חדושי הרי"ם ח

מיקרי כלל בעבד גדול שעושה ע"פ הרב שהמלאכה נעשית ע"י שניהם. דהא קי"ל אין שליח לדבר עבירה משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואדעתא דנפשיה עביד והוי כעושה מעצמו ושוב אין כאן רק העשה דלמען ינוח. ודוקא בקטן דלא שייך דברי הרב כו'. ובל"ז היכא שכופהו או שהעבד שוגג י"ל כיון דאיכא לאו דלפני עור. ולענין מלקות אין חילוק דגם אלאו זה אין בו מלקות כמו מחמר כדאמר בש"ס שבת קנ"ד. ולא הצריך להזכיר לאו זה. וגם בקטן לא הוצרכו להזכיר כיון דאיכא לאו במאכיל בידים מלא תאכילום ומלקות אין בו גם בלאו זה כמו מחמר ואין נ"מ בדבר. מ"מ דוחק גדול אם היה הלאו מפורש על קטן שישמיט הרמב"ם ז"ל מה שאין דרכו כלל. ועוד דברמב"ם ז"ל שם ריש פרק כ' שמצווה על שביתת בהמתו מלמען ינוח כו' והלא לאו מפורש בתורה לא תעשה כו' ובהמתך שלא יחרוש בה ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין. ופי' הה"מ דאם לא היה בבהמה מיתה הי' לוקין אף שכתוב אתה כו' ודלא כפירוש רש"י. וא"כ אם היה בקטן הפי' דאתה ובנך שעושה בציוויו וכמו מחמר אם כן היה ראוי ללקות דלעולם אין בזה מיתה כשעושה הקטן בציווי אביו. והוי לאו שיש בו מעשה דקי"ל ב"מ צ' כר"י דחסמה והנהיגה בקול לוקין דעקימת שפתיו הוי מעשה היכא דאיתעבד מעשה בדיבוריה. וא"כ אמאי לא כתב הרמב"ם ז"ל לאו זה דלוקין עליו. אך י"ל כדאמר בש"ס שבת קנ"ד דאפי' למ"ד לאו שניתן לאמב"ד לוקין מודה במחמר דליכתב כו' אתה למה לי הוא ניהו דמחייב בהמתו לא מחייב. כמו כן י"ל אבנך גם כן כנ"ל. ועוד דדוקא בבהמה שייך בדיבוריה איתעביד מעשה שאינו בדעת כלל מה שאין כן בקטן אף דעושה ע"פ ציוויו מכל מקום לא מיקרי לגבי דידיה עביד מעשה כנ"ל: אך בש"ס פ' חרש דמייתי כל הני דמוזהרין על הקטנים ומשני דלא ליספו בידים ומצריך להו צריכא ולא מייתי הא דשבת דאיירי בה מקודם ולמה לא אמר צריכותא על זה. והיה נראה מזה דאף למכילתא הנ"ל אין הלאו דלא תעשה כו' אתה ובנך רק בבנו ובתו הקטנים כשעושים בציווי אביו אבל שאר קטן שעושה על דעת הגדול אינו בכלל זה כלל. ולכך לא מייתי בהדי הנך דמוזהר הגדול על הקטן על כל קטן דעלמא כנ"ל. והא הרשב"א ז"ל כתב בעבד דמצווה אף על עבד שאינו שלו מדכתיב וינפש בן אמתך והגר מדכייל בהדי גר ע"ש. ואף זה כתב רק מסברא דנפשיה. וא"כ בזה שאין שום לימוד י"ל דוקא בנך כמשמעו. ומדוקדק מה דנקיט הש"ס בכיבוי בקטן העושה ע"ד אביו כו' ולמה לא אמר סתם על דעת גדול ולהנ"ל א"ש דבעי לשנויי הא דשביתתו עליך כמ"ש רש"י בפירוש החומש ולכך נקיט בעושה ע"ד אביו דשייך הלאו דאתה ובנך כנ"ל: סימן ד להרב ר' וואלף נ"י נכד הרב הגאון אב"ד דק"ק ווארשא. בעה"מ ח"ש: ע"ד הטילטול בעירנו על סמך מחיצת הווייסיל. א"י למה רו"מ מחפש אחר חומרות בדבר שהעיד מהרי"ט שנהגו היתר ע"פ זקנים ואחריו כנה"ג תלמידו. והג' החסיד דבר שמואל סי' ק"נ. ושיבח הרבה המתירין כי באמת הוא, להרים מכשול. וח"צ מחזיק הרב דב"ש לחסיד והיה חבירו של הגי"ת. וע"ד הט"ז בסי' שס"ג סק"כ שציוה להחמיר כהי"א שהביא רמ"א ז"ל דחייש שמא יעלה הים שרטון. לע"ד מאחר שרמ"א ז"ל פסק ע"פ מ"ש בד"מ לחלוק על ב"י שכ' מאחר דהרי"ף ורמב"ם כו' הכי נקטינן כדרכו. והר"מ כתב שאין נראה לו לדחות כל האחרונים מפני הרי"ף והרמב"ם ואף בדעת הרי"ף אין הכרע דס"ל ל"ח שהרי השמיטו לגמרי ע"ש. משמע דחולק רק מפני דרמב"ם יחידאי וברי"ף ספק. ותמהני שהרי מפורש בהה"מ שגם ר"ח גורס כן וגם בערוך גורס כן ל"ח כו' ערך אזל ע"ש. א"כ מבואר שגירסת הגאונים כן לא חיישי'. ובהג"א מביא שגי' מיימוני וערוך לא חיישינן. והר"א לא הביא משמע שלא היו ידועים דברי ר"ת וממילא אפשר דאי הוי שמיע להרא"ש דברי ר"ח שגורס כן לא היה חולק שידוע שדבריו דברי קבלה ובפרט בגירסאות. וכמ"ש רמ"א ח"מ סימן כ"ה. ובודאי נאמנים דברי הה"מ שהר"ח גורס כן. וממילא מסתמא גם הרי"ף כן דעתו כמ"ש ב"י. עוד נראה דע"כ דמאן דאמר לא חיישינן היינו דס"ל כלישנא בתרא דחכמים מתירין ופליג מרימר על ר"נ ופסק הלכה כחכמים. אם כן אפשר דמסופק הרי"ף אי הלכה כר"נ או כמרימר וא"כ עכ"פ הלכה כלישנא בתרא דר"נ אמר אין הלכה כחכמים והיינו מה שמתירין רק כרבי דל"א לא איסור ולא היתר ולכך השמיט כמשמעות לישנא דרבי. והיכא דנהוג נהוג. וגם לגירסת רש"י דחיי' ג"כ י"ל דלשון רש"י ז"ל שם ויעלה כו' רוחב פרסה ויותר ל"ל לומר כן וידוע שלשונו כסף צרוף ונראה דהוי קשיא ליה מנ"ל לש"ס דגם לספק אחד חוששין. דלמא בדרבי דהי' ב' חששות שמא תנטל אשפה. וגם שמא כו' שרטון. ובכ"מ ב' מיעוטים עושין ס' כנ"ל. ולכך פי' דעל דרבנן הוי ס' לקולא ולא היה חושש גם לב' חששות רק לשל תורה כיון שהיה רה"ר ולרש"י ז"ל צריך ס' ריבוא בוקעין. וכפי שכתבו הפוסקים דמחנה ישראל היה ס' ריבוא אנשים וכן נשים וכן טף ג' פרסה ממילא רוחב פרסה הוי מקום שיהיה ס' ריבוא בוקעין וא"כ לא אמר רבי היתר גם ע"י צה"פ בצד הפתוח לרה"ר והיה חושש על שניהם שמא תנטל האשפה והים יעלה שרטון רוחב פרסה וישאר מחיצה א' וצה"פ שיהיה ר"ה דאורייתא. והוכיח הש"ס שפיר מכח כ"ש אם חשש רחוק שצריך ב' חששות הי' חושש כ"ש תנטל אשפה לחוד. וכן דף צ"ט האריך רש"י ז"ל בלשונו ד"ה במבוי ונראה ג"כ כנ"ל. דאל"ה מה פריך דלמא דוקא ב' חששות ע"ש. וא"כ כיון דהיכא דתני רה"ר הוא ר"ה דוקא ובמתני' דלא יעמוד דף צ"ט בעי הש"ס כרמלית מאי וקי"ל כרבא. א"כ בכל דוכתא דתני ר"ה אין שום ראיה על כרמלית. ממילא לדידן דאין לנו רה"ר כמ"ש בש"ע סי' ש"ג סי"ח ואנו תופסין כן לאיסור ואנו נוהגין היתר מתכשיטין שמפורש בש"ס. א"כ גם לרש"י ז"ל אדרבא משמע שאין לחוש לשרטון בדרבנן: וא"כ הגם שאנו מחוייבים לכוף עצמינו לדעת רמ"א ז"ל. מ"מ הרי גם כפי כללי הוראה כשכותב המחבר סתם ורמ"א וי"א ולא כתב וכן עיקר וכדומה עכ"פ בדרבנן לקולא עיין פ"מ בהקדמה וכללים ע"ש. א"כ למ"ד אין להחמיר רק כשאפשר לתקן בנקל. רק בעת שנקרש ג"כ נראה דהוי כנסר פחות מד' שהרי כשאינו מכוסה בשלג יריאים להלוך מחלקת הגליד וכשמכוסה מתיראים אולי תחת השלג נקבים ויש סכנה. וגם מה שמחלקים בין דבר הניטל בשבת אף אם נאמר דאין הכפור מותר לטלטל. לע"ד דוקא בור שנכנס לחצר שהמקום של ישראל אבל בנהר וייסיל שרוב א"י מה בכך שאין רשאי מ"מ הם לוקחים מים ומשברים הכפור בשבת. וגם בענין המדרון שכתב הט"ז דפסק בש"ע דוקא מתלקט י' מן ד' וברמב"ם ז"ל מדרון סתם ולא הזכיר כלל שיהי' מתלקט י' וראב"ד השיג עליו. ונראה דהרמב"ם ס"ל דמ"ש אח"כ תל המתלקט הוא ענין אחר ות"ק נקיט סתם מדרון וא"צ שיהי' מתלקט י'. והטעם נראה כדאמר פ"ק דשבת דף ח' וכן בגומא דיותר מג' הוי כרמלית ע"ש: ולפי פי' ר' יונתן באית לי' גידודי הוא אבן יוצא כו' דמשמע שסגי רק שמקלקל הילוך הרבים להדיא בהפירצה י' ממילא כשד' טפחים מרה"ר המדרון בשיפוע כפי ע"י מתלקט ד' מתוך ג' חשיב גידודי דהא מונע ההילוך והוי כרמלית כנ"ל: