חידושי חתם סופר על שבת צג:

המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי. הרמב"ם פסק כן והשיג הראב"ד דבירושלמי מוקי לי' בתותים שצריכים להכלי אבל שארי אוכלין לא ע"ש. וצל"ע א"כ סיפא חי במטה נמי בחולה וכפות שהוא צריך למטה דומי' דתותים הצריכים לכלי וזה א"א לפי סוגייתינו דמודה ר"נ בכפות דאין נושא א"ע אע"כ מדסיפ' בבריא ואינו כפות ואפ"ה מטה טפילה הה"נ רישא אפי' בשארי אוכלין נעשה הכלי טפילה וכהרמב"ם ולהירושלמי צ"ל דלא ס"ל דמודה ר"נ בכפות:

את המת במטה חייב. בירושלמי ד"ה היא דתני ריח רע כ"ש אמר ר' אילא ר"ש מודה בו ומודה ר"ש באיסורי הנאה אמר ר' יודן תפתר במת גוי שאין בו ריח רע ומוציא לכלבו. שוב איתא התם תני המוציא חצי זית מן המת חייב ור"ש פוטר טעמייהו דרבנן דהא בצר ליה טומאה טעמי' דר"ש אמר ר' יודן תפתר במת נכרי ומוציאו לכלבו ומייתי ליה משנה למלך סוף פ"ד מהל' אבל וברכת הזבח בזבחים ע"א ע"ב. וקרבן עדה בשמעתין ופני משה ריש ב"ק פליגי בפירושו ושניהם לא נ"ל ולפע"ד בפירוש ירושלמי ס"ל דרישא את המת במטה חייב ד"ה היא שוב מתחיל פלוגתת ת"ק ור"ש כזית מן המת מן הנבלה וכעדשה מן השרץ חייב ור"ש פוטר וכן משמע פשטי' דמתני' דחלקי' לתרי בבות משמע רישא ד"ה וסיפא מחלוקת ר"ש ורבנן. וקאמר ירושלמי בשלמא רישא ד"ה כדר' אילא דאמר ר"ש מודה בריח רע כ"ש ובאיסורי הנאה כ"ש וה"ה לטומאה כ"ש והכא במת איכא שלשתן אלא דקשי' מ"ש רישא ומ"ש סיפא דפליג ר"ש. והקו' חסר בירושלמי והניחו על המובן הפשוט כדרכו של אותו הש"ס וכאלו אמר בשלמא רישא ד"ה אלא סיפא מ"ט. ואתא ר' יודן ואמר דמתני' מיירי במת עכו"ם שאין בו ריח רע ואינו אסור בהנאה. גם אינו מטמא דר"ש לטעמי' דס"ל גוים אינם מטמאים וס"ל לירושלמי כשינוי' קמא דיבמות ס"א ע"א דלר"ש מת גוי אינו מטמא כלל אפי' במגע ומשא ורק שמוציא לכלבו וברישא אית בי' שיעורא אבל בסיפא כזית לית בי' שיעור אכילה וכ"כ קרבן עדה ומ"מ לרבנן חייב בסיפא לא משום אכילת הכלב דהא לית בי' שיעורא אלא משום הוצאת הטומאה דמת גוי מטמא לרבנן. ושוב בברייתא תני חצי זית ממת לרבנן חייב דהא עכ"פ בצר לי' טומאה כדלקמן בש"ס דילן פלוגתת ר"נ ור"ש ולר"ש פטור דמיירי במת גוי דלית בי' טומאה לר"ש ודנקט לכלבו אינו צריך לאוקימתא דברייתא אלא אשגירת לישנא דאוקמתא דמתני' נקט גם בברייתא כנלע"ד פי' הירושלמי. אולם ש"ס דילן ס"ל כאוקמתא דרבינא ביבמות ס"א ע"א דלר"ש מת גוי מטמא במגע ומשא מיהת וא"כ הו"ל כנבלה. ואי ס"ד מודה ר"ש דחייב בריח רע ואיסורי הנאה וה"ה טומאה ה"ל לר"ש לחייב גם בסיפא אפי' אי מיירי במת גוי אע"כ כל זה מיחשב לר"ש מלאכה שאצ"ל ופוטר אפי' במת ישראל ואפי' מוציאו לקוברו כדלקמן בש"ס:

ומדלא מפרש בש"ס דילן דברישא מודה ר"ש דחייב ומוקי לי' במת גוי ולכלבו כבירושלמי ובסיפא פוטר משום דלית בי' שיעור לכלבו. נ"ל דס"ל דמת גוי נמי אסור בהנאה וטעמא קאמינא דהא ילפי' ממרים שם שם מעגלה ערופה ונהי דבמת ישראל כתיב מה"ת לנו לחלק בין ישראל לגוי הא קמן לענין טומאת מת אי לאו קרא אדם כי ימות אתם קרוים אדם לא יעלה על דעת לחלק בין גוי לישראל ורבנן דר"ש דלא דרשי אדם ס"ל באמת דאין חילוק וא"כ הה"נ לענין איסור הנאה. אך להירושלמי דלר"ש מת גוי אינו מטמא כלל הרי חלקן הכתוב א"כ י"ל ה"ה דאינו בכלל איסור הנאה דבישראל כתיב שם ולא בגוי. אבל לרבנן דר"ש לא מצינו שום חילוק בין מת גוי לישראל א"כ מה"ת לחלק ביניהם באיסור הנאה ואפשר ה"ה לר"ש לש"ס דילן דמטמא מיהת במשא ובמגע אסור נמי בהנאה. ומ"מ סתירת הפוסקים אינו מיושב בזה תוס' ריש בבא קמא וכן סתירת דברי הרשב"א שהקשו האחרונים דבתשובה פשיטא לי' לאסור מת גוי בהנאה ובשמעתין מייתי הירושלמי בפשיטות ועיין משנה למלך ופני משה הנ"ל. דהא בשמעתין כ"כ אליבא דהלכתא דבאמת גוי שייך מלאכה שצריכה לגופא כגון לכלבו ע"ש משמע דלדינא מותר בהנאה וצ"ע:

ששגג על האוכלין והזיד על הכלי הקשו תוס' הא לא הוה שב מידיעתו. עיין הוריות י"א ע"א באוכל חלב לתיאבון ונתחלף לו חלב בשומן לחד מ"ד כיון דאלו ידע דאיכא שומן לא אכל חלב שב מידיעתו הוא. וה"נ מיירי שהוא מומר לתיאבון ומיירי שאין לו כלי כיוצא בו ברשות הרבים וע"כ מוציאו במזיד. ואוכלין יש לו כיוצא בהם ברשות הרבים ובמזיד לא היה מוציאו שהרי יש לו כיוצא בהם והוא אינו מומר להכעיס רק ששגג בהם והוה שפיר שב מידיעתו ולק"מ קושי' תוס'. שוב מצאתי שכ"כ מגי"ש מסברא דנפשי' ולא נזכר מש"ס דהוריות הנ"ל ומ"מ יש לפקפק דעכ"פ פליגי התם בהא ר"ש ורבנן דלרבנן מומר הוא ורישא דמשנתינו משמע דאתי' כרבנן דר"ש והך ברייתא אמתני' קאי ומש"ה הוקשה לר"י: