חדושי הרי"ם קמב

ע"ש. ות"מ סי' קי"ט תמה תרתי למה ע"ש וטעם ההשלשה או שהי' תקנה כמ"ש פ' הנ"ל דכשתשפה יהי' מוכן כשתקבל הגט. דיש לחוש שתעכב מלקבל. ואף דרמ"א סי' קי"ט פ' כהריב"ש והרא"ש דא"י לעכב משום הכתובה מ"מ זמ"פ הכתובה בשעת הגט כמ"ש ב"ש סי' ק' ס"ק כ"ד. ואם כן כשתרצה לקבל הגט והכתיבה ביחד עכ"פ א"י לגרשה בע"כ בלי הכתובה כיון שמבקשת כדין ביש לו. רבוע עלי' חר"ג שלא לגרש בע"כ כיון שמרוצית בכדין עם נתינת הכתובה. וגם בנכפית כן וכ' בש"ע סי' קי"ז רק באין ידו משגת. וממילא י"ל גם בנשתטית כן שיהיה מוכן כנ"ל. ודוקא ביש לו. או די"ל כיון דאחר חר"ג לכ"ע בנושא אע"א יוציא ויתן כתובה כר' אמי וגם רבא מודה כיון דלאו ע"ד כן נשאת ע"ש במרדכי. והרא"ש פ"ק דב"ק כתב דמדינא יכולין לעכב נכסי לוה תוך זמנו כשנראה שיוכל לבא להפסד בזמ"פ דאדהכי והכי אכיל לזוזי ע"ש. ובח"מ סי' ע"ג מ"ש הש"ך לחלק בין מלוה לי' שנים דאדעתא דהכי אוזפיה ע"ש. וא"כ אחר חר"ג דלאו ע"ד כן שישא אחרת היה זמ"פ של הכתובה. ויכולה להפסיד ע"י מזונות וכסות דשני' דאכיל כו' וגם במטלטלין א"י להוציא משני'. וגם צריכה שבועה לשני'. ושפיר יכולין תוך זמ"פ של הכתובה לכופו להשליש כנ"ל. והיינו ג"כ ביש לו יתה דשייך שיופסד משא"כ בלית לי' או דמיירי כשרוצה להפטר מהחיוביה ע"ש דבזה ראיית רשב"א שפיר מהרי גיטך וכתובתך ורפאי עצמך כו'. דרשב"א לטעמא דנפטר ממזונות וחיובים אף שלא נתן כתובה רק הגט כמ"ש שם בתשובה זו סוף הסי' א"כ מוכח ממשנה הנ"ל דלמה נקיט כתובה. וגם מה"ט גופא מוכח ממשנה הנ"ל דלמה נקיט כתובה. וגם מה"ט גופא תיקנו שלא יוכל לגרש בלי כתובה בע"כ. משא"כ הרא"ש דס"ל כהירושלמי אין ראיה ממשנה הנ"ל. עכ"פ שניהם י"ל דהוי תרתי דסתרי לגרש בלי כתובה ושיפטור מחיובים ומה"ט י"ל כיון דאחר הגט יוכל לטעון קי"ל לפטור מחיובים ושוב צריך עתה להשליש כנ"ל: עכ"פ מאחר שבש"ע סי' קי"ז מפורש באין ידו משגת נותן הנמצא והשאר חוב. רק שכ' דלא תיקן ר"ג ע"ש. והב"ח שהחמיר כ' ג"כ דמדינא דלא תיקן ר"ג בנשתטית רק לחומרא. וא"כ לענין השלשת כתובה מספק לקולא מדינא רק ביש לו מחמיר הב"ח שפיר דהא חייב לה. משא"כ באין לו לעכב הגט מש"ה. עדיף מהאי דפ"ב דב"ב דבס' אילן קדם כו' כיון דב"כ וב"כ כו' רק הספק בדמי כו' אייתי ראי'. והב"ח בתשו' סי' צ"ג פ' לדינא דלא תיקן ר"ג כו' רק שמחמירין ע"ש. וזה אף למה שהיה סובר שהרב בהג"ה ודאי דמצריך ג"כ ק"ר ע"ש. ולא הי' לפניו הד"מ שפ' דא"צ ק"ר אחר אלף ה'. וסמכינן דלא תיקן ע"ש. והגם שבתשו' ש"י כ' שב"ח ראה ד"מ רק סבר שרמ"א חזר בו בש"ע ע"ש אין נראה כלל כיון שלא הזכיר רמ"א בשום מקום ק"ר וכ"כ ב"ש דלא כש"י. ובעובדא דהב"ח הי' לו ב' בנים. כ"ש נ"ד שלא קיים כלל פ"ו ושבת. דמ"ש הצ"צ בתשו' סי' ס"ז לחוש דאע"ג דהרא"ש כו' דילמא כך הי' מקובל הכלבו ע"ש ולע"ד אין שום משמעות בכלבו אדרבה מדלא כלל עד שיראו טעם מבורר והכתובה כו' רק הפסיק לחלק בין חר"ג ובין תש"י וכ' ובכולן כו' עד שיראו כו' ובהני אין ענין לכתובה ואח"כ כ' ותהא הכתובה צרורה כו' ע"ש משמע דלא שייך לההיתר. ובתשו' מהר"מ ג"כ כנ"ל. רק במקום א' כ' ובאותו ענין שתהא הכתובה כו' מ"מ נראה שחסר שם שורה א' וצ"ל ובאותו ענין שיהי' מבורר כמ"ש הכלבו. וגם הד"מ העתיק ד' הכלבו עד טעם מבורר ולא הסיום דהשלשת כתובה משמע דאין שייך לההיתר: וגם אם הי' ספק פסק רמ"א הובא ב"ש ס"ק כ"א דלקולא. גם מנ"ל דלא סגי בעיקר כתובה דמ"ש הצ"צ דמוכח מגמ' הממנאת כו' א"ל כתובה כו' ואמר שמואל ל"ש אלא כו' אבל תוס' כי' יש להן ש"מ כו' דאלת"ה לא הי' צריך שמואל כו' ע"ש. תמוה הא ודאי מסברא ממאנת ואיילונית גם תוס' א"ל וקמ"ל גוף הדין. ומפורש ברי"ף פ' הבע"י דתני יוציא ויתן כתובה דא"ד דוקא עיקר ולא תוס' ע"ש. ופ"ק דכתובות נאמן להפסידה כתובה דוקא עיקר ולא תוס'. ורבו המקומות ואין הכרע כלל מלשון כתובה שכ' צ"צ כמבואר בהא דפ"פ כו' ג"כ להפסידה כתובה. ומ"מ להפו' לא קאי אתוס'. ומ"מ ביש לו אמת כמ"ש ב"ח משא"כ באין לו ושיבטל מפ"ו דבל"ז עיקר דבמקום פ"ו לא גזר שלא ראו אז תשו' ב"י שדחה דברי הר"י מינץ. וכל מעיין רואה שדבריו ברורים והלכה כבתראי בפרט מרן ב"י שכל בני ישראל נשען עליו. ורמ"א ז"ל נראה ג"כ שתופס עיקר כן. ע"כ לע"ד שיכולין להתיר למוכ"ז הרבני המופל' מוה' לוי יצחק שזה זמן רב שנשתטית אשתו שא"א לדור עמה כפי הגב"ע שבידו ולא קיים פ"ו ושבת. לישא אשה אחרת באופן דמה דאפשר לקיים חומרת הגדולים היינו שהב"ד יפשרו עמו בעד הכתובה שיתן כל מה שיש לו מיד אצל הב"ד או אצל אבי' ברשות ב"ד והפירות יהיה שלה ועל המותר לתשלום התוס' יתן וועקסיל לשלם לכשתשתפה כשיהי' לו ותרצה לקבל גט. ויוצאין בזה גם חומרת צ"צ די"ל עוד הטעם כמבואר משנה כתובות סוף פ' האש"נ דמקודם היה מיוחד הכתובה והי' קלה בעיניו להוציאה ותיקן שב"ש שיהי' באחריותו כו' ע"ש. וי"ל דממילא אחר חר"ג כשמתירין לו לישא ע"א חוששין להיפוך שע"י חיוב הכתובה יבטל השליחותו כשתשתפה כשיהיה לו ולזה תיקנו להשליש כדי שיהא קל להוציאה שלא יהיה לו אז ב' נשים כו'. או דטוענין עבורה א"א בתקנת חכמים השני' רק שיהי' מושלש דלטובתה כו' א"א בתקנת חכמים השני' רק שיהי' מושלש דלטובתה כו' ובזה באין לו עתה לא שייך. ולטעם א' ג"כ באין לו עתה שמה יהיה לו אז ולא ירצה משום חיוב הכתובה. ובהנ"ל מתוקן דמה שיש לו משליש והמותר יהיה חייב ג"כ כשתרצה והוא לא ירצה. ומ"מ לעשות גם מ"ש נב"י סי' ג' ליתן וועקסיל ע"ס רב עוד בלי תנאי שיהי' לו רק שיהי' מושלש על כשתשתפה וירצה ליתן הגט יהי' פטור מהוועקסיל. וא"ל יתנו לה הוועקסיל. היינו גם על גט החדש שיתן אז מאחר שמחמירים האחרונים לגרש בגט המושלש ומ"מ ישליש גט כנהוג. וישבו ב"ד של ג' ויתירו לו ביחד ואח"כ ישיג חתימת יד ק"ר הנני נמנה לצירוף להתיר לו ובאופן שיסכים לזה כבוד הרב ד"ק מאגלנצי ועוד רב אחד: דברי הק' יצחק מאיר: סימן כה השאלה לא מצאתי וניכרת מתוך התשובה. לע"ד מצד האומדנא קשה לפוטרו. מאחר שלא נולד גריעות במדינת קירה רק שנתהוה הרווחה וטובה במדינה זו. היא כאילו נתעשר. והא ב' דינים אלו בש"ע יו"ד סי' רכ"ח בע"ד חבירו כו' ואיש ואשה שקיבלו כו' מש"ס דנדרים דיליף מויואל משה כו' במדין התר כו'. ושם נולד ג"כ הרווחה במצרים כי מתו כו' כמו שאמר לו הקב"ה ואעפ"כ הוצרך להתרה רק פתח חשוב ע"ש ס"ד וס"ה בר"ן ורא"ש ז"ל שמשה רבינו ע"ה לא נדר רק משום שהי' סכנה במצרים ואעפ"כ כשנסתלק הסכנה הוצרך להיתר שהוא כנידן דידן. וכן כל נולד דהתם שייך אומדנא ומ"מ צריך התרה ובוודאי שאין הרא"ש כתובות דמ"ז ע"ב חולק על סברת התוס' בנעשה טריפה וכה"ג רק החילוק פשוט באומדנא ברורה כנעשה מומר וכה"ג שאם הי' עולה ע"ד ספק זה הי' מתנה ואף שחבירו לא הי' מרוצה רק שיכנס בספק זה מ"מ לא היה רוצה לקנוס ולהשתדך אף שיהיה מומר דמי להאי דלא כ' אלא ע"מ לכונסה. רק בדבר שהדרך לכנוס להספק ככל לוקח בהמה שאם היה הלוקח מתנה והמוכר לא הי' מרוצה עד שיכניס ויקבל ספק