חדושי הרי"ם קיב

הגולים ממקומם מחמת ממון או מחמת מרדין שמשלים את שמם פן יחקרו א' מקום חנייתם וירדפו אחריו ע"ש. א"כ כיון דלא חלקו הפו' וגם בבורח מ"מ מהני שמו וש"א וש"ע להתיר אשתו אף דדרך לשנות ע"כ הטעם דאם זה הוא מותרת ואחר א"י לנו אם ברח. וגם איך נזדמן לשנות לשמו של זה ואביו ועירו. והגם בש"ס סוף יבמות דילמא קמצא כו' ואסקי' ע"ש ואיך נזדמן לשמו ושם אביו. ע"כ לחלק דשם ידוע לתינוקת זה ושם אביו ואסקי' על שמי'. משא"כ לחוש דאתרמי לשנות כו' לא חיישינן. אבל עכ"פ בנ"ד דברח ממורא בע"מ עכ"פ עומד ודרך לשנות דבר א' מכמו שהוא ואפשר ע"י שהוא בחור ג"כ לא ידעו שזה הוא וגם אשתו לא תחפש אחריו כיון שברח גם ממנה. הגם שיותר הי' ראוי לו לשנות שמו או שם העיר. מ"מ כיון דעכ"פ עומד לשנות דבר א' ועל שמו וש"א וש"ע מהני דאיך נזדמן לשנות לזה וע"כ שהוא כן ומה שאמר שהוא בחור אינו ראי' שאינו זה דדרך לשנות שוב נשאר הראי'. גם על שמו וש"א ודאי דיש טעם דלמה לא שינה דקרי לי' ועני תמיד רק שיהי' הראי' נגד ש"א לחוד או שם עירו. והא שמו וש"ע או עם ש"א עם הסי' דקטיעת אצבע ג"כ מהני לרוב הפו' כנ"ל. רק כל זה אם נצרך לומר שדיבור א' ודאי שקר אמרי' שזה דהוא בחור שקר אבל החשש שמא כל דבריו אמת ואחר הוא אולם כשיהי' החיפוש כראוי עם הסביבות. והארכתי במ"א. עיקר כפשטא דתוס' דהחיפוש מהני אף בא"י זמן היציאה כמ"ש מהר"י ן' לב בד' רא"מ וכן בתשו' מהר"מ בהגמ"י. ודחיות מהרח"ש אינו דחיות שהוכיח מההוכחה למסקנא. והגם דכאן גרע דשם החיפוש מהני נגד החשש שמא מ"מ יש בלא הוחזק משא"כ כאן דבריו שהוא בחור מורה דמ"מ יש ששמו כשמו וש"א ובחור. מ"מ נראה דאין לחוש כשהחפוש כראוי על זמן י"ב וט"ו שנים שאין זוכרין דבזמן כזה אם הי' נתלש והוא בחור לא הי' נקרא ע"ש העיר בפרט עתה שכ' כולם בפנקס המדינה ולחוש למי שלא נכתב לא שכיח. ועכ"פ מצטרף עם החפוש וכן אפשר להודע אם יש עוד עיר ששמה בעלזען בפולין. ויש ראי' לע"ד מתשו' מהרי"ק סי' קע"ה הובא ח"מ ס"ק מ' דאף דיש ריעותא שלא הכירו ונראה כאיש אחר ובלא שם עירו לא הי' תולין בנשיכה רק דיש אחר ששמו כשמו וש"א מ"מ כשאומר שם עירו ג"כ תולין השינוי בנשיכה ולא לב' יב"ש כיון דלא הוחזק ע"ש דדמי לנ"ד כיון דיש שוש"א וש"ע והסימן תולין מ"ש שהוא בחור דרך שיחה בדבר אחר. וכשיש מקום אמתלא לא משגיחין כמו בהודאה משטה שלא להשביע אף שמת ואינו טוען כיון שידוע האמתלא: לזאת לע"ד אם יהי' החפוש כראוי וכנ"ל ויסכים רו"מ ועוד ב' רבנים בעלי הוראה אהי' סניף להם שלא להוציאה מהיתירה שהתירה הג' מהר"ש מבראדי וישבו ב"ד של ג' להתירה. ואם לאו איני רוצה בשום אופן שיסמוך עלי כי אין ברור כ"כ רק תליא בסברא וצריך חפוש בפו' ושו"ת מה שאין לי פנאי כלל: סימן טז סוגיא דסימנים במסכת ב"מ דף כ"ז ע"א וע"ב: מתני' אף השמלה בכלל היתה כו' יש לה סימנין ויש לה תובעין. ורש"י (ב"ק דס"ו) פי' דיאוש נפקא לן מאשר תאבד כו' יצאה זו שאבודה ממנו ומכל אדם כו' כדיליף בירושלמי וכמ"ש תוס'. ולכך פירש"י ז"ל דממעט כשאין לה תובעין שנתייאש והפקר ותמה תוס' ב"ק (שם) דלמי ישיב ולמה צריך קרא למעוטי ע"ש: ונראה ליישב דהא ר' יוסי בנדרים סבר גם בהפקר גמור דלא נפיק מרשותא דמרי' עד דאתי לרשות כח זוכה ע"ש. ואף דקי"ל כרבנן. מ"מ ביאוש כ' הפוסקים דדינו כמו הפקר לר"י דעד דזכי לא יצא מרשותו ע"ש בב"ק וא"כ בשלמא בהפקר שהוא מדעתו ורצונו שפיר מותר לכל. אדם לזכות בו אבל ביאוש כיון שאינו רוצה להפקירו רק ממילא במה שמיואש אצלו שלא יהי' לו עוד החפץ בזה אמרה תורה שנעשה הפקר ממילא כנ"ל. וא"כ כמו דקי"ל לעיל ברואה אבידה לפני יאוש והמתין לה עד שנתייאש עובר בלא תוכל להתעלם כו'. דמחוייב ליקח אותה מיד לפני יאוש כדי שיחזרוהו לבעליו ושייך השב תשיבם כנ"ל. וממילא גם אחר יאוש שפיר הוי ס"ד כיון דלא יצא מרשותא דמרי' עד דאתי לרשות זוכה כמו לר"י כנ"ל. ממילא אסור לו לזכות לעצמו דהא במה שזוכה בו מוציאו מרשות בעל האבדה והוא בכלל לא תוכל להתעלם והשב תשיבם שיזכה בו עבור בעליו ולא יצא כלל מרשותו ויקויים השבה כמו בקודם יאוש שאינו רשאי להמתין עד שנתייאש ויוכל לזכות לעצמו. וכשהמתין לא מהני כשחוזר ונתנו דמתנה הוא דיהיב לי' ועדיין לא מקיים השבה כנ"ל. משא"כ בהנ"ל שפיר אם יקחנו בשביל בעל אבידה ולא יזכה בו לעצמו יקיים השבה שלא נפיק כלל מרשותי' דמרי' כיון שלא זכה בו. ממילא היא בכלל החיוב השבה ולא תוכל להתעלם כנ"ל. וזה לא מוכח מאשר תאבד כו' דשם מיירי ומצאתה שזכה בה לעצמו שפיר מהני דכבר נפיק מרשותי' דמרי'. ועוד דהתם כשאבודה מכל אדם לכ"ע הוו הפקר מיד דגם ר"י מודה בזה כיון שאינו תלוי בדעתו דאף שמרדף אחריה נעשה כצווח על ביתו שנפל כו' כדאמר בש"ס. ושפיר רשאי לזכות כיון שכבר יצא מרשותו משא"כ ביאוש שתלוי בדעתו שהוי כהפקר לר"י הוי ס"ד דצריך ליקחו ולזכות בשביל בעל האביד' ויליף משמלה דכשאין לה תובעין היינו כשנתיאש אף דלא נפיק מרשותי' מ"מ לא חייבה התורה בהשבה כלל וממילא אינו מחוייב כלל ליקחו בשביל בעל האבידה דאין חיוב כנ"ל ושוב רשאי לזכות בו לעצמו כנ"ל. וממילא הוא שלו דקניא ביאוש כנ"ל: עוד נראה עיקר לע"ד דגם יאוש דאבידה נפיק מיד מרשותי' כמו הפקר דאין סברא בשמעיני' דאתייאש שיועיל כשאח"כ חוזר בו ומרדף אחרי' אף קודם שמצאו זה. ומסתימת הפו' נראה דשנתייאש מהני ועדיין צ"ע. אמנם נראה ליישב הנ"ל דהנה הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' נדרים כ' דהפקר הוא כמו נדר שאינו רשאי לחזור בו ע"ש בכ"מ שהביא סיוע מהא דנדרים דבעי אי יש יד להפקר כו'. ותמוה מאוד מאי ענין זה וכי אם רוצה לעשות איסור מהני חזרתו הא נפיק מרשותו כדמשמע בכל דוכתי. אמנם נראה הטעם דהא ר"י דסבר דלא נפיק מרשותו עד דאתי לרשות זוכה היינו משום דכמו במתנה אף שאמר הנותן לך משוך וקני מ"מ לא יצא מרשותו עד שזה עושה קנין כן בהפקר הוי כנותן רשות לכל מי שירצה יקנה ומ"מ לא יצא מרשותו בדיבור עד שעושה זה הזוכה קנין בו כנ"ל. ורבנן ס"ל דבשלמא מתנה אף שאומר משוך וקני מ"מ לא נסתלק הנותן כלל עד שיזכה זה דהא אינו רוצה להסתלק מקודם דמהאי טעמא דאינו רוצה שיוכל אחר לזכות בו ואינו מסתלק עד שעושה זה קנין ולכך לא יצא מרשותו מקודם קי"ל דלא כרשב"ם בנותן מתנה לחבירו ואמר א"א בה דלא הוי הפקר משום כי יהיב מתנה אדעתא דליקבל ע"ש ב"ב דף קל"ח בתו' וברא"ש אבל בהפקר כיון שרוצה שיוכל לזכות מי שירצה ממילא נסתלק מיד. ושוב מהני הסילוק דיצא מרשותו לגמרי וזה מהני מיד כיון שהסילוק מיד דאין קפידא מי שיזכה כנ"ל: אמנם הא קי"ל ריש הכותב ובכמה דוכתי דאומר דו''ד כו' ידי מסולקת הימנה לא מהני. דכשאומר על חפץ שלו שבידו שמסלק עצמו דאינו מועיל וע"כ שאינו מסתלק מדבר שהוא שלו בדיבור לחוד ואם כן בהפקר למה יועיל ניהו דהסילוק מיד מ"מ בדיבור לא מהני. אך נראה