חדושי הלכות על קידושין לז:

גמרא נכתוב רחמנא מלך כו' דלכבוש לאחר ירושה וישיבה ביכורים לא כל שכן כו' מת"י לית ליה השתא הך סברא דלעיל ביכורים דמתהני לאלתר עכ"ל:

שם מושב דכתב רחמנא גבי שבת ל"ל כו' הנך קושיות לכולהו תנאי פריך כיון דכל הני תיבת הגוף וילפינן להו שפיר מע"ז דנוהגים בין בארץ בין בחוצה לארץ ול"ל בהו מושבות ולמ"ד כל מקום שנאמר ביאה ומושב ילפינן מנסכים דלאחר ירושה וישיבה קאמר לא קשיא ליה ממצה דכתיב ביה גם ביאה בפרשת קדש די"ל דלא קאי הך ביאה אמצה אלא אפסח ואתפילין דכתיבי בפרשת קדש אע"ג דכתיב בהו נמי מצה שבעת ימים תאכל מצות לאו היינו למצוה אלא רשות ולא הוי מצוה אלא בערב תאכלו מצות ותדע מדפריך בתר הכי ביאה דכתב רחמנא גבי תפילין [ל"ל] אמאי שביק מצה דאיירי ביה תקשי ליה הכי ביאה דגבי מצה למה לי אך קצת קשה אמאי שביק חדש דקתני במתני' דר"א אסר בחוץ לארץ והיינו מדכתיב מושבות תקשי ליה ביאה גבי חדש ל"ל ודו"ק:

תוס' בד"ה מושב כו' תימה דבס"פ ע"פ מפיק מיניה לקובעו חובה בזמן הזה כו' וי"ל כו' עכ"ל כבר כתב מהרש"ל בזה דע"כ אינו מדברי התוס' דלקמן כתבו דתרוייהו צריכי כו' ובפרק ערבי פסחים לא מפקינן ממושבותיכם שום דבר אלא מבערב תאכלו מצות כו' ועוד מאי כתבו דשמא תנאי היא הא סתמא דתלמודא מסיק לכ"ע כו' עכ"ל ע"ש באורך ובד"ה בזמן דאיכא פסח כו' וי"ל דתרי קראי כו' חד לחו"ל בזמן שבהמ"ק קיים וחד כו' עכ"ל כתב עוד מהרש"ל ותימה הלא מסקינן להדיא בע"פ דבעינן האי קרא לקובעו חובה בזמן הזה כו' ואם כן צריך אתה לומר דקרא דמושבותיכם בעי לחו"ל אפילו בזמן הבית והל"ל סד"א במקום דאיכא פסח כו' וא"כ ה"ג חד לארץ בזמן שבית המקדש אינו קיים וחד לחו"ל כו' עכ"ל ע"ש באורך ולי נראה לקיים כל ספרי התוס' שלפנינו דודאי לא שייך למימר גבי פסח במקום דאיכא פסח כו' כיון דפסח חובת הגוף הוא ובמדבר נמי הקריבו פסח כמ"ש לעיל אפילו למ"ד ביאה לחוד לאחר ירושה וישיבה משמע גבי פסח דרשינן ליה עשה מצוה זו כו' ולא קאמר האי לישנא אלא בדבר התלוי בארץ כדלקמן גבי שמיטת קרקע ובודאי אין חילוק מדינא בין ארץ לחו"ל גבי פסח ולא נקטו התוספות חו"ל בדבריהם אלא לרבותא בעלמא דאפילו בחו"ל הכתוב קבעו חובה ועוד משום בזמן שבית המקדש קיים נקט חו"ל דמסתמא כל אחד עולה לרגל בא"י ומקיים לאכול מצה עם הפסח ואע"ג דחד מהני קראי לא אתי אלא בזמן שבהמ"ק קיים נקט תלמודא בין הכא גבי מושבותיכם ובין התם גבי בערב תאכלו מצות בזמן הזה משום כיון דלא מסיימי קראי נקט בכ"א מהן לרבותא דבתר דכתיב נמי אידך קרא דאתי האי קרא אפילו בזמן הזה ומיהו אי לא הוה כתיב אלא חד מנייהו לא הוה מוקמינן אלא במסתבר טפי דהיינו בזמן דאיכא פסח ואוכלו שלא עם הפסח כגון בחו"ל וזה נראה לי ברור ובזה ג"כ יש ליישב קצת גם דבריהם דלעיל דודאי שהם אינן מדברי התוספות אלא שהם גליון במקום הזה על דברי התוספות שתרצו דאית בהו צריכותא ואיצטריך קרא דהכא לחו"ל שלא בזמן הבית כדקאמר בזמן דליכא פסח כו' תימה דבס"פ ע"פ מפיק מיניה לקובעו חובה בזמן הזה מקרא דבערב תאכלו מצות ותירצו דיש לומר דשמא תנאי היא כו' ר"ל לאו לענין דינא איכא תנאי אלא דאיכא תנא דהתם דמוקי מושבותיכם לחו"ל בזמן שבהמ"ק קיים ובערב תאכלו מצות לזמן הזה ותלמודא דהכא ס"ל כאידך תנא דמוקי קראי בהיפך זה דקרא דבערב תאכלו אתי לחו"ל בזמן שבהמ"ק קיים וקרא דמושבותיכם לזמן הזה ומ"מ דברי הגליון הזה דחוקים דלית כאן תמיה כלל דהא דנקט בין הכא בין התם בזמן הזה לאו קושיא היא כמ"ש לעיל ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה ממחרת הפסח ור"י מפרש נהי דבעלמא ממחרת הפסח הוי ט"ו הכא ר"ל ט"ז ולשון התורה כו' עכ"ל בת"י אין זה דלשון תורה לחוד ולשון נביאים כו' דודאי לא הוצרכו לכך לפר"י דממחרת הפסח משמע הכי ומשמע הכי משמע למחרת אכילת הפסח דהיינו ט"ז ומשמע נמי למחרת שחיטת הפסח דהיינו ט"ו וע"כ נראה שהוצרכו לכך לפי' ר"ת דממחרת הפסח דנביאים נמי ט"ו הוא ואם כן מאי קאמר ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דהא ממה שאכול ביום ט"ו דהיינו מן הישן משום מצה מעיקרא נמי הוה מצי אכול וליכא לאוכוחי איסור חדש מיניה ודוחק לומר כפי פירושו דאסיפא דקרא וקלי בעצם היום הזה סמיך ולכך קאמרי התוס' דלשון תורה כו' דגם שמצינו בלשון תורה דממחרת היינו ט"ו וממחרת דאותו יום גופיה קאמר לשון חכמים דקאמרי ממחרת הפסח אכול כו' אינו כן דהוא לשון חכמים לחוד דהיינו ט"ז וממחרת הפסח היינו מחר שאחר יום הפסח ותו לא מידי ודו"ק: