חידושי חתם סופר על סוכה לא:

לא יביא לא רימון ולא פריש. כ' תוס' משמע פסולי' מברך עליהן משמע להו הכי מדאמר דה"ל למינקט פריש ורמון שלא תשתכח אלא משום דאתי למיסרך ואי ס"ד אינו מברך איך אתי למיסרך הרי ידעו ויבינו דאין מצוה זו בשלימות מדלא מברך עובר לעשייתן אע"כ אי נקיט שלא תשתכח מברך דשייך שפיר וציונו דמצוה לעשות זכר שלא תשתכח המצוה מהבנים וא"כ מדנקט פריש ורמון ולא נקיט אתרוגים פסולים ש"מ פסולים נקיט שלא תשתכח ומברך והדר דחי לי' תוס' אדרבא י"ל אפי' פריש ורמון דלא כתיבא באורייתא חיישי' אתי למיסרך מכש"כ אתרוג פסול ועיי' ברא"ש דלא פי' כן ולא ידעתי למה. ולמסקנא ס"ל לתוס' וכמה פוסקים דלרבנן מברכי' על הפסולי' בשעת הדחק שלא תשתכח ודלא כהראב"ד דמייתי רא"ש אמנם א"ז בהג"א כ' דכדי ר' יהודה לסמוך עליו בשעת הדחק משמע לרבנן לא מברכי' אלא סמכי' ארבי יהודה וא"כ היינו בפסולי' משום הדר דפליג ר' יהודה ולא בעי הדר אבל שארי פסולי' לא וכעין זה כ' כפ"ת:

כדי שיאחוז שנים בידו א' היינו שני אתרוגים ויש גורסי' שניהם ר"ל הלולב והאתרוג ויבואר לקמן במקומו ברצות הי"ת: הדר באילנו משנה לשנה. ולא נקיט הדיר מה דיר זה וכו' שהוא דרשתו של רבי משמע מזה כמ"ש המפורשי' לקמן ר' אבוה דאמר הדר אינו מילתא באפי נפשי' דאיך יחלוק אמורא על התנא ועוד מ"ט להקדי' ר' אבוה לבן עזאי שאומר אחזור אלא ר' אבוהו פליג אמאן דהוה אמר בשם רבי אל תיקרי הדר אלא הדיר אתא ר' אבהו ופליג הכי קאמר רבי תיקרי הדר באילנו משנה לשנה וא"כ ש"ס מייתי דברי רבי אליבא דפרושו של ר' אבהו:

של אשרה ושל עיר הנדחת פסול ע' תוס' שנדחקו מאד מ"ט לא פריך מהך משנה בס"פ כיסוי הדם ולשיטת רמב"ם ניחא דס"ל אשרה מילתא אחריתי היא אילן שנטעו מתחילה לשם ע"ז והוה כל גידולו באיסור ונעבדה בו עבירה כי האי של כל עיקור גדולו וברייתו באיסור אסור לכ"ע זהו כוונת ה"ה וגם כ"מ לא נחלק על זה וא"כ לא מצי להקשות מאשרה על לולב של ע"ז:

ובזה צדקו דברי הלבוש שפוסל אתרוג המורכב מטעם שנעבד בו עבירה דב"נ מוזהר על הרכבת אילן והקשה ט"ז סס"י תרמ"ט ובמג"א סס"י תרמ"ח א"כ למה לי דאסר רחמנא כלאי בהמה להקרבה תיפוק לי' משום נעבדה בה עבירה ולק"מ הרבעת כלאי בהמה אין איסו' אלא על המרביע בכלאים אבל אם הבהמה רובעה אינו מינה א"צ להפרישה ומותר להכניסה לתחלה לדיר א' נמצא אין נתעב אלא מעשי אדם המרביעה ושוב כיון שבאו זע"ז אין צריך להפליט הזרע שלא יגדל ממנו עובר נמצא אע"ג שנעבדה בה עבירה אבל אין כל גדולו באיסור משא"כ הרכבת כלאי' אפי' נעשה ממילא מ"מ המקיים כלאים לוקה ואפי' אי לאו שאין בו מעשה אין לוקי' אבל לאו דאורייתא איכא א"כ כל גדולו באיסור ונעבד בו עבירה כזה אסור ומה שהקשה הא המשתחוה לפשתן מותר לציצי' הואיל ואישתני וה"נ אתרוג מורכב אישתני לק"מ הכא השינוי גופי' הוא האיסור היינו איסורי' וגידולו והשתנותו הכל באיסור ומשעה שנגמרה העבירה היינו אחר גמר גידולו שוב לא נשתנה ומה שהקשה מאוונכרי הא גם אי גזינהו נכרי נעבד בו עבירה אומר אה"נ אי ידעי' שגזל הקרקע ואח"כ נטע בו אילן והאילן יונק כל שעה מגזל עיי' ב"מ ק"א ע"ב כחשא דארעא אה"נ דאסור אך איכא ס"ס שמא לא גזל הקרקע ואת"ל גזל דלמא גזלה עם האילן ולא נתגדל באיסור מתחלת ברייתו וכל ספק מתיר יותר מחברו דאי לא גזל הקרקע מותר ישראל לקצוץ ואי גזלה עם האילן אסור לישראל לקצוץ ואמנם אחר שקצץ הגוי וקנאה ממנו ישראל בשינוי ה"ל לענין נעבד עבירה ס"ס. וע"ד חידוד יש ליישב דקאמר ר"ה לאוונכרי וק' כיון דאינו נוגע אלא לאוונכרי גופי' ולא מה שמוכרם לאחרים א"כ מ"ש אוונכרי דנקיט ה"ל למימר לא יקוץ אדם הושענא בעצמו וי"ל הכי קאמר להו ר"ה אי תקציצו אתם הדס שלכם א"כ גלי דעתינו דגזל גוי מותר וממילא אין כאן ס"ס. שאין א' מתיר יותר מן האחר ויהי' רק ס' א' אם גזל האילן או לא ואסור לכל משום ספק נעבד עבירה ואסור לקנות מכם אבל לא תקצוצו אתם להורות גזל גוי אסור וה"ל ס"ס שכל א' מתיר יותר מחברו ואז מותר לכל אדם דה"ל ס"ס לענין נעבד בו עבירה:

לולב של ע"ז לא יטול. פירש"י ששמשו בו לע"ז לכבד לפני' או להעבירו לפני' או לזורקו בו אין כוונת רש"י שעי"ז נעשה תקרוב' ע"ז ז"א חדא דא"כ אין לו ביטול ומכתת שיעורי' ועוד הא בעי' זריקה המשתברת כעין פנים וכן הקשה כפ"ת אבל ס"ל לרש"י נהי בשאינו כעין פנים לא נעשה תקרובו' שלא יהי' לו ביטול מ"מ משמשי ע"ז הוה לאסור בלא ביטול ורצה בזה כיון דסתם תשמיש לולב היא שמכבדי' בו הבית ולמ"ד משמשי ע"ז אין נאסר עד ששמשו בה והכי קיי"ל א"כ איירי שכבר כבדו בו הבית לפני ע"ז וס"ל לרש"י לולב שכיבדו בו בית דעלמא שאינו ע"ז נמי לכתחלה לא יטול דביזוי הוא אע"כ תשמיש אחר נשתמש בו לע"ז והיינו כפירש"י ע"ז שעבודתה בכך זרקו לפני' ומשום תקרוב' לא נאסר משום שאינו כעין פנים ונאסר משום תשמיש ויש לו ביטול:

ואם נטל יצא. פירש"י מצוה לאו ליהנות ניתנו אלא עבודת עבד לרבו ויש להקשות נהי שניתנו מהקב"ה לעבודת עבד אבל העבד ישראלי יפה לו שעה א' בתשובה ומ"ט בעה"ז מכל חיי העה"ב וי"ל ה"נ מתהני אותה הנאה עצמה אם יניח מליטול הלולב הלז לקיים לא ידבק בידך מאומה מן החרם וכשם שנהנה מן הדרישה כך נהנה מן הפרישה נמצא אין קיום המצוה הלז הנאה יותר מהנאתה והר"ן הקשה הא מקבל שכר מצות ותי' שכר אינו נהנה מגוף ע"ז אלא הגרמה בעלמא ע"ש ועיי' במס' ע"ז ר"פ השוכר את הפועל לעשות עמו ביי"נ ולפע"ד ליישב ע"ד הנ"ל דהא חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה נותנים לו שכר כאלו עשאה נמצא אלו לא נטל לולב הלז משום אונס שהוא לולב של ע"ז הי' שכרו מרובה כל כך כמו עכשיו א"כ אינו מרויח בשכר כלום:

והנה פ' ראוהו ב"ד ס"ל לרב יהודה מצוה ליהנות ניתנו ואינו יי"ח בשופר של שלמים ואין הטעם דלא יצא י"ח משום מצוה הב"ע דהא רב יהודה לא ס"ל אפי' מדרבנן כדמוכח פ' הניזקי' גבי חטאת גזולה שלא נודעה לרבי' אלא לכאורה הכא המצוה היא העבירה והעבירה היא המצוה ואיננו מצוה הבאה בעבירה אלא שהיא עצמה הוא ההנאה של שלמי' ושל ע"ז ובכי האי גוני כ"ע מודי' ובירושלמי ס"פ האורג מייתי קרא אלא המצות אין מצוה עבירה ואין עבירה מצוה וש"ס דילן לא מייתי לי' אמצוה הב"ע אבל נלמוד ממנו כנ"ל שהמצוה עצמה היא העבירה בודאי אינו יי"ח כנלע"ד. אמנם ראיתי בחי' רשב"א ביבמות מייתי לי' בלשון אחר דאם נאמר שלא יי"ח הרי לא נהנה ע"כ לא יי"ח וצריך להבין מה בין זה לכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ולקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וה"נ נימא דעכ"פ עבר על שנהנה וי"ל דודאי אי הוה כתי' בתורה לא תטול לולב של אשרה ועבר ונטל אעפ"י שלא יי"ח הא עבר אמימרא דרחמנא אעפ"י שבאמת לא נטלו שהרי לא יי"ח נטילתו מ"מ לקי במה שנטלו כמו שנוטל לצאת בו וכן המקדי' תרומה לבכורי' אי לא הי' תרומתו תרומה מ"מ לקי דעבר אמימרא דרחמנא דהקדים ורצה שתהי' תרומה קודם לבכורי' אבל הכא לא כתי' לא תטול לולב של אשרה אלא גבי ע"ז כתי' לא ידבק בידך מאומה והרי לא נדבק בידו מאומה שהרי לא יי"ח מצוה ומה נדבק בידו והבן זה:

ויש לעיין לפמ"ש הכל בו המודר הנאה משופר לא יתקע בו תקיעה של מצוה מפני שנהנה מקול תקיעת עצמו שהתוקע נהנה מזה וא"כ לפ"ז אמאי אמר רב יהודה בשופר של שלמים לא יצא וכ' רשב"א הטעם כדי שלא יתחייב שעי"ז שלא יצא לא נהנה והרי עכ"פ עברה דעבד עביד שנהנה בקולו וא"כ למה לא נימא דיי"ח מצותו וי"ל דקול ומראה וריח אין בו מעילה נמצא מטעם הנאת הקול אין בו מעילה רק משום הנאת המצוה ושפיר קאמר רשב"א אי לא יי"ח מצוה לא נהנה ולא עביד איסורא ולפ"ז לפמ"ש תוס' בע"ז פ"ק דבע"ז אפי' קול ומראה וריח יש בו אי' הנאה א"נ א"ש גי' רב יהודה אומר בשופר ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא כיון דאפי' אם לא יצא מ"מ עבר עבירה ע"י הנאת קול נימא דיי"ח משא"כ שלמי' דאין מעילה בקול ומיושב גירסא הנ"ל דדחה תוס' לקמן והי' גי' הרי"ף שם בר"ה ועיי' רמב"ם פ"א משופר הל' ג' פ"ש ובחי' פ' ראוהו בית דין כתבתי דלא שייך הכא לומר דלא יי"ח משום רוצה בקיומו של ע"ז וכן הקשה שם בטורי אבן דמה בכך א"נ לא יי"ח מ"מ הא כבר רצה בקיומה ולא נצילנו מחטא זה עד שלא יי"ח ע"כ בתוס' ביאור גם מצוה הב"ע לא שייך כיון דאין המצוה ע"י העבירה ועמ"ש בחי' למס' חולין ח' ע"א ברוצה בקיומו ע"מ לבטל לכשימצא גוי וע"ש בפני יהושע:

באשרה דמשה עסקי' דמכתת שיעורא. שיטת הר"י שבתוס' דע"ז של גוי אפילו קודם ביטול לא מיכתת כיון דאית לי' תקנתא בביטול ולא משכחת לי' אלא במגבי' ע"מ שלא לקנות וביט"ב דלא בעי' לכם אפי' במקדש וכ' הגאון מה"ווב בס' סדר למשנה פ"ח מע"ז מדלא משכחי תוס' בי"ט א' שמע מינה אם גוי נותן ע"ז מתנה ע"מ להחזיר לישראל והחזירו ישראל לגוי מ"מ שוב אין לו ביטול כיון שהי' שעה א' לישראל במתנה דאלת"ה גם בי"ט א' משכחת בע"ז שנתן גוי מתנה ע"מ להחזיר דכיון שסופו להחזיר ולא תושרף גם עתה לא מיכתת שיעורא אע"כ כנ"ל ונכון הוא ועיי' במג"א סי' תמ"ח סק"ה דגם בגוי שייך מתנה ע"מ להחזיר ומהר"ם מינץ החדש סס"י ז' טעה בזה ועיי' תוס' כתוב' ע"ד ע"א וק"ל. וכמוסיף על דבריו של מה"ר וו"ב אם ירצה המפקפק לפקפק לומר דלעולם אחר חזרה יש לו ביטול ומ"מ קודם חזרה כיון דדיינינן לי' כשל ישראל לעולם ולא בקנין שעה בעלמא מטעם שכתבתי במקום אחר מפני שיכול למחול תנאו שהתנה על מנת להחזיר ויהי' שלו ממש ונימא מזה הטעם עצמו כל זמן שלא החזירו דיינינן לי' כמכתת שיעורא ולעולם אחר שהחזיר חזר להיות ע"ז של גוי ויש לה ביטול י"ל אי ס"ד ס"ל לתוס' הכי א"כ לא מקשו מידי מאיבעי' דר"ל יש דיחוי או אין דיחוי תפשוט מדרבא דלא שייך הכא דיחוי כלל ז"א הא משכחת כנ"ל שגוי נתן ע"ז לישראל במתנה ע"מ להחזיר ונדחית דמיכתת שיעורי ושוב החזירו ישראל להגוי ובטלה אם שוב אח"כ יוצא בו י"ח ולק"מ ק' תוס' אע"כ מוכח דאין לה ביטול ועדיין יש לפקפק לפמ"ש רמב"ן במס' ע"ז וכ"כ פני יהושע בשמעתין דע"ז של גוי שקנאה ישראל שאין לה ביטול הוא רק מדרבנן כל שלא עבדה ישראל וא"כ דיחוי של אי' דרבנן אחר שנסתלק הדיחוי לא הוה נדחה בדאורייתא כיון שכבר נסתלק הדיחוי לא אמרי' אינו חוזר ונראה וזה תלי' בשיטת רש"י זבחים ע"ג ע"ב ע"ש:

