חדושי הרי"ם קמג

זה לא היה נמנע מליקח אין כאן אומדנא ובזה יש חילוק בתלוי רק בדעתו אף בדבר כזה אם הי' עולה ע"ד הי' מתנה דלמה לא יהי' מתנה וכן מפורש בתוס' כתובות מ"ז ע"ב ובנ"ד אין הוכחה שאם לא הי' רוצים לשדך אלא א"כ יכניס להספק שאף שתיבטל הגזירה פה ישאר השידוך שלא הי' מרוצה כנ"ל: ולע"ד שיתן הקנס שכל הנדן הוא עשרים ר"ט ויתן י' ר"ט וממילא הא הפורש בסמ"ע ח"מ סי' רמ"ה שהגם שכתוב והקנס לא יפטור כו' אין שום חרם כשנותן הקנס וכ' דהמנהג כן וא"כ הגם שהט"ז יו"ד סי' רל"ו הניח בצ"ע מ"מ הרי לא ראה דברי הסמ"ע שאל"כ היה מביאו ואין ספיקו מוציא מוודאי של הסמ"ע. גם אם היה רואה דבריו. ומ"ש בנו"ב שהט"ז מיירי שהרב קורא התנאים אינו נראה לע"ד שידוע שאין כוונת הרב בקריאתו להטיל חרם חדש רק קורא מ"ש הצדדין לפרסם הדבר ואם נרצה להשוות בין סמ"ע לט"ז י"ל דברוצה לבטל השידוך בלי טענה באופן שגם לדבריו יש בושת להכלה לא סגי בנתינת הקנס דאדרבה יש ביוש יותר שהפגם כל כך עד שנותן קנס ליפטר משא"כ רוב פעמים שיש טענה לצד העובר שלדבריו אין בושת סגי בנתינת הקנס שזה הוכחה שהאמת כדבריו כמו בסופר לא עבדתי לשמה כו' מתוך שנאמן להפסיד שכרו דנאמן לגבי ס"ת ג"כ וכה"ג וז"ש סמ"ע שנהגו שלא להחרים כו' ועכ"פ הרי גם הט"ז כתב רק שיתירו לו ע"כ דס"ל דאף שאין הצד הב' מרוצה בהתרה מ"מ יכולין להתיר כשנותן הקנס וכ"כ הב"ש סימן נ"א דאין לבע"ד עליו כלום כשנותן הקנס רק שהב"ד יכולין לכופו בשביל הח' בשם הר"ם מינץ עי"ש. ובאמת מבואר במהר"ם מינץ ג"כ שיכולין להתיר בלא דעתו אף בשבועה ממש כשנותן הקנס כיון שאין לבע"ד עליו כלום עי"ש גם מ"ש ב"ש שמהר"ם מינץ פ' דלא כמהרי"ו אינו מפורש כלל בדבריו. רק שכתב סי' י"ו הנה כו' אך מה שיש חרם דר"ג ותקנות הק' לבייש חבירו מי שיעשה תשומת יד והנחת קנס והחמירו. מאוד על זה לא באתי למידן מכמה טעמים ע"ש ולא כתב כלל דבר ברור ואיך נבטל בזה דברי מהרי"ו שהשיב לבעל תה"ד שכ' דאותה התקנה לא נתפשטה דחזינן כמה זימנין החוזרין ונותנין הקנס בלא התרה וליכא מאן דפליג ולהיות פוצה פה שנוגע הדבר בחרם קדמונים ועי"ש ומהר"ם שואל מהרי"ו כתלמיד לרב. וע"כ או דלא ראה דבריו או דהפירוש במהר"ם מינץ הוא בלא התרה ומהרי"ו כתב מלהתיר לו ע"ש. וכן מ"ש ב"ש בשם ב"ה מעולם ג"כ אין בדבריו כדי לחלוק על הסמ"ע רבן של ישראל. ובנידן דידן כיון שאין לבע"ד עליו רק שיש נאמן שמוטעה היה במום. אני מסכים נרו"מ כשנותן הקנס עשרה ר"ט יתירו לו ב"ד של ג' ויוכל רו"מ ליתן לו פטורים: הנלע"ד כתבתי הק' יצחק מאיר. סימן כו ב"ה יום א' ט' אייר כ"ד למב"י הר"י ל' ווארשא. יצו ה' את הברכה לכבוד אהובי ידידי הרב המאה"ג חריף ובקי הצדיק חכם ושלם מוה' אשר לעמיל נ"י ד"צ דעה"ק ירושלים תוב"ב: אד"ש דברות קדשו הגיעני עם פלפול נחמד והגם כי הוא בענין שדשו בו רבים ראשונים ואחרונים וצריך לאריכות רב מה שאין לי פנאי כלל. עכ"ז לחיבת רו"מ ולכבוד המקום קדוש אשר הוא יושב בה פניתי מעט להשיב לרו''מ בענין האב שקידש בת אחיו הקטנה לבנו הקטן ואביו קיבל כו' כד"ת והגדילו עד שהן בני ט"ו. ועכשיו אינה רוצית בו שהאריך רו"מ וכבר דיברו בו מרן ב"י בתשובה וראנ"ח ומהרי"ט ותשו' ר' בצלאל אשכנזי ונב"י. ורו"מ עזב ראייתם ובנה לו ראיה ופלפל בה. מהא דיבמות נ"ח ואי כר"י בר ברזילי לוקמי בקטן שהשיא לו אביו ויותר מבן ט' דאף שבא עלי' חשוב מנוקה מעון כיון שאינו ב"ע כמ"ש רמב"ם פ"ב מה' סוטה ומשקה כשהגדיל וקינוי דקטן מהני מדכ' רמב"ם גדולה אשת הקטן בהדי הני שאסורין כנ"ל. ודברי רו"מ תמוהים אטו אי לא כהרמב"ם. וגם לא הדיוק מקינוי קטן שכ' רו"מ. למה לא הקשה מפקח שקינא ונתחרש או נשתטה ובא עלי' וחזר ונתפקח דג"כ חשיב מנוקה כקטן. אולם פשוט דלק"מ דהא כל דיוקא דר"ש הוא כיון דאין חופה לפסולות ואיך משקה אזנות דקודם נשואין א"כ עדיין ארוסה רק דנימא דביאה משוי נשואין אף בפסולות ע"ז פריך דא"כ אינו משקה. וא"כ איך יקנה חו"ש או קטן בביאתו להיות נשואה. הא בעצמו לד"ה אינו קונה. ומה שפלפל רו"מ דהנשואין חוב או דליתא ע"י שליח א"י מה ענינו לכאן הא כיון דס"ד דאין חופה לפסולות איך יועיל ע"י אב. והביאה לא קני כנ"ל אם לא משום ד"א מקנה. זה אינו ענין לריב"ב ועוד דע"כ מה שיועיל ביאה יותר מחופה ע"כ כמ"ש הרי"ף פ' הבע"י והר"ן פ"ק דקדושין בק"ו מיבמה שאין כסף קונה בה ביאה גומר כו' א"כ להפוסקים דקטן ביבמה לא קני מה"ת ודאי לא מהני רק גם להפוסקים דקני מ"מ שייך דיו אסוף דינא דלא קני בכסף ע"י עצמו. אך י"ל הק"ו שעכ"פ כסף קני ע"י אב. וי"ל דלרי"ף דיליף ביאה דנשואין מקיחה קיחה שנכלל בכי יקח ובעלה ע"ש ממילא אימעט מאיש קטן גם בנשואין: ומ"ש רו"מ ראי' דקינוי קטן מהני מהרמב"ם וכ' דגם להכ"מ בגירסתו אין נ"מ כו'. תמיהני שהעלים עין מדברי הכ"מ שמפרש אינו שומע כו' במשנה ואלו שב"ד מקנאין כו' ע"ש דמפרש דברי רמב"ם בקינוי ב"ד דג"כ נאסרה כמ"ש פ"א מה"ס. הגם כי לע"ד דברי כ"מ תמוהים דאי כוונת הרמב"ם אינו שומע חרש א"צ קרא דואמר. וגם מדלא הזכיר שוטה שהניח הכ"מ בקשיא. ולע"ד פי' אינו שומע ומדבר דכפקח. ואימעט מואמר אל האשה והגם דבגמרא סוף פ' ארוסה הזכירו רק גידם אילם כו' מ"מ ברבה פ' נשא מפורש לימוד הנ"ל ואמר אל כו' פרט לחרשת. וכן בגמ' סוטה ל"ב כו' דפ' סוטה בכל לשון ואמר א"ל כו' ת"ר בכל לשון שהיא שומעת ופרש"י אל האשה משמע דברים הנכנסין בלבה ע"ש וכן בספרי פ' נשא י"ב ואמר כו' בכל לשון שהיא שומטת דברי ר"י כו' ר"י אומר א"צ ואמרה אמן אם אינה שומעת כיצד אמרה אמן ע"ש. וממילא אימעוט גם הוא אינו שומע כדאמר בגמ' סוף פ"א כ"ז. וכן אף שהי' פיקח בשעת קו"ס וחרש בשעת השקאה כו'. וממילא לא מיירי בקינוי ב"ד והי'. מוכח כרו"מ. ונראה שהכ"מ דייק מזה דא"כ הי' לו להזכיר קינוי ב"ד ג"כ דנאסרת ואינה שותה. ולכך מפרש בקנוי ב"ד אולם יקשה עדיין למה לא הזכיר בפיקח במדה"י דב"ד מקנאין וע"כ דמיירי רק בקנוי דידי': ומ"ש רו"מ מהתוספתא דסוטה דר"י אמר ישקנה שמא הגדיל הקטן ושמא נשתפה כו' ומוכח כר"י ב"ב דיש אישות לקטן לאסור בקו"ס והדרא קושיא לדוכתי' מהך דשלא שטית ארוסה כו'. כבר כ' דלק"מ משם. ומ''ש רו''מ כיון דקנוי אוסרה אינו זכות ומיישב קושית מהרי"ט. א"י איך פשוט לרו"מ בנולד אח"כ דבר חוב שיבטל למפרע מה שהי' אז זכות. הלא מפורש ההיפוך חולין פ"ג ד' פרקים כו' דזכות הוא כו' לפיכך מת ללוקח ע"ש והרא"ש ור"י ס"ל דלא פליג ר"א ארשב"י ע"ש ב"י סי' קצ"ט. והרמב"ם וש"פ דסברי דפליג מ"מ אינו מפורש אם פליג משום שנולד חוב כו'. ונראה מטעם דהא קי"ל הגדינו יכולין למחות בכל זכות וטעם מ"ד הנ"ל דהא גם בשתק ולבסוף צווח ספק אי הוכיח סופו