חדושי הרי"ם קיז

דוחק גדול מה שאין צורך כלל: והנה בפשיטות נראה לפרש. דתמוה עוד דפתח בתרתי בעדים דאוכף וסי' דאוכף מספקא ליה כמ"ש תוס' וסיים קמ"ל דאפי' בסי' אוכף הא באמת מספקא ליה והוי לי' לסיים ג"כ בתרתי. עוד קשה לקמן דפריך ואי חיישינן לשאלה חמור בסי' אוכף היכא מהדרינן. הא קאי אי סי' ל"ד ואז הגירסא בברייתא בעדי אוכף. אמנם י"ל לפי סברת הב"י וריטב"א ז"ל דאי סי' ל"ד לא מהני ט"ע או סי' מובהק דכלי' דהחשש שאלה אף במה דלא מושלי מ"מ מגרע דלא הוי סי' מובהק לגבי המת רק כמו סי' אמצעי דכיון דסי' לאו דאוריית' וחיישי' גם לחשש רחוק שמזדמן כזה יש לחוש לשאלה ג"כ ע"ש. ומה שקשה על דבריהם עיין מ"ש לקמן בעז"ה ליישב דבריהם. אבל עכ"פ הסברא כך. ונראה דמאי דמשני על הבריית' אי סל"ד אימא בעדי אוכף אינו מגי' כלל הבריית'. רק דמשני שהפי' חמור בסי' אוכף הוא עדי אוכף ונגד החמור הוי רק סי' שהוא סי' שהחמור שלו ע"י שיודעין שהאוכף שלו ממילא הוא חשש רחוק שאלה כנ"ל. ומיקרי שפיר סי' לענין החמור דאין חוששין שיזדמן ולמאי דמשני כנ"ל אמרי' דלא כסברת הב"י הנ"ל רק באוכף דלא מושלי כו' חשיב סי' מובהק לגבי החמור דגם סי' מובהק אפשר שיזדמן רק חשש רחוק הוא וכן אוכף דלא מושלי כנ"ל. רק בס"ד סי' אוכף הוי קשיא לי' דמשמע סי' אמצעים ומשני בעדי אוכף דהפי' סי' דהוא סי' על החמור ע"י העדי אוכף כנ"ל. וא"ש דפריך אחשש שאלה בסי' אוכף היכא מהדרי' כיון דשאלה חשש גמור. דהגרסא נשאר בברייתא בסי' אוכף ומשני דלא שאילי אוכף והוי עדי אוכף סי' מובהק לחמור כנ"ל: וא"כ כאן לס"ד דל"ח לשאלה או דלא שאילי אוכף ממילא אי ס"ד י"ל דלא צריך קרא לעדי אוכף כלל. דמסברא אף דחשש רחוק דשאלה עושה עדי אוכף לסי' אמצעי והא סי' דאורייתא ומהני סי' אמצעי דגופי' ממילא מהני עדי אוכף כיון שהאוכף ברור שלו הוי במה דלא מושלי עכ"פ לגבי החמור סי' אמצעי דמהני כנ"ל. רק צריך קרא לסי' דאוכף דזה הוי ס"ד דלא מהני כיון שאינו רק סימן אמצעי על האוכף עצמו שוב חשש שאלה עושהו לסי' גרוע נגד החמור כיון שגם האוכף אינו ברור שלו. קמ"ל קרא דסי' אוכף מהני להחמור כמו אם הי' סי' אמצעי על החמור עצמו דלא מגרע חשש שאלה כנ"ל. ומיושב שפיר דאמר רבא תרווייהו דס"ד בעדים דאוכף אי סי' לאו דאורייתא לא מהדרי' דהוי רק סי' אמצעי לחמור. וכן אי ס"ד דמהני עדי אוכף לא הוי ידעי' סי' דאוכף שיועיל קמ"ל אפי' חמור בסי' האוכף ולשון זה כולל תרווייהו אי ס"ד קמ"ל זה דמהני סי' דאוכף. ואי סי' ל"ד קמ"ל דמהני עדי אוכף דנקרא ג"כ סימנין לגבי החמור רק דע"כ חשוב סי' מובהק. דהא בברייתא קורא אותם סי' ומדוקדק הלשון שמקודם אמר סי' דאוכף. ואח"כ סיים סי' האוכף כו' משום דקאי על החמור שסי' שהוא שלו הוא ע"י האוכף כנ"ל. וגם ע"י העדי אוכף חשיב סי' כנ"ל: תוס' לגיזת זנבו כו' אית בי' ש"פ פשיטא ואי לית בי' אימעט לקמן כו' קמ"ל שחייב לגזזה בעתה כו' והפי' נראה דאף דבשעת גיזה אינו ש"פ מ"מ אם לא יגזוז בעתה וגם אח"כ לא יגזוז יהי' ש"פ ההפסד שוב מחייב מיד ואף דמה שמתעלם עכשיו עדיין אין ההפסד ש"פ מ"מ אם יהי' הדין דמותר להתעלם לא יצטרך לגזוז גם אח"כ דגם אז יהי' פחות מש"פ שוב הוי הלאו דלא תוכל להתעלם על ש"פ דע"י שלא יתעלם יהי' לו ש"פ לבעל האבדה כנ"ל. וגזל פחות מש"פ מבואר גם כן בהה"מ ה' גזילה דהוי כחצי שיעור דאסור מה"ת וכ"כ הסמ"ע רק התם ליכא לאו דהא עתה אינו עומד להצטרף. וגם די"ל דלא מיקרי כלל חזי לאצטרופי כיון שלא יהי' למפרע החצי פרוטה בכלל האיסור. רק מאז ואילך