וכ' מג"א סי' תקפ"ו דאפי' בע"ז יש לה בטלי' נמי בעי' הגבה' ע"מ שלא לקנותו דאי הגבי' ע"מ לקנות נעשה גזלן וחייב באחריות וה"ל ע"ז של ישראל מידי דהוה בחמץ דבקבלת אחריות נעשה חמצו ע"ש וכ' דגול מרבבה א"כ שלא ע"מ לקנות נמי נעשה שואל שלא מדעת בעלים וחייב באחריות ולא משכחת אלא בשואל מדעת הגוי והתנה שלא להתחייב או אפי' בלא תנאי אין דין שומרי' לגוי אלו דבריו ז"ל ודוחק לפרש דברי תוס' וטור בשואל אבל נלע"ד לפמ"ש במקום אחר לכאורה ראיתו של מג"א מחמץ הוא ראי' לסתור דהרי בחמץ איצטריך קרא לא ימצא במצוי לך לרבות אפי' קבלת אחריות אבל אי לאו קרא לא היה חמצו ע"י קבלת אחריות עיי' פסחים ה' סוף ע"ב וא"כ בע"ז דליכא קרא מנ"ל למג"א שע"י קבלת אחריות יהי' ע"ז של ישראל ושם תירצתי דמדפשיטא לש"ס דמפקיד חמצו הנפקד חייב משום קבלת אחריו' נעשה כשלו מקרא לא ימצא אע"ג כל היכי דאיתי' ברשות' דמפקיד איתי' והמפקיד יכול להקדישו ולא הנפקד מנ"ל הא דלמא קרא לא ימצא מרבה גזלן חמצו של חברו שעכ"פ יצא מרשות הנגזל שאינו יכול להקדישו וגם יכנס לרשות הגזלן להתחייב באחריות האי הוא דמרבי' קרא ולא נפקד אע"כ פשיטא לש"ס מסברת חוץ בגזלן אפי' בלא קרא קם ברשותי' להחמיר כגון ביטול ע"ז וא"ש דברי מג"א וממילא שואל שלא מדעת דהוה כגזלן היינו לחייב באחריות טפי משואל מדעת דהיינו אפי' מת מחמת מלאכה או שאילה בבעלי' אבל מ"מ ברשות בעלי' הוא להקדישו ולא ברשות הבעל השואל שלא מדעת אלא באחריותו וזה מועיל לענין חמץ אבל לא לענין אחר וא"ש:

והקשו תוס' אשיטה הנ"ל מאיבעי' דר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה הנה התם במס' ע"ז פי' המהרש"א דאיבעי' דר"ל אלכתחלה קאי דהרי קודם ביטול לכתחלה לא יטול אם אחר ביטול נמי לכתחלה לא יטול משום דכבר נדחה מלכתחלה וכן פי' מג"א סי' תקפ"ו וכ' בהכי מתישבה ק' תוס' דסוכה פי' די"ל רבא נמי הכי קאמר לכתחלה לא יטול אפי' אחר ביטול ואם נטל כשר אפי' קודם ביטול דלא מיכתת שיעורא אלא דמאיס לכתחלה אך תוס' דשמעתין לא ס"ל דשייך דיחוי במאי דאינו אסור אלא לכתחלה וע"כ ר"ל בדיעבד אסור לי' ואי ס"ד כהר"י דלא שייך מיכתת שיעורא בע"ז של גוי נהי דר"ל אוסר משום מצות ליהנות ניתנו מ"מ ש"ס דשקיל וטרי ומייתי מדר"פ שהוא בתרא אחר ר"ל זמן רב ולא אתי אלא למפשט לדינא ה"ל למפשט מרבא דלא שייך הכא דיחוי כלל דמצות לאו ליהנות ניתנו אע"כ דלא כהר"י:

