חדושי הרי"ם כט

לא יהי' דיין שעתן כשמוצאות דם יבש ז"א כמ"ש תוס' ד"ה מרגשת דהא לא אמר שוכבת פרקדן מא"ל רק כיון דרוב נשים אינם כן לא פלוג רבנן ע"ש וכן בקרטין כנ"ל. וא"כ לא הי' מועיל הבדיקה כנ"ל. מ"מ הא עכ"פ אין כאן חשש דאורייתא כמ"ש לעיל דאי מקודם הא לא ארגשה. ואין לומר דניחוש דילמא ארגשה ולאו אדעתא או דסברה הרגשת מ"ר הוא. דז"א דהא קי"ל כתמים דרבנן ואפילו ודאי מגופה אתאי משום דלא הרגישה וא"כ מוכח ע"כ דאין חשש דאורייתא הני חששות דלאו אדעתא או הרגשת מ"ר ועיין ברמב"ם פ"ט מה' א"ב שכ' ואם בדקה ונמצא בפרוזדור חזקה שבא בהרגשה כו' היינו כיון שבדקה הוי ודאי דאמרינן דסברו הרגשת עד כמ"ש כל הפוסקים. משא"כ בכתם לא חיישינן ליה מה"ת לחששות הנ"ל וא"כ הי' נראה ברור בנידן דידן דמוצא מהצד בבדיקה דניחוש רק שבא מקודם הוי ודאי רק כמו כתם דמה חילוק בין מוצאת הכתם בחוץ על בשרה או מן הצד וא"כ אף אי כותלי בה"ר מוקמי דם ולא שייך מעיקרא הוי אתי מ"מ הוי רק כמוצאות מבחוץ וכיון דלא ארגשה טהורה מה"ת ואם יצא עכשיו מהמקור בשעת בדיקה דאימור הרגשת עד שוב הי' לו להיות על ראש המוך הנ"ל. וא"ל דדוקא בכתמים לא חיישינן מה"ת לחששות הנ"ל דלאו אדעתה וכה"ג משום דבחזקת טהורה עומדת משא"כ בנ"ד דבחזקת טמאה. י"ל דחיישינן מה"ת להנ"ל דז"א דהא בד"מ סי' קצ"ו כתב להדיא דאף תוך ימי ספירה כתמים רק דרבנן ולכך תולין במכה ואף שעומדת בחזקת טמאה ע"ש דפשוט בעיניו אליבא דכ"ע. וא"כ הי' אפשר להקל כאן כיון שנתברר ע"י הבדיקה עכ"פ שאין כאן רק חשש דרבנן ושוב יש לסמוך מחמת הבירור שהוא מן הצד לגמרי ואף שי"ל דהקרטין נשארו מקודם מ"מ הוי רק ספק. ומצד הכאב ועצם הקרטין שמורה שבא מן הכליות ולסמוך על דברי ט"ז באיסור דרבנן כנ"ל. (ע"כ מצאתי): סימן יא שאלה אשה אחת בתולה תיכף אחר בעילת מצוה לא הרגישה שום דבר רק בבוקר מצאה על הכתונת דם בתולים והלכה טבילה. והיה אצלה בליל טבילה. ולא הרגישה שום דבר וגם לא מצאה בבוקר שום דבר על הכתונת ובליל שני אחר הטבילה הנ"ל בשעת תשמיש אמרה לבעלה טמאה אני שיפרוש ממנה שהרגישה זיבת דבר לח ממנה והדליקה נר וראתה שהיא טמאה. ואח"כ טבלה עוד שני פעמים ובכל ליל טבילה הרגישה בשעת תשמיש זיבת דבר לח ממנה והדליקה נר תיכף וראתה שהיא טמאה. ואח"כ הלכה עוד הפעם טבילה ושוב לא הרגישה כלל רק בבוקר מצאה דם הרבה על הכתונת שלה. ובכל השמושים הי' לה יסורים וכאב הרבה. אמנם בזיווג האחרון לא הי' כאב גדול רק כאב קצת. עוד אמרה אחר חקירה ודרישה שביאה ראשונה של ליל טבילה שניי' שלא ראתה לפי מבינתה לא הי' ביאה גמורה ובפעם ראשון של ביאת בעילת מצוה הי' עוד ביאה פחותה מפעם ב' אח"כ אמרה עוד שבפעם הא' אחר בעילת מצוה לא מצאה בבוקר כשיעור גריס: תשובה הנה נדה דף י"א אמר שמואל גם בלא הגיע זמנה לראות ל"ש אלא שלא פסקה מחמת תשמיש וראתה שלא מחמת תשמיש אבל פסקה מ"ת וראתה טמאה. ופירש"י ותוס' שמשה פ"א ולא ראתה ואח"כ ראתה בין מ"ת כו' רגלים לדבר שכלו כו' ע"ש. ותוס' הקשו מהא דר' אשי וכתבו דמודה כיון דבעל פ"א ומצא כו' ע"ש. והנה אפשר לפרש דקאי רק אראתה שלא מחמת תשמיש שהתחיל בזה אמרינן כיון דמ"ת לא ראתה ודאי מה שרואה ביום אינו מחמת תשמיש. משא"כ ראתה מ"ת דאין דרך לראות מחמת תשמיש דם נדה דמה"ט אמרינן לא כל אצבעות שוות לקולא לא לחומרא כמ"ש ב"י שפיר פליג ר' אסי. וע"כ דלא ניחא לרש"י ותוס' לפרש כן משום דרישא נקט ראתה שלמ"ת רק לרבותא לא הו"ל למינקט סתמא בסיפא