חדושי הרי"ם קנז

למה מיקל בחדר"ג שהוא מה"ת ולכן ודאי שהסכימו כנ"ל וכיון דמהרי"ל ורבותיו ס"ל כן הגם שהי' תשובת הספרדים נגדם אין לחוש כלל שכל בני אשכנז נסמכים על דבריו בפרט דע"כ צ"ל דאישתמיט לי' לבעל כנה"ג ולתשובות הנ"ל דברי מהכי"ל ורבותיו דאל"ה הי' מביאים עכ"פ דבריו אולם לענ"ד בחדר"ג מב' נשים כ"ע הודים דהוא מדרבנן והפי' מ"ש שלא משום דררא דאיסורא תיקון אלא משום קטטה לענ"ד פשוט דבשלמה בדבר איסור שייך לתיקון אבל בדבר הרשות הרי מספקא להו אפילו קיבל על עצמו נידוי ע"ש בב"י יו"ד סי' של"ד בשם קונדרסים כ"ש ב"ד וגדולי הדור איך שייך שהתקינו על דבר המותר לעשות והא על מי שפרע פריך הש"ס ב"מ מ"ח האיך לייטינן ומשני דבעי עושה מעשה עמך וכ' הרי"ף ש"מ דלאו עושה מעשה עמך הוא מדכ' שארית ישראל כו' ע"ש ולכך ודאי שמקודם תיקן בתורת תקנה משום קטטה ואח"כ התקין על העובר על גזירתו דהוי אפקרותא ומשום חוצפא רשאין וממילא כיון דס' תקנה לקולא אין כאן חרם כלל: והנה בס' חרם פסק ביו"ד סי' של"ד לקולא והש"ך בסי' ר"ח ס"ק י"ד כתב דס"ל שגוף הנדוי ומה"ת רק דברים שמחויב המנודה לנוהג הם דרבנן ע"ש. אולם לשון הש"ס שנידוי דרבנן נח משמע כהש"ך וכן מלשון הרמ"א בד"מ סי' של"ד שכתב בשם מהר"ם פדוואה בין נידוי ובין חרם דרבנן דלא כדמשמע בתשובת הרשב"א סי' תקצ"א ע"ש משמע ג"כ דלא כהש"ך הנ"ל וכל התשו' שמביא בס' בעי חיי הנ"ל סומכים רק על תשובת הרשב"א הנ"ל ולענ"ד בדברי הרשב"א אין הכרח כ"כ לפרש כדבריהם. וזה ל' רשב"א שם דע כי זו ספיקא דאורייתא דאסור לעבור על התיקון ד"ת כמו בכל המקומות הרגילו לומר משביעין אנו ויש כאן שבועה גם כי יש ארור בו עם שבועה כו' ע"ש ומשמע דרק כשכותבין כן בהתקנה אז יש בו שבועה והוי ד"ת וז"ש כי בכל וכו' אבל סתם לא והכנה"ג בה' נידוי העתיק דבריו וכתב דפירושו דלא מיבעיא במקומות שכותבין כן דודאי הוי ד"ת רק אפילו בסתם הוי ד"ת כי ארור יש בו שבועה כו' ע"ש והוא לא העתיק תיבה עם שבועה לכן פירש דקאי אסתם אבל לפי מ"ש בכל ספרי רשב"א עם שבועה ודאי דלא קאי אסתם רק על מ"ש מקודם שמשביעין כו' גם לשון כי לא משמע כפירושו כמ"ש הבעי חיי בעצמו עיין שם ולהנ"ל אין צריכין להגיה בדברי הרשב"א המובאים בב"י סי' רכ"ח דכתב בתרי ותרי כו' דהוי ספיקא דרבנן עיין שם וכ' הכנה"ג שם דט"ס הוא וצ"ל ספיקא דאורייתא כמ"ש בסי' ת"ש ותקצ"א ולמ"ש גם בסי' תקצ"א אינו סובר כלל דהוא דאורייתא גם מ"ש מסי' ת"ש שם לא כתב כלל דהיא דאורייתא רק דמחמירין גם שם רק הפסד ממון אבל לא דיהי' ספק דאורייתא ומיושבין ג"כ דברי מהר"מ פאדווי שכתב דהרמב"ן בתשו' מי' רס"ג סובר דהוא דרבנן ודחה הכנה"ג דבריו דהרי תשובת הרמב"ן הם מהרשב"א והרשב"א עצמו כתב בסי' תקצ"א דהוא דאורייתא ולמ"ש מיושב דאדרבה משם מוכח דהפי' כמ"ש כנ"ל. אמנם קשה להקל נגד הש"ך ז"ל בחרם אבל בחרד"ג עכ"פ לענ"ד כנ"ל והרי גם הרמ"א ז"ל בד"מ אה"ע סי' א' הביא ג"כ לשון הנ"ל הכתוב במהרי"ל דהמיקל לא הפסיד כו' שלא גזר משום חשש איסור דאורייתא אלא תקנה בעלמא ובשל סופרים הלך אחרי המיקל וכ"ש בתקנה בעלמא ע"ש ומורה ממש כנ"ל: ויעיין רו"מ בתשובת שער אפרים סי' קי"ג מ"ש שאין לתשובת הספרדים נגד הכרעת רמ"א לענין החרם של מיאון ע"ש בפרט בזה שאותן הת' עצמם מבי"ט ורשד"ם כ' להתיר דבמקום מצוה לא תיקן רגמ"ה והנה רשד"ם הוכיח דלא פשטה תקנת ר"ג ומנהגו לכתוב שבועה בכתובה שלא ישא ע"א ע"ש ודחה דצורך השבועה על שהם י"ש דלא תיקן ר"ג וא"כ ממ"נ או דלא תיקן בשהה י"ש או דלא נתפשטה התקנה ויכולין להתיר כמ"ש תוספ' גיטין והובא במ"א סי' תר"צ ולומר שלא תיקן רק לבני אשכנז לא משמע כו כלל: והנה בשהה י שנים ואין לו כלל דעת רוב הפוס' וכמעט כולם דלא גזר ר"ג דדברי מהר"י מינץ בתשוב' שהכוונה במקום פ"ו ויבום ושהיא גדולה ושאר דבריו שם הי' תמוהים מאוד תמיד בעיני עד שראיתי ב"י בתשו' סי' י"ד שדחה כל דבריו ומאחר שמפורש בתשו' מזרחי הי' מודה גם. הר"י מינץ ע"ש. וגם אם ב"י הי' שקול ג"כ הלכה כבתראי כ"ש מרן ב"י שכל ישראל נשענים על הוראותיו כ"ש שדבריו, ברורים בעיני כל מעיין והרי הר"מ פאדווי שמחזיק ר"י מינץ כרבו והתנצל שהדפיס גם דבריו ע"ש והרמ"פ כ' בכמה תשו' בשהה י' שנים מלא גזר ר"ג ולא הזכיר כלל ד' ר"י מינץ והוא פלא וודאי שדבריו דחוים בעיניו שלא לעשות אף ספק שהרי הדפיס תשו' ר"י מינץ וידעם רק מה שהדפיס תשו' זו משום כבוד כדאמר ב"ב ק"ל כי מטי פ"ד לא תקרעיני' כו' שמא יהי' מי שמיישב דבריו. או לחוש לפייסה. אבל להלכה לא הביא דבריו ולדחותם מפני הכבוד ולכך כאן שהרמ"א הביא ד' ר"י מינץ וד' ר"מ פאדווי ס"ל כרמ"פ הנ"ל דמ"ש הח"מ שסיים הרמ"פ מוטב כו' המעיין שם יראה שרק זה שלא הי' חפץ במצוה כלל ע"ש אבל נידן הדין כ' בכמה מקומות ח' י"ג י"ד דהגם דס"ל דנ"י יבמות ס"ד חולק על הריטב"א כ' שבטלה דעתו נגד הריטב"א ורבני צרפת והסוברים כר"י מינץ דמצות יבום עדיף מפ"ו החמירו ע"י שמצינו שחשו הפו' גם במקום יבום אבל למה שהכריע ב"י בתשו' הנ"ל דמצות פ"ו עדיף אין שום ראיה לא' מהפוס' לחוש בשהה י' שנים ובדברי הנ"י לענ"ד האמת כרו"מ (דמ"ש הנ"י דבמקום שנוהגין חדר"ג אסור להוציא קאי אמה שהביא מקודם פלוגתא בין הרשב"א וי"מ היכא שלא ילדה זכר ונקבה אי כופין ע"ש ואהא כ' דמצד חדר"ג בכה"ג אסור להוציא אבל באין לו שום ולד גם הנ"י מודה) וגם אני פרשתי כן וטעם החילוק בין לא הי' לו כלל ובין יש לו א' דע"כ מה שאמרה תורה פ"ו הוא על הס' או משום דרוב מתעברות ויולדות ולא שייך תלי' במעשה דע"ז ציותה תורה ובלא ילדה י"ש יצתה מהרוב וצריך לישא אחרת מטעם הרוב ואף שיכול להיות שלא יקיים שתלד רק זכרים או נ' דלענין זה ליכא רוב מ"מ הא על זה הספק ציותה התורה פ"ו אבל כשיש לו זכר או נקבה שוב הספק אם יולד מאחרת ז' או נ' ספק שקול והא יש מיעוט שיולד גם מזו ולכך אין חיוב ואין כופין א"כ כ' נ"י שפיר דכה"ג אין כופין דכיון דס"ל בלא ילדה כלל כופין ע"כ הא דאין כופין ביש לו א' מטעם שאין חיוב עליו ממילא אחר חדר"ג א"י לגרשה ע"כ. אבל בלא ילדה כלל מודה הנ"י דאל"ה איך יסתור דבריו תוך כ"ד: שוב ראיתי תשובה ארוכה בס' ושב הכהן מהגאון החסיד מ' צבי הירש ז"ל אב"ד דק"ו פיורדא כ' ג"כ כנ"ל בפ"י ד' נ"ו כמ"ש רו"מ ומתיר בשהה י"ש רק עכ"ז כ' שירא למעשה מתשו' רש"ל ז"ל. ולע"ד גם בתשובת רש"ל לא הוזכר כלל שהי' י"ש ושלא הי' לו ולד כלל. וביש"ש יבמות כ' בשהה י"ש ע"ש והביא תשו' רגמ"ה בעצמו על שהה י"ש לגרש בע"כ ע"כ דס"ל גם עתה כנ"ל. ומ"מ יש"ש דצריך מנין אחר אף אי גזר לזמן בפי' חולק עליו רמ"א בד"מ וכ' בתוספות ביצה דא"צ ע"ש: עוד נראה לע"ד מאחר דכ' שגדולי צרפת הסכימו לגזירת ר"ג והריטב"א העיד בשם רבני צרפת דבשהה י"ש ובמקום מצוה לא גזר א"כ אף האמת כשאר פ' שגזר עכ"פ וודאי דלא פשטה תקנתו על במקום מצוה מאחר שלא ידעו כנ"ל וא"כ עכ"פ יש להתיר אף בשאר ב"ד ונראה שזה טעם הס"ח להתיר ליבם הנשוי חרד"ג לענין שיהי' חליצה כשירה