ושיטת ר"ת דשייך מיכתת שיעורא בשל גוי ורבא אחר ביטול קאי ומשום מיאוס והקשה ר"ן בע"ז א"כ מאי ענין מצות לאו ליהנות ניתנו דאמרי' במס' ר"ה הא אחר ביטול מיירי וי"ל דס"ל משום מיכתת שיעורא לא שייך דיחוי דמעיקרא לא נגמר פרי והשתא נגמרה ולא שייך דיחוי אלא אי מצות ליהנות ניתנו ע"כ אמרי' שופר של ע"ז יצא אחר ביטול ולא הוי דיחוי משום שגם קודם ביטול מצות לאו ליהנות ניתנו ולא נאסר אלא משום מיכתת שיעורא וזה אינו דיחוי:

ושיטת תוס' דשמעתין דרבא מיירי מאילן שנטעו ולבסוף עבדו ולא נאסר כלל רק לכתחלה מאיס למצוה ואשרה דמתני' מיירי בנטעו מתחלה לכך של ישראל שאין לו ביטול ור"ל מיירי ג"כ בנטעו מתחלה ובשל גוי אחר ביטול:

ורמב"ם אינו מחלק בין גוי לישראל כלל דס"ל ישראל שעע"ז טעון גניזה ולא מיכתת שיעורא עיי' תוס' יבמות ואם עבדו גוי וקנאו ישראל אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא יש לו ביטול עיי' פ"י דשמעתין וס"ל קודם ביטול מיכתת שיעורא אך אחר ביטול באשרה דנטעה מתחלה לכך הואיל וגדל באיסור הוה נעבדה בו עבירה ואינו יי"ח אבל לולב שעבדו גוי אפי' קנה ישראל ממנו יי"ח אחר ביטול:

נקטם ראשו. ע' תוס' במתני' ותי' האמצעי תופסו הר"ן להלכה דנקטם ראש התיומה האמצעי פסול וריב"ל קמ"ל אפי' ניטל כלו אח"כ ה"א דחוזר להכשרו קמ"ל אבל לישנא דריב"ל צ"ע נחלקה כניטלה הול"ל כניקטמה דהשתא תלי תני' בדלא תני' דהא במשנה משמע ניטלה כשר והכי הול"ל נחלקה ונטלה כנקטמה ופסול והראב"ד מפרש נקטם העץ מהשדרה וצ"ל דמפרש תיומה אותו דבר אדום המתאים כל העלים העליוני' כמ"ש תוס' בפ' הגוזל צ"ו ע"א ע"ש והנה כוונת הגאוני' יש דבר אדום המתאים כל העליונים כאחד ואם נחלק או ניטל פסול והקשו תוס' אפי' א' ממאות לא ימצא כן אלא קאי אהאמצעי אם יש שם ב' תיומת פי' ב' עלין אמצעי' כפולי' כל א' ואותן ב' העלי' הכפולי' מחוברי' יחד בדבר האדום הנ"ל ואם נפרדו פסול אעפ"י שכל א' בפ"ע כפול לשנים מ"מ פסול כיון שהם נפרדו זה מזה ואהא לא תיקשי לא ימצא א' ממאות שמחוברי' זע"ז אה"נ אלא לא ימצא א' ממאות שיהי' לו ב' עלין כפולים אמצעיים זהו כוונת תוס' שם וכ' כפ"ת בעלי תוס' לא הי' במקום גידולי התמרי' שמה כל הלולבי' בתחלת מחוברים כל העלי' זע"ז ע"י דבר אדום אלא ע"י נסיעה וטלטול הדרך למקום רחוק נושר אותו המתאים והגאונים הנ"ל לא פסלו אלא אם בתחלת גדלותם נפרדה ונחלקה הך תיומא אבל מה שנעשה אח"כ ע"י טלטול הדרך לית לן ויוצדק פי' הראשון בכוונת הגאונים ולפ"ז לולב שיש לו ב' עלין אמצעי' ושניהם כפולים הוא כשר וישר ואריך: