חדושי הרי"ם פ

וא''כ למסקנא דסי' ל"ד אין לנו ראיה כלל דצירוף לא יועיל מסי' אמצעים דממה דסימנים גרועים בצירוף לא נעשה סי' אמצעי אין להוכיח דמצירוף סימנים אמצעים לא נעשה מובהק דהא כל חד עדיף דגרוע לכ"ע לא מהני [וסי' אמצעי ס' אי מהני מה"ת. וא"כ א"ש כדברי מהר"ל דסי' אמצעים דגוף וסי' מובהק דכליו מהני ממ"נ אף לסברת ב"ש דמסברא מחשש שאלה נעשה סי' מובהק דכליו לאמצעי מ"מ שוב מהני צירוף סימנים אמצעים להיות סי' מובהק כדברי ספר מתי"ת דאין ראי' מקושית תה"ד רק על צירוף סי' אמצעי דכלים עם שאר סי' אבל לא על צירוף סי' מובהק דכלים אף שנעשה אמצעי מחשש שאלה ללישנא דסי' דרבנן כנ"ל. ומותרת ממ"נ אי ס"ד מהני ס"א ואי סי' דרבנן שוב לא מוכח דחיישינן לשאלה רק מסברא דנעשה סי' אמצעי כנ"ל ושוב י"ל דמצטרף הב' סימנים אמצעים להיות סימן מובהק כנ"ל. ואין הוכחה כלל מלשון תה"ד סי' קס"א שיחלוק על מהר"ל דאף שנראה שכתב שם גם על ט"ע דכלים שדחה דברי מתי"ת אלי' שכתב ישאלו אם יש ט"ע בכתונת וע"ז קאי ג"כ שם דלא מצטרף ע"ש. מ"מ קאי שם רק על צירוף לשאר אומדנות היינו לסי' גרועים דארוך וגוץ ע"ש דבזה שפיר מספקא לי' אולי סי' דאורייתא ושוב מוכח דחשש שאלה חשש גמור ואינו מועיל אף לצרף ואין כאן שום סי' כדמוכח מהא דפריך מגט דאי הוי חשש גמור לא מהני גם בצירוף כיון דלא הוי אף סי' אמצעי כנ"ל. משא"כ בצירוף לסימני הגוף י"ל דמודה דמהני כמהר"ל מטעם ממ"נ דאי ס"ד מהני סי' הגוף לחוד ואי ל"ד שוב מחשש שאלה אף שהוא סי' אמצעי מצטרף כנ"ל דאז אין הכרח לתירוץ הש"ס דשאלה רק מסברא כנ"ל. שוב ראיתי שמהר"מ בק"ע ותשובות פ"י כתבו ג"כ שמהרא"י לא קאי אלא אסי' גרועים ומלשון תה"ד סי' רכ"ד גם שבהתחלה כתב אצירוף גרועים כמ"ש סימני קומה ותואר כו' מ"מ הראיה שמביא מלשון הרמב"ם פלוני כך וכך צורתו וכך סימנים היה בו דדייק דמשמע כמה סימנים לא מהני. מזה משמע דלא מהני צירוף סי' אמצעים ג"כ. וכן סוף לשונו כיון דכל חד בפ"ע אינו מועיל ע"ש ועדיין אינו מוכרח: ומהר"י ן' לב הביא בשם מהר"י ברונא דמצטרף רק שהקשה מהא דאמר רבה (ב"מ י"ט) אי סימנא אית לי' כו' ומספקא לי' אי משום סימנא אהדרוה רבנן אי משום ט"ע ודוקא צורבא מרבנן כו' ולמה לא מספקא לי' אולי משום תרוייהו מוכח דלא מהני צירוף ע"ש. אין ראייתו מובנת כלל. דהא על ט"ע לא היה ספק כלל דמהני רק הספק היה אי סימנין מהני או רק לו משום ט"ע ודוקא צורבא מרבנן כו' וא"כ איך יהיה מסופק אם משום תרוייהו כיון דט"ע לחוד פשוט דמהני בצורבא מרבנן. וע"כ הרי"ב היה מפרש דגם על ט"ע היה מסופק אי מהני. ופשטא דש"ס אינו כן. ואפשר כוונתו דהיה לו לספק דגם באחר דלא צ"מ אף דסי' לאו דאורייתא מ"מ בתרוייהו יחזירנו. גם הדיוק של מהרי"ן לב אע"פ שיש סימנים כו' משמע שיש גם ב' אין הכרח כיון דסתם סי' קרי לאמצעים א"כ אין בכלל צירוף ב' כיון שזה סי' מובהק: והנה בש"ס בכורות ד' מ"ו ללישנא קמא דהכרת פדחת לחוד מהני מה"ת רק בעדות אשה בתחילתה אחמרו רבנן דאין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם ע"ש. ואם כן מלשון המשנה אין מעידין אלא על פ"פ כו' אע"פ שיש סי' בגופו ובכליו. מבואר הפירוש הפשוט דאעפ"י שיש סימנין אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם ואם חסר א' לא מהני ההכרה עם הסימנין. וכן מבואר לשון הרמב"ם פרק י"ג מהלכות גיטין ואם חסר אחד מאלו אע"פ כו' וכן לשון הש"ע סי' י"ז סעיף כ"ד ואם ניטל אחד מאלו אע"פ שיש סי' כו' מבואר דהיכר פדחת אף דמהני מה"ת א"כ עדיף מסי' כף