ולא דמי לאכילה דמצטרף אכילה ראשונה כנ"ל. אבל כאן שייך שפיר מיד האיסור דלא תוכל להתעלם כיון דאם יהי' רשאי יהיה הפסד פרוטה. ומ"מ צריך ריבוי דקרא על זה כנ"ל: ומיושב בזה מה דקשיא לי מנ"ל הא דמבואר במשנה דמצא שט"ח ואגודה של שטרות דחייב להחזיר הא למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון חשבי' לשטרות אינו ש"פ כשאין הנייר ש"פ דמה"ט פטור שורף. וממילא כיון דממעטי' פרט לאבידה שאין בה ש"פ מנ"ל דמוצא שט"ח יהי' חייב בהשבה. וסתמא משמע במתני' דיש כל החיובים בשטר ככל אבידה לא תוכל כו' והשב תשיבם כנ"ל. ואף למ"ד שורף שט"ח חייב מ"מ הא כ' תוס' ב"ק דאף דקי"ל דלא כר"ש בדבר הגורם לממון דלאו כממון מ"מ שטר ששוה למכור לכל העולם חשיב כממון וא"כ זה שפיר לגבי בעל האבידה אבל נגד המוצא לא מיקרי ממון אם כן למאי דבעי למימר בהי' ש"פ בשעת אבידה והוזלה דבעי' ומצאתה שבשעת מציאה יהי' ש"פ. וא"כ לגבי המוצא אינו ש"פ כנ"ל. אך זה אינו דהכוונה שיהי' נגד המוצא ש"פ דהא אינו שלו. רק הפי' שיהי' בשעת מציאה הפסד של בעל האבידה ש"פ והפי' מ"ד אשר תאבד הא בעינן ומצאתה היינו שבשעת מציאה יהי' נקרא אשר תאבד כו' ואף דרש"י פי' שיהי' נקרא מציאה היינו גם כן כנ"ל שיהי' נקרא שמוצא דבר של חבירו אבל הכונה שנגד בעל האבידה יהי' נקרא מציאה. אך למ"ד לאו כממון קשה כנ"ל. ועוד דגם למ"ד כממון מ"מ מפשט' דשה ומשמלה נמעט שטרות שאין גופן ממון כדממעטי' בכל דוכתי. ואף דכאן הוי לכל אבידת אחיך כלל מוסיף על הפרט דמרבי' הכל מ"מ הא חזינן לקמן ל"א דאמר רבא לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע ואמר תניא דמסייע ודחי כו' ע"ש ופרש"י משום דמטלטלין דמי לפרטא דשה ושמלה כו' ע"ש. וכיון דאיצטריך קרא לרבות קרקע א"כ שטרות נמעט דהא סברא יותר למעט שטרות מקרקע דמאן דדריש ריבוי ומיעוטי ממעט שטרות ולא קרקע כמבואר: אך למ"ש י"ל כיון דרבי קרא שור לגיזת זנבו אף שאינו ש"פ עתה חייב משום שיכול לבא לידי ש"פ אח"כ. והא זה רק גורם לממון אם כן חייבה תורה בהשבה דבר הגורם לממון ושפיר כ"ש שטרות דחייב בהשבה שהוא מיד דבר הגורם לממון בודאי כנ"ל. ובפשיטות י"ל כיון דהא דממעטינן אבידה שאין בה ש"פ הוא מאשר תאבד ופרש"י ז"ל שיהי' קרוי אבידה כו'. והפי' הוא שחשוב אצלו שקרוי אבוד ממנו. א"כ ממילא שטרות דכיון שהם גורם לממון וחשוב שקרוי אבוד ממנו ממילא הוי בכלל אשר תאבד דחייב אף שאינו ש"פ כנ"ל. והא דצריך לרבות אבידת קרקע נראה משום דומצאתה דאתי לידי' משמע הי' סברא דאבידת קרקע שרואה שנהר שוטף שדהו כו'. אימעוט מומצאתה דהא אינו באה לידו שום דבר. ולכך מרבי לי' דמ"מ בכלל לכל אבידת אחיך. וכיון דכבר איתרבי אבידת קרקע אף שאינו בא לידו שום דבר רק להציל חבירו מהפסד שוב ממילא גם שטרות בכלל דמ"מ מציל מהפסד ש"פ. וכן בגט אשה משמע ג"כ דשייך ביה לא תוכל להתעלם והשבה כשאר אבידה אף שאינו ש"פ כלל וגם גורם לממון אינו. מ"מ כיון שצריך לו וקרוי אבידה אצל בעל האבידה הוי בכלל אשר תאבד אף שאינו ש"פ. ומצאתה גם כן נקרא דבשעת מציאה יש הפסד למי שהוא שלו כנ"ל: והש"מ כ' דמרבי' גיזת זנבו אף שאינו ש"פ כיון דעיקר האבידה ש"פ כו' משמע דכמו דפרוטה וחצי הוי ממון גם החצי פרוטה דמחויב להשיב פרוטה וחצי. כן ג"כ באביד' כיון שיש חיוב השבה על האביד' שש"פ יש החיוב עם הגיזה אף שאינו ש"פ. ואפשר דגם בב' דברים הדין כן חפץ א' הש"פ וא' אינו ש"פ של אדם א' שייך הלאו על הכל על הפרוט' וחצי אף שמה שמתעלם מהפחות מהפרוט' יהי' אבידה