וראתה ומשמע להו דקאי אתרוייהו. אמנם הרי"ף ז"ל גריס בהדיא ל"ש כו' אבל פוסקה מ"ת וראתה שלמ"ת טמאה ע"ש. משמע להדיא דדוקא שלא מ"ת אבל מ"ת לא או דתלי' בפלוגתא דר"ח ור"א דלא כתוס' ואף דפ' כר"ח לחומרא מ"מ פסק רק מספיקא. דכן כתב וספק איסורא לחומרא דאין להכריע או הלכה כר"ח או כר"א ולכך הוצרך לדשמואל דבשלא מ"ת מודו דטמאה ודאי משא"כ ביאה ב' לא ראתה וביאה ג' ראתה מחמת תשמיש אמרינן ג"כ בספק הוא דילמא כדשמואל איתרמי. או אפשר דסבר בזה כ"ע מודים דשרי דוקא כשבביאה א' לא מצא סבר ר"ח דתולין שאין לה כלל דם בתולים. משא"כ כשמצא בביאה א' דודאי מכה לפנינו המוציאה דם וספק אם חיתה מודה ר"ח דתלינן ביאה ב' שלא מצא כדשמואל כיון שבביאה ג' ראתה מ"ת ואין דרך לראות נדה מ"ת כנ"ל. וזה לע"ד נראה יותר בדברי הרי"ף. דאי כפי' א' א"כ הא דלא הכריע הרי"ף בפלוגתא דר"ח ור"א משום דלא איכא כללא כמאן הלכה אבל אי מוכח מדשמואל דנקיט שלמ"ת דאי מ"ת שריא כר"א ממילא הוי ר"ח חד במקום תרי והי' הלכה כר"א כדכתב הרי"ף פ' אלו טריפות ובכמה דוכתי דוודאי אין סברא דשמואל גופי' מסופק. אלא ע"כ כפי' הב' הנ"ל דבזה לכ"ע שרי' ולכך לא הכריע. וא"כ לגירסת רי"ף ז"ל בראתה ביאה א' וב' לא ראתה וג' ראתה מ"ת ממ"נ שריא או דמודה ר"ח ואי פליגי גם בזה שוב הלכה כר"א כנ"ל ועכ"פ נראה ברור לע"ד לרי"ף ז"ל בכה"ג לענין שתהי' נקראת רואה דם מ"ת ודאי לא. דממ"נ או דשרי' ודאי. או דספק פלוגתא דר"ת ור"א מ"מ דוקא שתהי' טמאה נדה דספק דאורייתא פסק לחומרא משא"כ לאוסרה לעולם משום ווסתות דרבנן ספק דרבנן לקולא כר' אסי ואף שהספק בדאורייתא והחזקנו הדם בטמא מ"מ הרי הרי"ף פסחים פ' כ"ש גבי נתבקעו פסק דהגם לענין לאכלן ספק דאורייתא מ"מ לענין התערובת משהו דרבנן הוי ספק דרבנן כיון דלא איפסק הלכתא ע"ש. וכ"ש לאסור אשה לעולם. וכ"ש שיש לומר דלכ"ע שרי' כנ"ל וכן מבואר לע"ד מד' הרמב"ם ז"ל סוף פ"ה מהלכות איסורי ביאה הלכה כ"ד היתה רואה בשעת תשמיש ה"ז מחמת המכה שמשה ולא ראתה ואח"כ ראתה שלא מ"ת ה"ז דם נדה והוא כגירסת הרי"ף כנ"ל ואח"כ ה' כ"ה כתב הבועל בתולה ולא יצא ממנה דם וחזר ובעלה ויצא דם אפילו היתה קטנה ה"ז דם נדה שאלו הי' דם בתולים הי' בא בתחילה כו' ע"ש וכ' הה"מ שפסק כר"ח. וא"כ כיון שלא הזכיר הרמב"ם דספק הוא וכתב בשניהן בשוה למה כתב ראתה שלא מ"ת הא גם מ"ת טמאה כדר"ח וע"כ כמ"ש דסבר דבזה גם ר"ח מודה כיון שהמכה הוציאה דם בביאה א'. דאל"ה עכ"פ הול"ל וראתה סתם. או לומר בין שלא מ"ת ובין מ"ת ע"כ כנ"ל. וא"כ נראה דלרי"ף ורמב"ם ז"ל אף שמצא בביאה א' ובב' לא ובג' מצא דם מ"ת דעכ"פ אין נקרא רואה דם מ"ת לאוסרה לבעלה כנ"ל אמנם גם לרש"י ותוס' ז"ל. הא שם ס"ד דאמר על ר"ח ואידך שאני שמואל והקשו דמשמע דלא שכיח דשמואל וכן בחגיגה כו' והא בכתובות אמר רוב בקיאין בהטי'.. וי"ל דהטי' דכתובות אינה בעילה גמורה שתתעבר בה עכ"ל ולכאורה אינו מתורץ רק מחגיגה. וע"כ צ"ל דמיירי כאן שיודע שבעל בעילה גמורה הראויה להתעבר. שוב ראיתי במהרש"א ז"ל שפי' כן ולשון תוס' דחגיגה דודאי תחילת ביאה רוב בקיאין בשנות מעשה אבל גמר כדי שתתעבר א"א כ"א לשמואל ע"ש. וא"כ מיירי בעל שיודע שגמר ביאתו. וא"כ מ"ש תוס' י"א ושם ס"ד דבבעל ביאה א' ומצא ובב' לא מצא דמודה ר"א אף שמצא בג' דלא תלינן היינו ג"כ בבעל בעילה גמורה א' בגווני דפליגי כנ"ל. ולא מיבעי' למה שהי' אפשר לפרש בפשיטות דמודה ר"א. דמה דצריך ר"ח להוכחה א"א דהוי דם כו' הוא רק