אמצעי ואעפ"כ לא מהני להצטרף עם עוד סי' אמצעי להיות מובהק כנ"ל. ולכאורה הוא ראיה ברורה. אך מדלא הביא תה"ד ומהרי"ו ראיה זו נראה משום די"ל דהרמב"ם פסק לחומרא כלישנא בתרא שם דיכיר לחוד א"כ לא מהני מה"ת בלא פ"פ וחוטם ושוב אין ראי' דצירוף סי' אמצעים לא יועיל די"ל היכר פדחת גרע. ואף דהא מלישנא קמא דש"ס עכ"פ מוכח כנ"ל ז"א דללישנא קמא שוב י"ל דאחמירו רבנן שלא יועיל צירוף ואין הוכחה שלא יועיל מה"ת צירוף די"ל מה"ת הוי שפיר סי' מובהק רק מדרבנן כמו דלענין פדחת וכיון דללישנא בתרא לא החמירו שוב בדרבנן פוסקין כלישנא בתרא לקולא ומהני צירוף כנ"ל. ועוד י"ל דהיכר פדחת שהחמירו רבנן שרגילים לטעות בהכרה עשאוהו כלא היכר כלל וגרע מדרבנן מסימן דעכ"פ הסימן אמת: והיה אפשר לסמוך להתיר על מהר"ל וס' מתי"ת ומהרי"ו ומהרש"ל ביש"ש יבמות פסק ג"כ כס' מתי"ת דמהנ' צירוף סימן גוף אמצעי לסי' מובהק דכליו וכמהר"ל. והם עמודים גדולים לסמוך עליהם. ובפרט כמה וכמה פוסקים דלא חיישינן כלל לשאלה. ובפרט למהרי"ט דלא מושלי קמיע כנ"ל. גם דעת הח"צ דהוי שאלה דיחיד למי שיש לו סי' כזה ובס' נב"י סי' נ"א דחה דבריו מה שכתב דגם רבא מודה לסברת אביי דיש חילוק בין נפילה דרבים לדיחיד. ודחה דהא בב"ב קע"ב גבי ממך הביא ראיה דלא חיישינן לנפילה מהא דב' יב"ש. שאחד מהם יכול להוציא שט"ח על אחרים. ואם היה סובר החילוק לא מוכח כלל כדדחי אביי דהתם נפילה דחד וע"כ דרבא לא ס"ל החילוק כנ"ל ע"ש. ולע"ד יש לדחות דהא אין להכחיש שיש סברא לחלק ואיך דייק. ונראה דכיון דהטעם דנפילה דחד כו' דאיך יזדמן שימצא זה דוקא ששמו כן. אבל היכא שיש טעם למה בא ליד זה דוקא לא מיקרי נפילה דיחיד כמ"ש תוס' יבמות קט"ז גבי אחין דשמטי מהדדי. וא"כ כיון דהיכא דאינו כתוב בו שמו מיקרי נפילה דרבים אף דהא אמרינן שזה היחיד התובע עתה מצאו היינו משום דכל מי שמצאו בא לתבוע. רק ביב"ש איך נזדמן שיב"ש מוציאו. ולהנ"ל כיון דלנפילה דרבים חיישינן ומה"ט אין אחר יכול לגבות בשטר זה שאין שמו כתוב בו ואותיות צריך להביא ראיה אי חיישינן לנפילה דרבים. וא"כ אי נימא דלנפילה דחד לא חיישינן ויב"ש יכול לגבות. שוב גם כשיב"ש מוציאו הוי ג"כ נפילה דרבים דהא כל מי שמצאו השטר לא הי' יכול לגבות בו והוצרך למסרו ליב"ש זה שיגבה בו. וסבר רבא דאי נימא דלנפילה דרבים חיישינן שוב גם כשיב"ש מוצאו לא חשיב נפילה דחד כיון שיש טעם לתלות למה בא לידו דווקא כמו אחין הנ"ל ולא הי' גובה בו. והוכיח דגם לדרבים לא חיישינן. אבל גוף החילוק י"ל דשפיר ס"ל: גוף החילוק של הח"צ מה שמדמה שאלה שהוא בכוונה לנפילה. והקשה בעצמו ממאי דפריך ממצא קשור בכיס כו' ונדחק דשם לכתחילה כו'. ותמוה שלא הביא המבואר בתה"ד שם דמביא ראיה זו בעצמו לדחות דברי ספר מתי"ת ולא ס"ל החילוק של הח"צ דבגט לכתחילה כו' ומתוס' ורא"ש סוף פ"ק דב"מ גבי מצא בחפיסה כו' שמחלקין בין ממון דל"ח לשאלה כו' משמע דלא ס"ל החילוק בין שאלה דיחיד דשם משמע דהספק הוא רק בין המלוה להלוה אך וכמבואר בטור סי' ס"ה ע"ש. ויש לדחות. ולכאורה מלשון, הש"ס עצמו דאמר אביי אי לנפילה מזהר זהיר ואי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה. ואיהו סבר דלנפילה לא חיישינן משום דהוי נפילה דיחיד א"כ גם לפקדון מה"ט לא חיישינן דהוי פקדון דיחיד שהפקיד דוקא ליב"ש זה ולמה לי' טעמא דשמי' כשמי' כו'. וע"כ דגם לאביי דוקא נפילה דשלא בכוונה לא חיישינן לדחד משא"כ פקדון דבכוונה י"ל שחפץ להפקיד לזה דוקא ודלא כח"צ הנ"ל דגם גבי שאלה כן