חדושי הרי"ם ו

והנה יש לי מקום עיון איך מדמי בש"ס קטן אוכל נבלות כו' לאיסורי שבת הא קי"ל בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ומתעסק אינו איסור כלל. ובש"ס פ"ק דחולין י"ב ע"ב קי"ל קטן אין לו מחשבה אפילו מדרבנן ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אית ליה מדרבנן ומעשה אית ליה מה"ת. ובקדשים דמתעסק פסול בשחיטה שחיטת חש"ו פסול אף שאומר בפירוש ששחטו לשם קדשים מ"מ בכל דבר שצריך מחשבה הוי מחשבה שלו כמאן דליתא וכמתעסק וכמ"ש תוס' שם ד"ה קטן דאף דסתמא כשר בקדשים. מ"מ בקטן גרע דהוי רק כמתעסק אף שאומר בפירוש שמכוון לזה כו' ע"ש. וכן בחולין אי הוי בעי כוונה לשחיטה אף דגם לרבנן דר' נתן לא צריך רק כוונה לחתיכת סימנין ולא לזביחה כמבואר להדיא בש"ס פ' השוחט אעפ"כ אמר דלרבנן לא הוי מהני שחיטת חרש שוטה וקטן ולא מקרי כוונה וכאלו חתך בלא כוונה וכן לענין הכשר חשבינן כבלא מחשבה. וא"כ ניהו דקטן אוכל נבילות באיסור דאורייתא ב"ד מצווין להפרישו היינו באיסורי אכילה דבגדול כה"ג אף בלא כוונה הוי איסור דאורייתא דקי"ל מתעסק בחלבים ועריות חייב שנהנה כו' ושפיר הקטן עושה איסור דאורייתא וב"ד מצווין להפרישו אבל גבי איסור שבת הא גם גדול אם היה עושה בלא מחשבה לא היה איסור כלל מה"ת המעשה עצמו ואם כן כיון דקטן אין לו מחשבה א"כ אינו עושה מעשה איסור כלל מה"ת כיון דמלאכת מחשבת בעינן ולא מיקרי מחשבה ממילא אינו איסור תורה ואין ב"ד מצווין להפרישו ואיך דייק בש"ס אקטן אוכל נבילות משבת כו': אמנם לכאורה זה אינו דהא מבואר שם דקטן יש לו מעשה כו' גבי אלון ורמון כו'. שחקקום התנוקות למוד בהן כו' ופי' תוס' דהיכא דהמעשה מורה בבירור על הדבר שאין לתלות בדבר אחר נקרא מעשה וחשיב מעשה שיש בו מחשבה ודוקא בקיימא עולה בדרום ואייתוה לצפון דאיכא למיתלי מקום הוא דלא איתרמי להו חשיב רק מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ע"ש. ואם כן בשלמא לענין מחשבה דקדשים אין המעשה מורה בבירור על המחשבה וכן על הכוונה לחתיכת סימנין. אבל על המחשבה של המעשה עצמו כגון באיסור הוצאה דשבת מורה המעשה בבירור על המחשבה של מעשה זו שרואין שמוציא או מכניס מורה על המחשבה של הוצאה כו' וכמו דחשיב בש"ס פ"ב דחולין דף ל"א שחיטת חש"ו כוונה לחתיכה עכ"פ אף דלא חשיב לחתיכת סימנין ע"ש ושפיר חשיב מעשה דאית להו מה"ת. ואף דלכאורה כיון דכ' מלאכת מחשבת בשבת הוי כמו בתרומה שהביאו תוס' מירושלמי את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו כו' עי"ש. דז"א דדוקא בתרומה דניטל במחשבה לחוד בלא מעשה לא מהני מעשה מוכיח משא"כ בהנך דבעי מעשה עם מחשבה שפיר אית להו מעשה מוכיח דהא בהכשר ושחיטה כתוב ג"כ מחשבה לדעתכם זבוחו כו' וכן בשבת וכנ"ל: אמנם הא קי"ל פ"ק דשבת דאמר ר"י המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהם והוציאם פטור שלא הי' עקירה משעה ראשונה לכך ע"ש דלא מחייב בהוצאה והכנסה רק שהיה עקירה על דעת שיהיה הנחה אח"כ בר"ה. וא"כ לענין זה שוב בקטן בשעה שנוטל החפץ בידו ברה"י אין כאן מעשה כלל רק מחשבה דהא לא ניכר כלל בבירור שהוא העקירה על דעת להוציאו לר"ה ואף דאמר בפירוש שרוצה להוציאו אין כאן רק מחשבה לחוד דלית להו ולא עדיף מקיימא עולה בדרום ואייתוה לצפון כו' דכיון דשייך מקום הוא דלא איתרמי חשיב רק מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינו מחשבה מה"ת רק מדרבנן. וכאן גרע יותר דאין שום הוכחה מצד מעשיו בשעת העקירה ואם כן ממילא אף שמוציא אח"כ ואז חשוב מחשבה מצד המעשה המוכיח מ"מ אין שום איסור תורה כלל כמו במפנה חפצים ונמלך והוציאו כיון דלא יחשיב מחשבה כלל של העקירה ראשונה כדי להוציא אף שאמר בפירוש כנ"ל וכן במעביר ד' אמות בר"ה דבעינן ג"כ עקירה ע"ד להעביר ד' אמות ולהניח ואל"ה לא מחייב וממילא אין כאן גבי קטן שום איסור תורה דגם בגדול כה"ג בלא מחשבה ע"ד להניח לא הי' חייב כנ"ל וכמו בהעלום חש"ו לגג דאע"פ שנתכוונו ופירשו לא מהני מחשבתם כמ"ש תוס' שם ד"ה ותיבעי כו' ע"ש. ואין לומר דכיון שמוציא אח"כ לר"ה איגלאי מילתא שהי' העקירה ע"ד כן וחשוב מעשה המוכיח דז"א דהא אף בגדול פליגי רשב"ג ורבנן אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ע"ש חולין ל"ט ע"ב ואף לרשב"ג דאמר הוכיח סופו כו' היינו במקום שהמחשבה הי' מועיל איגלאי מילתא שהיה באמת מחשבתו ע"ד כן אבל בקטן דכל זמן שאינו עושה מעשה המורה בבירור לא מהני מחשבתו כלל אף שאומר בפירוש שעושה ע"ד כן ואם כן ודאי דלא שייך הוכיח סופו כיון דבשעת העקירה לא הי' מעשה כנ"ל. ועוד דגם אח"כ אינו בירור שהי' העקירה ע"ד להוציא דשמא נמלך להוציא ועכ"פ לא עדיף ממחשבתו ניכרת כו' כבקיימא עולה בדרום כו' שאינו אלא מדרבנן כנ"ל. וא"כ אין לדמות כלל בקטן הוצאה ומעביר לאוכל נבילות או לשאר איסורי שבת כיון דבזה א"א כלל בקטן שיהיה איסור דאורייתא. וגם אין לדחות דכיון דהא דאין לו מחשבה הוא רק משום שהוא קטן. וא"כ נכלל בכלל קטן אוכל נבילות כיון שאם הי' גדול היה מעשה במחשבה. ז"א דאין שום טעם לזה כיון דהוי בלא מחשבה יהי' מאיזה צד שיהי' אין כאן מעשה איסור כלל דלא אסרה התורה מעשה כזה גם בגדול. ודוקא כשהמעשה הוא איסור גמור רק מצד דהקטן לאו בר חיובא שייך לקטן אוכל נבלות כו' משא"כ בהנ"ל. וא"כ הוא תמוה איך דייק בש"ס מהא דדבר טלי וטליא כו' דסבר גם בקטן אוכל נבילות דאין מצווין להפרישו הא לא דמי כלל דשם עושה ודאי איסור משא"כ בהוצאה והעברה והא אי ס"ל דב"ד מצווין להפרישו אין לנו לימוד אחר רק מהא דמייתי הש"ס התם מלא תאכלום כי שקץ להזהיר גדולים על הקטנים. ומהא דכל נפש לא תאכל דם כו' וא"א ללמוד רק מה דדמי להו שאסור כה"ג בגדול גם בלא מחשבה משא"כ שבת כנ"ל ע"ש דעביד צריכותא דלא הוי מצי למילף רק איסור השוה בכל כנ"ל ומכ"ש בהנ"ל: אמנם לבן עזאי דמהלך כעומד דמי ועקירת גופו כעקירת חפץ דמי לא ס"ל דר"י ובמפנה חפצים ונמלך והוציאן חייב כדאמר בש"ס פ"ג דכתובות ד' ל"א והרי"ף ז"ל משמע דפסק כוותי' פ"ק דשבת א"כ שפיר גם בקטן בהוצאה ומעביר יש איסור דאוריית' דאף שנטל החפץ בידו מקודם מ"מ בשעה שמוציאו חשיב מעשה המורה בבירור על המחשבה דאף שלא הי' העקירה ע"ד כן חייב וכן בהכנסה וגם במעביר למ"ש תוס' שבת ה' ע"ב דאף בעומד לפוש י"ל דחייב לב"ע ע"ש: והנה יש לדקדק בש"ס למה הזכיר דאירכסי לי' מפתחא דבי מדרשא. הא גם בצורך דבר הרשות הדין כן כמבואר בש"ע וא"ל דנקט לרבותא דאף לדבר מצוה אסור לצוות להביאו בפירוש ז"א כיון דמיירי בר"ה דאורייתא ואסור להאכיל מה"ת פשוט דלא הותר איסור דאורייתא לצורך מצוה: עוד קשה למה אמר הש"ס אלמא קסבר קטן אוכל נבלות אין ב"ד וכו' הא הוא זה הדין עצמו מה שייך בזה אלמא קסבר והא דאמר לימא מסייע לי' הוא מאיסור שבת ולא היה צריך להקדים קטן אוכל נבילות: אמנם יתיישב הכל ע"פ מ"ש הט"ז א"ח סי' שמ"ו דמשמע במרדכי שיש היתר להביא המפתח ע"י תינוק כמו ע"י נכרי ואע"ג דבפ' חרש איתא דנאבדו המפתחות כו' ואמר לידבר תינוק כו' משמע דאסור להביא ע"י תינוק כו' דליספו לי' בידים אסור התם מיירי בר"ה שהוא דאורייתא אבל אנו אין לנו אלא כרמלית שהוא דרבנן ע"ש: והנה אם נפרש כוונת הט"ז שפוסק כהרשב''א דאף שלא