חדושי הרי"ם כח

ממילא ג"כ לראות בשעת תשמיש ממש ואסורה כנ"ל. אמנם כשבודקת אח"כ בשפופרת ולא נמצא דם על ראשו. שפיר י"ל דאין זה עקירת הווסת לגמרי לידע שנתרפאה ולא תראה עוד מחמת תשמיש כלל רק דשוב נתברר שהוסת אינו לראות בשעת ביאה ממש רק עד אחר הפרישה כמו שהי' כל הג' פעמים. ולכך לא נמצא גם עתה על ראש המכחול כלל דהא המכחול הוא כמו התשמיש והיא אינה רואה כלל בשעת הביאה רק אחר הפרישה ובאמת גם אחר הוצאת המכחול אולי ראתה דוסת זו כמו שנקבע לראות אחר הפרישה לא נעקר כלל ע"י הבדיקה. רק שמברר שגם דם שע"י התשמיש לא הי' בשעת ביאה רק התשמיש גרם לראות אחר הפרישה ושוב מותרת לבעלה דהא לא יעשה איסור כלל לעולם כיון דבאמת יש ספק אם בא אח"כ אף כשיעור וסת רק כשאנו מסופקין תולין בוודאי שהי' בשעת תשמיש משא"כ כשנתברר על ידי הבדיקה שלא הי' בשעת תשמיש שוב תולין שהי' אח"כ כנ"ל: אמנם הא חזקת דם המקור שבא בהרגשה וא"כ כיון שנתברר שבא אחר הפרישה שוב הי' לה להרגיש דליכא הרגשת שמש. ולכך שוב מורה חזקה זו עצמה דוודאי מן הצדדין הוא ודם הצדדין אינו בא בהרגשה דכיון שהבדיקה מבררת שבא אח"כ שוב אמרינן מחמת חזקה הנ"ל דוודאי מהצדדין ומיושב שפיר לשון הש"ס לא נמצא על ראש כו' בידוע שהוא מן הצדדין והיינו אף שלא נמצא כלל מ"מ ידעינן ע"י הבדיקה שמן הצדדין כנ"ל ומותרת. וגם תירוץ הר"ן ז"ל מיושב דאף דלא הפילה ולא נתרפאה מ"מ מותרת בלא נמצא כלל כנ"ל דאמרינן שמן הצדדין וגם א"ש דלענין נקיים לא מהני זה דהא אף רואה בלא הרגשה טמאה מדרבנן ולא אמרינן דמן הצדדין הוא מדלא ארגשה וע"כ דלא סמכינן אזה לענין לטהרה בלא נקיים רק ברואה דם מחמת תשמיש שלא תאסור לעולם. והא דנקיט כלל בידוע שמן הצדדין הוא משום דרוצה לכללו עם נמצא בצידי השפופרת דוודאי מהצדדין הוא ואף דברואה דם מחמת תשמיש שנמצא הדם על עד שלו לא שייך הנ"ל דהא ודאי לא הי' רק בשעת ביאה וי"ל דבזה באמת הטעם משום נתרפא. ולר"ן ז"ל דוקא בנמצא בצדדין כיון דא"א להתרפאות בלא אפילה כו'. ויש לדחות: והיה אפשר לומר טעם להרמב"ן ז"ל דבעי בדיקת חורין אף אי נימא דסבר ג"כ דלא אמרינן כותלי בה"ר העמידוהו. דהא ודאי גם אי לא בעי בדיקת חורין עכ"פ צריכה להשהות העד בבדיקתה כדי שיעור וסת היינו שיוכל הדם לירד מהמקור ולבוא על העד דאל"ה אין שום ראי' שפסק הדם מהמקור דשמא עדיין יורד דע"כ כיון שצריך בדיקת הפסק טהרה צריך לידע עכ"פ שפסקה עתה. ואף דמוכח שאינה שופעת מ"מ אינה ראי' שאינה מנטפת: והנה כיון דהטעם דהפסק טהרה בבדיקה הוא דמיקרי אח"כ ספורים משום החזקה ע"ש ברשב"א. ולכאורה למאי דמבואר תוס' חולין י"א ושאר פוסקים דחזקה שלא נתבררה לא הוי חזקה ובבהמה שחי' יותר מי"ב חודש דנתברר עתה שלא היתה טריפה קודם י"ב חודש מ"מ לא הוי חזקה כיון דתמיד הי' בספק ועתה שנתברר על קודם יב"ח שהי' כשרים שוב הספק שמא נטרף אח"כ וכן אח"כ ולעולם אינו מבורר בשעת מעשה שעתה הוא כן בוודאי ע"ש. וא"כ לכאורה להרמב"ן ז"ל ג"כ מה מהני בדיקת חורין להפסיק בטהרה דנוקי אח"כ אחזקת טהרה הא גם בשעה שהעד בחורין ואח"כ כשרואת שאין דם על העד נתברר למפרע שבשעה שהי' העד בחורין לא הי' אז דם מהמקור ושוב הספק שמא עתה כבר ירד דם מהמקור והוי חזקה שלא נתבררה דמעולם לא הי' מבורר לפנינו שפסקה רק דעכשיו נודע על למפרע ושוב הספק על עתה וכמו בטריפה הנ"ל. אך נראה דלא דמי דבשלמא בטריפה דאז לא הי' בירור כלל רק עכשיו. על למפרע משא"כ כאן דבשעה שהי' העד בחורין יחמל נתברר הספק שאין עליו דם רק שלא הי' הבירור לפנינו עד שנוטלתו ורואה אותו אבל גם הבירור של עתה הוא ג"כ מחמת הבירור שהי' אז בשעה שהי' בחורין ושפיר מיקרי חזקה מבוררת כנ"ל. אמנם אם אינה בודקת בחורין רק בקימה שאין ראי' כלל על שעת הקינוח שאינו יורד עתה מהמקור רק דיש ראי' שתוך שיעור וסת קודם הבדיקה לא ירד מהמקור דא"כ הי' כבר עתה על העד ושוב יש ספק שמא עתה ירד רק כששוהה עם העד כשיעור וסת אז אחר השיעור וסת נתברר שקודם שיעור הנ"ל היינו תחילת הבדיקה לא ירד מהמקור ושוב יש ספק על אח"כ והוי שפיר חזקה שלא נתבררה דאין כלל בירור באמת בשעת מעשה אף רגע רק על למפרע ושוב הספק על עכשיו והוי ממש כמו בטריפה דלא הוי חזקה דוודאי אין חילוק בין לא נתברר זמן רב או מעט. ולכך שפיר מצריך הרמב"ן ז"ל בדיקת חורין בהפסק טהרה כי היכא דנוכל לאוקמי אחזקה כיון דשיעור וסת שוהה כמבואר נדה ס' ע"ב. ואף אי לא אמרינן לבעלה כותלי בית הרחם העמידוהו כנ"ל: נחזור לנ"ד דנראה אף אי לא אמרינן כותלי בה"ר מוקי דם מ"מ לא מהני בדיקה הנ"ל לברר שהוא מן הצדדין. דהא כשיעור וסת שוהה הדם לבוא. ואמרינן שם נדה ס' ע"ב דאימר שמש עכבן ולא שייך דאי מעיקרא אתי הי' הדם יוצא ע"ש וא"כ בשעה שמכנסת המכחול יש לחוש שאז ירד הדם מהמקור לצדדין ולא יצא לחוץ דהמכחול עיכבו לדם כמו התם בשמש כו' וכיון שאין המכחול ממלא כל החלל שלא יהי' אפשר לדם לירד לצדדין ולא יגע בראש המכחול ודאי חיישינן ולא שייך כלל בזה אי איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי דהמכחול עיכבו כנ"ל. דבשלמא רדמ"ת דהגורם לראיית הדם הוא מה שמגיע המכחול למקום שהשמש דש ואין לחוש על קודם רק על אז שמגיע כנ"ל והי' להדם להיות על ראשו ואף שם לא סמכינן לענין נקיים רק לענין ווסתות דרבנן. וכאן דאין המכחול הגורם שפיר יש ספק כנ"ל. דראתה רגע קודם הגעת המכחול למעלה. שוב ראיתי בנ"ב סי' מ"ו כתב ג"כ חשש הזה ע"ש: והנה לענין חשש הא' שכתבנו שראתה קודם הבדיקה כתב בנ"ב סי' מ"ג אמנם אין ראי' כלל כו' דאם סומכין על בדיקה זו ברמ"ת שהוא וסתות דרבנן ולא חיישינן דאשתהי בפרוזדור ניקל ראש להקל בזו שמוצאת בעד הבדיקה שהוא איסור דאורייתא וגם הרגשה יש כאן והא דאינה יודעת מהרגשה היינו משום דאימור הרגשת עד הוא כו' ע"ש. ודבריו תמוהין הא כל החשש דנימא שאין הבדיקה מועלת לסמוך שמן הצדדין הוא משום דשמא ראתה קודם הכנסת העד הבדיקה וכותלי בה"ר העמידו וכמ"ש ע"כ. וא"כ שוב איך שייך הרגשת עד הוא הא קודם בדיקה לא הי' הרגשת עד כלל. וא"כ כיון שפוסק בנ"ב הנ"ל דבדרבנן סמכינן אבדיקה זו ואמרינן דלא אישתהי בפרוזדור מקודם רק בזה שהוא ספק דאורייתא חיישי' כנ"ל ולמ"ש ליתא דהא החשש דניחוש שראתה קודם הבדיקה א"כ ראתה ודאי בלא הרגשה דלא שייך הרגשת עד וא"כ אין כאן אלא חשש דרבנן דממ"נ אי ראתה עתה בשעת בדיקה ע"כ מן הצד ואי קודם ע"כ בלא הרגשה ושוב בדרבנן סמכינן על הבדיקה ולא חיישינן לאישתהי בפרוזדור ודאי מן הצדדים: והנה אף שהי' נראה לע"ד דהני קרטין מיגרע גרע מדם ממש לענין זה דשייך יותר כותלי בה"ר העמידוהו. דהא אמר בש"ס נדה ג' ע"ב מיא שרקי פירי לא שרקי ע"ש וכן לשון הש"ס ושמאי כבה"ר לא מוקי דם ע"ש והיינו דשרקי כנ"ל אבל קרטין שהוא דבר יבש וכמו פירי דלא שרקי ודאי לחוש שנשארו מונח שם החתיכות שנפלו מהמקור ולא נפלו ועתה נדבקין בהעד היינו המכחול. וא"ל דא"כ בכה"ג