חדושי הלכות על מנחות לד:

פרש"י בד"ה בד' בתים כו' שיש בו כמין ד' אצבעות כו' כצ"ל:

בד"ה ואם כתבן כו' שעשה עור אחד וכתב בו ד' פרשיות והניחן בד' בתים של עור אחד כמו כו' הד"א ובד"ה וצריך שיהא כו' פרשה אחת בבית אחד בפני עצמו הס"ד ואח"כ מ"ה ביניהם בתוך כו' עור האחד הס"ד ובד"ה אות סימן כו' לך לאות אפי' לא יהו כו' אלא חיצון חשבו אות כו' וניכר ממשן של ד' כו' (אז הס"ד) ובד"ה יהודה כו' החכם הס"ד ובד"ה שטולה עור על אחד כו' ובד"ה כיצד סדרן סדר הנחתן עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה לטוטפות כו' ותימה כו' אבל לא אשכחן כו' ומפר"ת דוי"ו קמא דולטוטפות כו' עכ"ל ר"ל לפי' ר"ת הגם דלא אשכחינן גורעין ומוסיפין כתמיהתם היינו כולו באמצע תיבה אבל לגרוע מתחילת התיבה ולהוסיף באמצע בעי למימר דמוסיפין כו' וראייתו מוי"ו דויסף והתו' דחו ראייתו דע"כ התם מתחילת תיבה דויסף גורעין ומוסיפין אחמישיתו וה"ל חמישיותו בב' ווי"ן דמשמע לשון רבים ועיין בדברי הרא"ש בזה וכן צריך להגיה דברי התוס' דהכא וה"ל חמישיותו ומוקמינן לה אצל יו"ד באמצע התיבה וקשה כו' דכתיב ויסף חמישית כו' ה"ל חמישיתו והשתא כו' כצ"ל ועי' בכל זה בדברי התוספות פ' הזהב דברי ר"ת שם בע"א ודו"ק:

בד"ה טט בכתפי כו' יש גורסין טוט ומפרשין כו' עכ"ל ר"ל דהשתא ניחא דלא דריש רק הך ולטוטפות דבפ' והיה כי יביאך דכתיב בוי"ו בין פ"א לתי"ו אבל אינך טטפת בלא וי"ו לא דריש וק"ל:

בד"ה והקורא קורא כו' ובמכילתא משמע כפירוש כו' כצ"ל: