חדושי הרי"ם ס

דשלל כותים תישתרי להו. ולהנ"ל א"ש דע"כ ליקח קודם שנעשה עיסה דצריך שימור לשם מצה וא"כ לאו דלחם לא תאכל מן החדש הוי שלל דידהו דלא הותר דזה האיסור נעשה אחר שכבר לקחו מן הנכרים כשנעשה לחם: עוד י"ל הירושלמי הנ"ל דהא קשה עוד מה פריך דעשה דמצה ידחה לאו דחדש הא קי"ל בפסחים דף ל"ח ע"ב דאינו יוצא בחלת תודה ורקיקי נזיר משום דבעינן מצה הראוי לשבעה וכיון שאסור לאכלו אחר יום ולילה משום נותר אינה ראוי' נשבעה ואינו יוצא בה ע"ש. וא"כ איך נימא דעשה דמצה דוחה כו'. הא מ"מ אינה ראוי' לשבעה דאח"כ רשות ואינה דוחה הלאו. וממילא גם הכזית של חובה אינו יוצא בה כלל ולא שייך שידחה כיון דאף אם ידחה מ"מ אינו ראוי לשבעה ואינו מקיים המצוה ולא דחי ממילא כו'. ואף דגם ממחרת הפסח העומר מתיר מ"מ כיון דאסור כל יום ראשון וגם יום ב' עד הקרבת העומר לא מיקרי ראוי לשבעה דמשמע שיהי' ראוי כל שבעה: אך נראה דזה מיקרי ראוי לשבעה כיון דאמרינן דעשה דוחה ל"ת דחדש ואם הי' המצוה כל שבעה לאכול מצה הי' דוחה כל שבעה והי' מותר. רק דאח"כ רשות ואינו דוחה. וא"כ לענין הכזית ראשון של חובה שיש המצוה ודוחה הל"ת שפיר מיקרי ראוי לשבעה דהא אם המצוה תלוי בזה שלא יצא בה עד שיהי' מותר כל שבעה ממילא יהי' מותר כל שבעה מטעם העשה דוחה כיון דבלאו הכי לא יקיים העשה. שפיר הוי ראוי לשבעה ויוצא בה. וממילא אח"כ אסור ומ"מ יוצא בה: ונראה ראיה לזה דהא ביבמות כ' ע"ב דאמר באלמנה מן האירוסין דעשה לידחי לא תעשה דמשני גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני'. והקשו בתוס' דגם ביאה שני' לישתרי דבעינן הקמת שם ואין אשה מתעברת מביאה ראשונה ותירצו דבעינן רק ראוי להקמת שם ע"ש. והא כיון דאסרינן ביאה שני' א"כ אינו ראוי להקמת שם דמחמת איסור מיקרי ג"כ אינו ראוי. וע"כ הטעם כנ"ל. דאי נימא דתלי' בהא דאם תהי' ביאה שני' אסורה לא יתקיים מצות יבום בביאה ראשונה א"כ גם ביאה שני' תהי' מותרת דעשה דוחה כו' ושפיר מיקרי ראוי להקמת שם. וכיון דמיקרי ראוי ומקיים בביאה ראשונה שוב ביאה שני' אסורה כנ"ל והוא ג"כ כמו כאן דמיקרי שפיר ראוי לשבעה כנ"ל ואעפ"כ אסור כזית ב': ומ"מ אינו מוכרח די"ל ביבום בעינן רק שיהי' ראוי בגופו להקמת שם ומחמת איסור אף שאינו ראוי ומ"מ מקיים דמצינו בפסח להיפוך דאכילה לא מעכבא רק בעינן שיהי' ראוי לאכילה ואעפ"כ קי"ל דכל הבא בטומאה אינו נאכל בטומאה. ואף פסח נאכל בטומאה משום דאם לא יהי' נאכל גם הזריקה תהי' פסולה שאינו ראוי לאכילה ע"ש פסחים ע"ז ע"ב. ומוכח דבאמת מותר לאכול מה"ט. ולא אמרינן דעכשיו שהוא ראוי שוב יהי' אסור כנ"ל. אך שם מצוה האכילה. משא"כ כאן דרשות. וגם שם הותרה לחד מ"ד. וי"ל כן כוונת הירושלמי דאינו כתובה בצידה דאם הי' מותר ממילא הי' מותר כל שבעה כדי שיקיים לילה ראשונה. משא"כ כיון דאינו היתר רק שדוחה ועל כל ז' א"א לדחות דהוי רשות אף אי דחי ואף אי תלי' בהא אכילת לילה ראשונה דאם לא יהי' ראוי לכל ז' לא יקיים העשה מ"מ לא יהי' מותר בשביל זה לאכול כל ז' דהא דעשה דחי ל"ת בעינן דבעידנא דמעקר לאו מקיים עשה. ואי לאו לא דחי אף אם א"א לקיים העשה בלי עבירת הלאו מ"מ כיון שאינו בעידנא לא דחי. א"כ איך יהי' מותר אכילת כל ז' בשביל העשה דלילה הראשונה הא כבר אכל כזית ראשון ואינו בעידנא ומה חילוק בין אח"כ או מקודם מ"מ מיקרי רק גורם לקיום העשה. וכיון דמ"מ יהי' אסור אינו ראוי לכל ז' ואינו יוצא ולא דחי כנ"ל דלא מצינו כזה שתדחה העשה טו הל"ת על אחר קיום המצוה שיהי' מותר לעבור אח"כ כדי שיהי' מקוים למפרע כנ"ל ומשני כנ"ל כיון שאין כתובה בצידה. עוד י"ל דהנה העולם מקשין מהא דשיעורין נשתכחו בימי אבלו של משה א"כ לא ידעו לאכול כזית או כותבת ולע"ד קשה בפשיטות למ"ד א"א לצמצם בידי אדם ג"כ א"כ איך ידחה אם יאכל כזית שמא הוא מעט פחות ואינו מקיים המצוה וחצי שיעור אסור מה"ת וגם שמא יותר וג"כ ח"ש אסור המותר מן כזית המצוה. ולפי האומד יותר ודאי אין רשאין לאכול. ומצומצם יש ב' צדדין לאיסור אי פחות ואי יותר וזה הוי כמו רוב לאיסור שאסור מן התורה וכמ"ש תוס' חולין דכ"ח ע"ב ד"ה לפי: ולכאורה י"ל דהא קי"ל מין במינו בטל ברוב. וא"כ כיון שאוכל ביחד ואמר בזבחים דע"ח גבי פיגול ונותר וטמא דבטל כיון שאוכל ביחד כו'. וכאן כיון שעל כזית העשה דוחה ל"ת ומותר. שוב יכול לאכול מעט יותר מכזית שהמותר מעט שאסור בטל ברוב היתר. אך כיון דקי"ל דהיתר בהיתר לא בטיל ע"ש בפוסקים. ומכ"ש במין במינו כמ"ש הר"ן שם בנדרים די"ז. כמו כן איסור באיסור לא בטיל. רק בפיגול ונותר דכל אחד איסור אחר ונגד איסור זה שניהם היתר ע"ש. וא"כ כאן מה דעשה דוחה ל"ת אין עושה אותו היתר רק דדחי אף דאסור. והוי לענין ביטול איסור באיסור שהוא איסור זה עצמו דחדש ולא בטל. וי"ל זה הפי' דאין כתובה בצידה ואינו היתר שאינו דוחה האיסור להיות נקרא היתר רק שדוחה שיקיים המצוה אבל לענין ביטול נקרא איסור ולא בטל כנ"ל וממילא א"א לאכול מצד דחי' כנ"ל: אך באמת נראה דז"א דבל"ז לא בטל דהא כל שאפשר להסיר האיסור ומכירו ודאי לא בטל מדאורייתא וא"כ כאן דעל כזית העשה דוחה ל"ת ומותר אבל כל מה שהוא יותר מכזית אסור שאין עוד העשה וא"כ איך שייך שהמותר מכזית יהי' בטל בהכזית הא אפשר להסיר האיסור והוא מכירו דהא כל מה שיסיר המותר מכזית יהי' מסיר האיסור ולא מיקרי מעורב כלל ושפיר לא בטיל מה"ת. וא"כ א"א שידחה כנ"ל אי אמרינן א"א לצמצם כנ"ל: אמנם אפשר למאי דפריך בש"ס (בכורו' ד') למ"ד א"א לצמצם ממדות כלים שאמרה תורה כו"כ אמות איך אפשר ומשני אמרה תורה עביד כו' ע"ש. והיינו כיון דכך אמרה תורה וא"א לצמצם א"כ הפי' הוא ע"כ שיעשה כפי האומד שהוא כך אמות ובזה מקיים המצוה. וא"כ כיון דאמרה תורה אכול כזית וא"א לצמצם א"כ במה שאוכל כפי האומד כזית מקיים המצוה ושפיר י"ל דדוחה הל"ת כנ"ל: אך ז"א דבשלמא אם הי' כתוב בצידה שיאכל כזית מצה מן החדש הי' שייך כנ"ל דאף דא"א לצמצם מ"מ הא התירה תורה כשאוכל לפי האומד כזית דא"א בענין אחר כנ"ל אבל כשאינה כתובה בצידה רק דאנו מצרפין העשה דאכילת מצה והא שם בכל מקום מותר לאכול הרבה יותר עד שיהיה ודאי כזית וא"כ אין כאן הוכחה דמה שאמרה תורה כזית היינו מצומצם ואף שיהי' פחות מעט יהי' יוצא בה. או יותר מעט לא יהי' אסור ויהי' ג"כ בכלל המצוה כיון דהתורה מיירי בהיתר. א"כ ממילא כשהוא באיסור והוא מטעם דחי' לל"ת שפיר א"א לצמצם ואסור כו' ומיושב לשונו באין כתובה בצידה כנ"ל. היינו כשאינו כתובה בצידה אינו דוחה לגמרי שיהי' כמו אלו מפורש בה כנ"ל. וקצת דוחק לשון אינו דוחה אא"כ כו': גם י"ל מטעם חזי לאיצטרופי דאם הי' כתובה בצידה שדוחה לגמרי שהוא היתר לא הי' שייך הספק שמא פחות מכזית והוי ח"ש דאסור מה"ת דהא לא חזי לאיצטרופי שאם ישלים הא לא יהיה איסור כלל דיקיים המצוה ואינו איסור כלל. ושוב מותר לגמרי אף דיש חשש שמא יותר. שוב יש שני צדדין להיתר אם פחות ואם מצומצם. ורק צד אחד לאיסור שמא