חדושי הרי"ם עא

ומ"ש רש''י ז"ל שערות שחורות ונעשו לבנות כו' לע"ד משום דהא בגמ' נדה פרק יוצא דופן מ"ו ובכמה דוכתי בתוך זמן לא מהני ב' שערות דאמרינן שומא נינהו. ורש"י פי' שם שומא וורא"ה בלע"ז ודרכה לגדל בה שער. וביבמות ק"כ פי' רש"י ג"כ שומא הלע"ז כנ"ל. ובערוך פי' שומא מקום גבוה שאת תרגום ירושלמי שומא ע"ש. ולמה נימא של השערות דשומא הן כשרואין שאין שומא ולא גבוה. ומשמע דא"א להכיר אם גבוה מעט או לא. וממילא י"ל שאינו סימן כלל ג"כ רק עם שערות. ובש"ס ב"ב קנ"ד דשאלו את ר"ע מהו לבודקו והשיב כו' ועוד סי' עשויין להשתנות לאחר זמן וכתבו תוס' בשם ר"ח דבחייו היו שערות לבנות והיה שומא ועתה הושחרו לאח"מ. ולכך פירש"י ז"ל גם כאן עשויין להשתנות לאח"מ על השערות כנ"ל. ן סתימות הפ' שכ' ואפילו שומא ולא פירשו עם שערות והא גם בלא שערות נקרא שומא כדאמר פרק המדיר משמע דאף שומא בלי שערות נקרא סימן. אך אין ראיה דהא הפוסקים לא נחתו לאשמועינן היתירא דשומא רק לאיסור דאפי' שומא לא מהני וי"ל דכ' סתמא אף עם שערות לא מהני. והא ודאי פשוט דכשאין מעידין באיזה מקום רק סתם שומא בגופו שאינו סימן כלל דהרבה יש להם באיזה מקום ומ"מ כתב סתמא וע"כ כוונתם באיזה מקום. ורש"י כתב להדיא בב"מ שומא באבר פלוני ע"ש. דדוקא במקום מיוחד. וא"כ אפשר כשא"י איזה אוזן כנ"ד גם סי' אמצעי אינו: גם י"ל דרש"י מפרש על השערות דלאחר ג' או במים באישתהי דתפח א"א כלל לחשוב מקום גבוה לסימן דאינו מתפח הכל בשוה וע"כ רק אשערות שבו כנ"ל: והנה מצד הזעקיל הקשור על צוארו. ושפאנצער סאטין טוהר עם קנעפיל פערילמוטער דנימא דהוי עכ"פ סי' אמצעי היה מקום להתיר אף להפוסקים דחיישינן לשאלה מאחר שראהו נטבע בבגדו הנ"ל. דהרמ"א פסק כן סי' י"ז ס' ל"ב כ' וי"א דאפילו סימן מובהק בבגדו מהני כאן הואיל וראוהו נטבע בבגדים אלו. רק הב"ש שם ס"ק צ"ו כ' דדוקא מיד אבל כשיש זמן אמרינן שמא הראשון יצא והשאיל בגדו לאחר ואותו אחר נטבע ולא מהני אף לי"א הנ"ל ע"ש. והח"מ נסתפק בזה. וא"כ כאן שהיה זמן רב עד שנמצא שייך חשש הנ"ל. ולא היה מהני אף אם היה הכרה גמורה בבגדים מחשש שאלה. ועוד יש טעמים לאסור דדוקא סימן מובהק קאמר רמ"א או הכרה בט"ע משא"כ נ"ד אפשר הוי רק סי' גרועים. ואף אי הוי אמצעים ג"כ לא מהני דהא כתב רמ"א סימן מובהק. דפשיטא דלא עדיף מסי' גופו דאמצעים לא מהני. ואף במים שאין להם סוף דרבנן כמשמעות הפוסקים כולם. מ"מ מבואר להדיא פשט דברי הרמב"ם וש"ע סעיף ל"ב הנ"ל דמ"מ בעי סימן מובהק דוקא. וכ"ש סימן אמצעי בבגדים די"ל כמ"ש הב"ש ס"ק ס"ט דחשש שאלה משוי סימן מובהק בבגדים לאמצעים כן י"ל דמשוי אמצעים לגרועים דלא מהני אף בדרבנן כנ"ל: אולם מגודל המצוה כי עבר ערך ג' שנים שנטבע בעלה וכנראה שאם לא יהא לה היתר בעדות הנ"ל תהי' עגונה כל ימיה והיא עני' וטפלי תלי בה. ונראה לצדד מה דאפשר להתיר וה' יעזור שלא נכשול בדבר הלכה: הנה לע"ד דברי ב"ש א"א להעמיס ברמ"א שכ' סתם והרי רמ"א הוציא זה מת' מהר"ם פאדווי סי' ל"ו ושם מבואר להדיא שמצא הגוי אותו תוך ב' ימים והתיר מטעם הנ"ל שראוהו נטבע בבגדים אלו. וב' ימים וודאי אפשר שיצא והשאיל כו' ובוודאי שאין חילוק בין ב' ימים ליותר. רק הב"ש סבר כן סברא דנפשי' ומפרש שרמ"א אפשר לא סמך על מהרמ"פ רק מיד כשאין זמן ולכך דייק רמ"א וי"א כו' מהני כאן כו'. ומ"מ דוחק גדול שיסתום רמ"א דבריו כ"כ. ונראה לע"ד דאין חשש. דהא ידוע דעת ח"צ בת' סי' קל"ד דלשאלה דיחיד לא חיישינן לכ"ע היינו איש שיש לו סימן כזה שיזדמן שהשאיל למי שיש לו ג"כ סימן כזה. ודוקא שאלה דרבים שהשאיל למי שהוא. וכחילוק הש"ס ב"ב קע"ב בין נפילה דרבים לדיחיד ע"ש. והאחרונים שמפקפקים עליו הוא מטעם שכ' ח"צ בעצמו דיש לחלק בין נפילה שהיא מעצמו בלא כוונה ובין שאלה שמדעת אולי רצה להשאיל לזה דוקא ע"ש שדחה דגם זה מיקרי שלא בכוונה לענין הסי' ע"ש. עוד יש סברא לדחות דדוקא נפילה דלא שכיח מצד עצמו אמרינן דל"ח נפילה דיחיד כנ"ל משא"כ שאלה דשכיח יותר, דהא רבא סבר באותיות כו' א"צ להביא ראיה ואף לנפילה דרבים לא חיישינן. ולשאלה סבר דחיישינן ללישנא דאמר הי' דרבנן. וע"כ שאלה יותר שכיח וממילא י"ל דגם. לדיחיד חיישינן כנ"ל: והנה עיקר החילוק בין נפילה דיחיד דכיון דנפילה לא, שכיח עכ"פ אין לחוש להזדמנות שני דברים דלא שכיח שאבד השטר וגם שיזדמן שמצאו יב"ש דוקא שג"כ לא שכיח שבין כל האנשים נזדמן שמצאו זה ששמו כשם הכ' בשטר משא"כ דרבים גבי ממך כו' רק חד לא שכיח שאבד השטר ומי שמצאו תובע בו כו'. וזה סברת הח"צ דגם בשאלה הסברא איך נזדמן שהשאיל דוקא למי שיש לו סימן כזה כו'. ולכאורה כיון דזה ודאי דאבידת גופו לא שכיח יותר מאבידת חפץ. ושיפול לנהר וליטבע בר דעת לא שכיח יותר מנפילה דחפץ. וא"כ בנמצא במים בסי' בבגדו למה ניחוש לשאלה שהשאיל בעל אשה זו בגדיו למי שנזדמן שנטבע אח"כ ונפל למים הא זה עצמו מיקרי ג"כ שאלה דיחיד שמה חילוק בין הזדמנות להשאיל למי שיש לו סי' כזה או ההזדמנות שהשאיל למי שנזדמן שנטבע אח"כ. אך זה טעות דהא בין שהוא זה או אחר ע"כ נזדמן שאחד נטבע וזה המילתא דלא שכיח עכ"פ נזדמן בוודאי ושפיר חיישינן שבעל אשה זו לא נטבע כלל רק השאיל בגדיו למי שנזדמן לו והוא נטבע ולא שייך נזדמן שזה נטבע דגם אם הוא בעלה איך נזדמן כנ"ל. והוי כשאלה דרבים. וא"כ בעובדא דמהרמ"פ ורמ"א שראו שנטבע בעלה בבגדים אלו ואח"כ נמצא במים בבגדים אלו שניחוש לחשש ב"ש שמא יצא זה שנטבע והשאיל בגדיו לאחר ואותו אחר נטבע ומת. שוב ודאי הוי שאלה דיחיד ועדיף מנפילה דיחיד דל"ח דאיך נזדמן שהשאיל בגדיו למי שנזדמן שנטבע אחר כך דל"ח יותר מנפילה. וע"כ איירי אחר רק זה שיודעין שנטבע ולא השאיל כלל דבעלה יודעת שנטבע. וכשנאמר שיצא ויצטרך לומר שהשאיל למי שנטבע אחר כך דעדיף מלמי שהיה לו סימן כמוהו. למי שיזדמן שנטבע כמוהו אחר כך ודאי דהוי דיחיד ולא חיישינן ועוד דכאן נצטרך לומר ג' מילתא דל"ש נזדמן דבעלה שנטבע במים שאין להם סוף יצא חי מה דרוב אין ניצולין דמה"ט מה"ת שריא. ואח"כ השאיל. ולמי שנטבע אח"כ ואח"כ נטבע עוד א' דג"כ לא שכיחי. ובוודאי אמרינן שזה שנטבע בעלה שראינו ולא נעשה כלל יותר מה דלא שכיח כנ"ל. ובתוס' ב"מ י"ח ע"ב דאף לאביי חייש לתרי יצחק מ"מ כיון שזה יודעין שאבד גט ואין מכירין אחר אין לחוש שמאחר נפל כמו כן כאן ע"ש כסברא הנ"ל. רק תוס' דקדקי לכתוב כאן ע"ש. ואם השומא הוי סימן ממילא הוי שאלה דיחיד ממש כעובדא דח"צ דהשאיל למי שיש לו שומא אחורי אוזן: והנה בתשו' נודע ביהודה סי' נ"א דחה דברי ח"צ שכ' דבגוף הסברא לא פליג רבא אאביי שיש חילוק בין נפילה דיחיד כו' רק סבר דגם לנפילה דרבים ל"ח. ודחה דבריו דא"כ איך מייתי רבה ראיה ב"ב קע"ב דל"ח לנפילה גבי ממך מהא דב' יב"ש דהם על אחרים מוציאין. ואי סבר דיש לחלק לא מוכח מידי כדדחי אביי באמת. וע"כ דסבר דאין