חדושי הרי"ם פג

שהוא של תרומה ה"ז טהורה ואסורה באכילה שהוא ספק טבול יום. והיינו משום דלא הוי רמיא עליה ואינו נאמן עכשיו. אך כל הנך דוקא בטהרות ע"ש פרק א"ד בחגיגה דהיסח הדעת פוסל: אבל בשאר דברים נראה דלא אמרינן כן רק דוקא בדבר שעסוק בה ודרכו לעשות כמו בשחיטה דמאן דלא גמיר דרכו לקלקל וכמו בסכין שכתב מהרש"ל הובא בש"ך יו"ד סי' צ"ד ס"ק כ"ד כיון שמסתמא חותך בכולו לא מהימן אף שאומר ברי שלא חתך רק במקצת משום דלא רמי' עלי' כו' אבל במעשה שעשה והוא אומר ברי שלא עשה מעשה דניחוש שעשה ושכח לגמרי עד שנדמה לו שלא עשה בברי נראה דלא חיישינן ודוקא בלא עברתי בצד עמוד דהוי בשעת מעשה דבר שאין מדקדקין עליו כלל אם עושה המעשה דאין משגיח אם עובר בצד עמוד או לאו. וכן בהודאה דמשטה כיון דהוי מילי דכדי לא דכירי כו'. אבל מעשה שעושה שיודע בשעה שעושה מה עושה. ונימא דשכח אח"כ אף שנדמה בברי לא אמרינן. והא בש"ס פרק המדיר דף ע"ב גבי עוברת על דת דאמרה פלוני כהן תיקן לי הכרי ושיילי' ואישתכח שיקרא ומאי בירור הוא נימא שמא תיקן כרי ושכח דאטו רמי' על הכהן אם תיקן כרי לאיזה אדם. וכן חכם פלוני טיהר לי את הדם דג"כ לא רמי' ולא מפליג בין זמן מרובה ופלוני גבל תיקן לי את העיסה כו' ומוכח דכשאומר ברי שלא עשה המעשה שבשעת מעשה הי' מעשה גמור לא מילי דכדי נאמן כנ"ל. ובפרק י"ג מהלכות אבות הטומאה כתב הרמב"ם ז"ל אהא דהסיח דעתו בידים כו' שאומר ברי לי דכך מדבריהם טעון טבילה כו' ע"ש. אך אפשר דמ"מ רמיא עלי' אם נגע בטומאה רק דלענין תרומה וקודש לא סמכינן עלה. ובש"ס פסחים ד' י' ע"ב מייתי הברייתא קרדום שאבד בבית הבית טמא שאני, אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו רשב"ג אומר הבית טהור שאני אומר השאילו לאחר ושכח או שנטלו מזוית זו כו' ושכח. ומבואר דלרשב"ג אף במעשה גמור כמו שאלה שהשאיל כליו לאחר חיישינן שמא שכח ונדמה לו עתה שלא השאיל. אך י"ל משום דאבד הקרדום סבר דיש לתלות יותר בשאלה ושכח משאדם נכנס לשם. אבל אפשר בשאר דוכתי לא חיישינן להכי. והא גבי מצא גט קשור בכיס כו' היכא דהשליח עצמו מצאו מבואר בש"ע סי' קל"ב דאף בכלים דמושלי אם השליח יודע שלא השאילו מהני ולא חיישינן שמא השאילו ושכח כדחייש רשב"ג כנ"ל וע"כ לחלק בין הנ"ל: ובש"ך יו"ד סי' צ"ד ס"ק כ"ח פסק כמחבר והרב דלא כרש"ל בסכין כשאומר ברי עד כמה חתך דמהני אף דהדרך לחתוך בכל הסכין ולא הוי רמי עלי' אז ע"ש. ואף לרש"ל הוי שם כמו בשחיטה כיון שעוסק בדבר וגם כמילי דכדי שאין דרך לדקדק כלל עד כמה חותך בהסכין משא"כ מעשה גמור שישכח לגמרי כנ"ל: וגם במעשה שעושה אחר חזינן דלא אמרינן כנ"ל דהא כל עדות המכחישין שלא לוה או שאר מעשה ואף דלא רמי עלי' אז אם לוה זה או כה"ג מ"מ הוי עדות גמור ולא אמרינן שמא נעשה ושכחו עד שנדמה להם שלא עשה אף שלא הי' מתכוונים לעדות כלל בשעת מעשה כדפסקו הפוסקים. שלא כדברי תוס' פ"ג דכריתות בהא דלא נתכוונתי לעדות כו'. ואף בעד אחד הוי עדות גמור כה"ג וע"כ דלא אמרינן הכי במעשה גמור וכשמעיד בתורת עדות כנ"ל וא"כ נראה דשפיר יש לסמוך כאן על עדות הסופר שלא כתב קמיע לאדם ששמו יעקב קאפיל אלא לזה שהי' בעל אשה זו. וכיון שנתברר לנו שהי' הקמיע שלו מותרת לדעת מהר"ל והעומדים בשיטתו כנ"ל: והנה בהיתר אשה זו מצד הט"ע. בדברי תוס' יבמות ק"כ נתחבטו הראשונים והאחרונים ולא הענו דבר ברור והנה עתה שזכינו שנדפס ספר הישר הגם שיש שם כמה טעיות עכ"ז יש לעמוד מתוכם על כוונת התוס' בעזה"י. ר"ת דייק מדלא קתני במשנה אין מעידין על האדם אלא א"כ יש בו פ"פ עם החוטם. רק אין מעידין אלא על פ"פ כו' מוכח דלא קאי כשמכירין בט"ע שזה הוא פלוני דזה ודאי מהני דמעשים בכל יום שמכירין המת אפי' אחר י"ב חודש כו' וכיון שאפשר להכיר ממילא אין להכחיש עדותן של עדים האומרים שניכר להם בט"ע שזה הוא. והיינו כשגופו שלם כו' דבזה אפשר להיות בו ט"ע גמור שהוא פלוני כו'. אלא מתני' מיירי שאין רק החתיכה מהראש שיש בו פדחת ופנים וחוטם ובחתיכה כזו א"א להיות בו ט"ע גמור שזה הוא פלוני שמאבד ט"ע גמור רק סימן נקרא שאותו החתיכה נראה להם שהפדחת ופנים וחוטם שבחתיכה זו הוא כמו פדחת ופנים וחוטם של פלוני. ובזה אמרה המשנה דכשיש כל הג' חשיב סימן מובהק דלא שכיח שיזדמן שיהי' לאדם אחר אותן הג' פדחת ופ"פ וחוטם שיהי' נדמה להרואים שהוא של פלוני אבל כשחסר אחד מאלו לא הוי סי' מובהק ואין מעידין כו' אעפ"י שיש סימנין בגופו כו' היינו סימן פרטי כנ"ל ועלה קאי אין מעידין אלא עד ג' כו' היינו על החתיכה מג' אלו שאינו אלא סי' ואחר ג' משתנה ושוב אינו סימן מובהק. אבל בטב"ע גמור היינו כשגופו שלם שאינו מאבד הטב"ע מזה לא מיירי ודאי מהני גם אחר ג' כיון שמעידין בבירור שזה הוא. א"א שנשתנה שיהי' להעדים ט"ע בו שזה הוא ואינו הוא. ואם הי' משתנה לא הי' ניכר להם בטב"ע שהוא זה. וזה פשוט בעיני ר"ת ז"ל. רק בזה מסתפק אם אחר ג' וגופו שלם ואין להם בו טב"ע רק ניכר להם ע"י סימני כל הגוף שהפדחת ופנים וחוטם וראשו ושפתו וסנטרו קומתו עביו ורגליו נראה להם שהכל כמו שהי' לפלוני אפשר דמהני ג"כ. כיון דמתני' לא מיירי רק מחתיכה שיש בו ג' פדחת ופ"פ וחוטם י"ל דוקא בג' אלו לבד אין להכיר אחר ג' אבל ע"י סימנים מכל גופו אף אחר ג' חשיב סימן מובהק כשנראה להם כמו של פלוני אף שאין להם בו ט"ע להעיד שזה הוא רק בתורת סימנים כנ"ל שט"ע הוא הכרה ברורה בלא סימנים. רק בהכרה שע"י הסימנים כנ"ל בזה מסתפק ר"ת דאפשר דכיון דג' הנ"ל דתני במשנה דחשיבי סי' מובהק ואעפ"כ לא מהני אחר ג' ממילא גם סימני כל גופו לא מהני כנ"ל. אבל בט"ע גמור שזה פלוני פשיטא ליה דמהני אחר ג' וכן כשגופו שלם אף דהראש אינו שלם ע"ש. ובאמת שחילק זה בכמה דוכתי בקיום שמכירין העדים בט"ע שהוא כ"י ובין שמקיימין ע"י דימוי שכ"י יוצא ממ"א שדומה לכתב הנ"ל. בזה מחלק הש"ס ביוצא מת"י עצמו דאימר זיופי זייף כו' עד שנדמה כמו זה משא"כ במכירין בט"ע א"א שידמה כו' כמבואר בש"ע ופוסקים שם. וכמו מקיפין בריאה וזה יקרא רק סי' שנראה זה כמו זה. ובזה אפשר לטעות. ובזה מיירי המשנה שקרא סימנים שנראה להם כמו של פלוני כנ"ל. משא"כ בט"ע שזה הוא כנ"ל: ובזה מבואר לשון התוספ' ואומר ר"ת דהיינו כשאין שם אלא פרצוף כו' אבל כשכל גופו שלם אפילו אין כאן פדחת וחוטם ניכר היטב ע"י סימני הגוף כו' פי' דאף שאין מעידין בט"ע שזה הוא רק סימנים של כל הגוף שניכר להם כמו של פלוני ג"כ י"ל דמהני כיון דמתני' לא מיירי רק מחתיכה שיש בה ג' אלו אם חסר אחד לא הוי סימן מובהק משא"כ, כשכל פרטי אברי גופו נראה להם כמו של פלוני י"ל דמהני. ואח"כ כתבו תוס' ועוד דשמא דוקא בסימנים הוא דאמר הכי אבל בט"ע ניכר היטיב ע"י סימני הגוף כיון שיש כל גופו ואפי' אחר כמה ימים. פי' דדוקא בחתיכה שיש בה ג' הנ"ל דכבר אבד הט"ע וא"א שיהי' בו ט"ע גמור משא"כ בגופו שלם שאפשר להיות בו ט"ע גמור ע"י סימני הכרה דכל גופו