חידושי הלכות על מסכת נדה לה.

תוס' בד"ה לאחרים גורם טומאה כו' ועוד דבזוב כה"ג לא אשכחן אלא כשהטיפה בכף מאזנים כו' עכ"ל פי' אף אם באנו לומר דעליונו של זב דהיינו הבגד שמקצתו על הזב כמ"ש התוס' בר"פ קרוי משא כיון שהוא נישא על הזב קשה ועוד דבזוב כה"ג לא אשכחן עליונו אלא כפרשב"ם בר"פ וכשהטיפה בכף מאזנים כו' וזה פשוט דאינו נקרא משא דבפ' רע"ק קרי ליה היסט כמ"ש בר"פ ואין להקשות דאה"נ דבטומאת היסט איירי בברייתא ולא במשא דהא למצורע נמי גורם טומאה דמצורע גרידא אינו מטמא בהיסט דמה"ט נמי כתבו התוס' דאין לפרש דבטומאת משכב ומושב קמיירי:

בד"ה לעולם אימא לך בזב כו' דאי מעיין הוא ל"ל קרא לטמא בזוב כו' עכ"ל לחדא תירוצא שכתבו התוס' לעיל דמבעיא לן אי זוב מקרי מעיין אי לא ניחא אבל לתירוץ שני שכתבו לעיל דודאי זוב לאו מעיין הוא כיון דאינו מתעגל אלא דמבעיא לן אי כמעיין הוא ורבינן ליה במצורע כיון דבזב אית ליה לזוב טומאה חמורה כו' אין מקום לתמיהתם דודאי אי לאו האי קרא דזב דהזוב מטמא טומאה חמורה לא הוה קמבעיא ליה דפשיטא דלא הוה מרבינן ליה נמי דלהוי כמעיין לגבי מצורע:

בד"ה אף ראיה ראשונה כו' תימה אם כן לעיל מנליה לאוקמא קרא בדם טהרה כו' עכ"ל ולקמן דרשינן אקשיה רחמנא לנקבה למר בג' ולמר בד' אין לתמוה א"כ מנליה לאוקמא קרא דלנקבה למעיינות דמצורע דאיכא למימר דתרוייהו שמעת מינה אבל הכא גבי לזכר ליכא למימר הכי מדקאמר אביי וכיון דנפקא לן מהתם אייתר ליה לזכר כו' כמ"ש התוס' לעיל בר"פ ע"ש ולקמן דאיכא בגמרות שלפנינו זובו תרתי לזכר בגמרות ישנות מלת לזכר אינו וכן נראה דהא במלתיה דר"א לא נקט ליה ועוד דלא מוקמינן לזכר אלא לחד דרשא ומפרש"י לקמן נראה דגרסי' ליה ודו"ק:

בפרש"י בד"ה זב חד זובו כו' יש לו דין זכר שאינו מטמא באונס עכ"ל אין זה מדוקדק דהא למאי דקיימי' השתא לרב הונא הראשונה מטמאה באונס טומאת ערב והכי הל"ל אינו מטמא באונס לחייב קרבן וק"ל: