חידושי חתם סופר על שבת פז:

שלישי לחנייתן וכו' ופליגי בשבת דמרה הק' תוס' דלמא כאשר צוך במן אשר תאפו אפו וכו' לא קשי' להו דלמא כאשר צוך במן אל יצא איש ממקומו וכו' דס"ל לשמעתין דהאי קרא לא נאמר בשבת ראשונה כמ"ש תוס' ד"ה אתחומין וכו' מש"ה הקשו דעכ"פ אפי' ובשול נאסר להם במן ודלמא אהא קאי כאשר צוך. והנה תירוצם נראה דוחק דמי תלי כיבוד אב ואם ושבת אהדדי דלמא הא כדאיתא והא כדאיתא. ועוד הא בשמעתין לא מייתי כלל הא דכיבוד אב ואם. וא"כ עיקור חסר מן הספר. ונראה לע"ד דמדכתיב בדברות ראשונות זכור ובשני' שמור וקיי"ל בדיבור אחד נאמרו לומר כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה לומר דנשים חייבות בעשוין דשבת אע"ג דהוא מ"ע שהז"ג מ"מ חייבות הואיל ואיתנהו בלאוין דשבת. ותינח אי שמור לאו הוא. וכיון דזכור הוא עשה שנאמרו בדבור א' להורות כל שישנו בלאו ישנו בעשה. והשתא אי ס"ד כאשר צוך דגבי' שמור דדברות שניות אציווי דמן קאי ושם לא נאמר אלא עשה את אשר תבשלו בשלו פי' היום בערב שבת ולא מחר בשבת ולאו הבא מכלל עשה הוא ג"כ עשה וע"ז אמר שמור וא"כ למ"ד ריש פרק המוציא תפילין השמר דלאו לאו. והשמר דעשה עשה הוה האי שמור נמי עשה. ואין בין זכור לשמור ולא כלום. ומ"ט נאמר בדיבור א'. אע"כ כאשר צוך במרה ושם בודאי נאמרו כל הלאוין דשבת ואמור שמור בלאו וק"ל:

ולפ"ז לר' יוחנן דס"ל השמר דעשה נמי לאו אין הכרח כלל שנצטוו במרה על השבת ובמכילתא פליגי תנאי בהא מילתא דלר' יהושע שם שם לו חק זה שבת ומשפט זה כיבוד אב ואם. ולר"א המודעי חק אלו עריות ומשפט אלו דינין ע"ש וברא"ם ונחלת יעקב פ' בשלח:

ובזה נ"ל לפרש מהרש"א בשמעתין דלמסקנא דלרבנן ח' חסרים עביד נא עברוהו לאייר והק' השואל בשו"ת זכרון יוסף מה יענו רבנן אקרא דששת ימים תלקטוהו דמייתי ברייתא. ואי ס"ל כקו' תוס' א"כ במאי פליגי רבנן והך ברייתא. ולפי הנ"ל י"ל דודאי מי שכבר נצטוו על השבת והרי אנחנו מונים כל ימי השבוע. יום א' בשבת ושני בשבת וכדומה א"כ אפי' עומד אדם באיזה יום שיהי' ויאמר ששת ימים תעשה דבר פלוני וביום השביעי שבת לא תעשוהו. הוא ידוע ומובן ששת ימי החול קאמר ואינו רוצה לומר ששת ימים רצופים מהיום ושביעי מהיום שהרי איננו יום שבת. אך הך ברייתא ס"ל כר"א המודעי הנ"ל דבמרה לא נצטוו אשבת. ואיך יכול לומר ששת ימים תלקטוהו ואיזה מנין הוא מונה הרי לא נודע להם עדיין כלום זה שבת ואיזה יום הוא. אע"כ כשאמר הקב"ה כן למרע"ה איום דהוה קאי בי' קאמר מהיום תלקטוהו ששה ימים וביום השביעי מהיום שבת לא יהי' בו וא"ש:

ובזה מיושב מה שיש לדקדק דקאמר פליגי בשבת דמרה שהוא דוחק דכ"ע ס"ל דבמרה איפקוד ורבא ס"ל אתחומין לא איפקוד שהוא דוחק גדול לימא רבא ס"ל במרה איפקוד במרה כלל אשבת וכר"א המודעי. וכאשר צוך במן קאי וס"ל כר' יוחנן דהשמר דעשה נמי לאו. והא"ש דכבר התעוררו המפרשים ובראשם הרא"ם ז"ל להברייתא דט"ו אייר בשבת הי' ובאו בו למדבר סין. ואפשר גם נסעו בו ממקום חנייתן ועיין לקמן אי"ה. וא"כ אמאי לא פליגי רבא וראב"י בקרא דאלים כמו דפליגי בלשון ברייתא ששי ששי לחנייתן וכו' ולהנ"ל ניחא דהך קשי' גופי' הוה קשי' לסתמא דתלמודא אי ס"ד לא איפקוד במרה כלל אשבת א"כ ע"כ ששת ימים תלקטוהו ביום א' בשבת קאי. ובאו לסין בשבת וה"ל לאיפלוגי בהאי קרא ולא בלשון הברייתא. אע"כ תרווייהו ס"ל שבת במרה איפקוד וכיון שכבר ידעו יום השבת א"כ י"ל ט"ו באייר בא' בשבת הי' וביום ב' ירד המן ואפ"ה שייך שפיר ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו כיון שיום השבת הי' כבר ידוע להם. ומש"ה סמך פלוגתתם אברייתא וכיון דתרווייהו ס"ל שבת במרה איפקוד. ע"כ פליגי אי תחומין נמי איפקוד או לא:

והנה הרא"ם תי' אקושי' דביאתם לסין בט"ו אייר שחל בשבת. די"ל שנסעו ממקום חנייתן בע"ש והגיעו לשם בשבת באופן שהלכו פחות משיעור תחום ע"ש וכוונתו מבוארת כיון דנסיעת מאלים וחנייתם בסין אע"ג דכתיבי בחד קרא מ"מ בפ' מסעי מבואר שיהיה בניהם דפקה ואלוש וכמו שנתעורר בזה ברמב"ן על התורה. תו לא מתחייב לומר שביום חנייתם נסעו. משא"כ בויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני. שפיר י"ל ביום נסיעתן חנו. ועוד יש לחלק ביניהם בשלמא ביום בואם למדבר סיני שיהי' ביום א' בשבת לית לנו למימר שנסעו אתמול בשבת מרפידים פחות מתחום שבת. דלמ"ד תחום שבת אלפיי' אמה. לא יתכן דמשום מהלך פחות מאלפיים אמה התחילו נסיעתם בשבת. ומה להם להתלבט היום משום דבר מועט כזה. אבל בחנייתם במדבר סין ביום השבת שפיר י"ל שנסעו בע"ש מהלך רב והגיעו בלילה לפחות משיעור תחום אלפיים אמה נגמרו נסיעתן וחנו בשבת במדבר סין כלע"ד כוונת הרא"ם ז"ל:

אלא שצריך יישוב מה יענה מאיסור הוצאה מרשות לרשות. מיהו גם לזו י"ל דבשלמא בנסיעתם מרפידים בשבת הרי הוציאו מאהליהם שהוא רה"י לטעון על חמוריהם ועגלותיהם ברה"ר. משא"כ בחנייתן בסין. אפשר שלא פרקו המשאות כלל עד מוצאי שבת. ואי משום שהלכו הבהמות ד"א ברה"ר אפשר השגיחו שהלכו מבע"י ולא עמדו לפוש עד במקום חנייתן ועשו הנחה בשבת בלא עקירה ודין זה מבואר ר"פ מי שהחשיך ע"ש כנלע"ד כוונת הרא"ם:

ואני אמרתי ביישוב קושי' תוס' דהרי במן נצטוו לא יצא אל יוציא. דלכאורה יל"ד דהו"ל להש"ס למימר במרה אתחומין ואהוצאה נמי איפקוד. רק אשביתת בהמה ומחמר לא אפקוד. ואהוצאה מרשות לרשות אין קפידא דאפשר דשנים שעשו מלאכה הוה וכי ה"ג צ"ל בסתירת אהליהם ושארי מלאכות. אך העיקור מה שהעבירו ד' אמות וזה א"א ע"י שנים שעשו מלאכה כי היה רכושם רב. אך לזה י"ל שהעבירו ע"ג בהמתם ולא נצטוו על שביתת בהמה במרה ותחומין נמי י"ל דישבו על העגלה ומעלה מיו"ד ואין תחומין למעלה מיו"ד. וי"ל כיון דכאשר צוך אמרה קאי ושם נאמר למען ינוח שורך. אם כן גם במרה שנצטוו על ככה ולא הומ"ל כנ"ל. אלא שלא נצטוו על תחומין והוצאה כלל. והשתא מאל יצא איש ממקומו לק"מ דכיון דכאשר צוך ולמען ינוח שורך לא קאי אלא אמרה דומי' דכיבוד אב ואם כמ"ש תוס' א"כ י"ל במן לא נאסרו אלא אל יוציא איש. אבל שביתת בהמתו לא נצטוו. ולהנ"ל י"ל קושי' תוס' אלמלא שמרו שבת אחד וכו' והק' הרי שמרו שבת דאלים היינו ט"ו אייר. ומה שכ' עוד מקשי' כבר כ' נחלת יעקב שא"א לומר ויהי ביום השביעי הי' שבת אחר. דא"כ יארע מלחמת עמלק בר"ח סיון שבאו למדבר סיני. וזה א"א אלא ע"כ שהיה באותו יום שביעי בעצמו ואין כאן אלא שבת של אלים. ולהנ"ל י"ל כיון שעכ"פ נסעו בשבת פחות מתחום שבת והבהמות נשאו משאוי ועשו הנחה בלי עקירה נהי דחילל שבת לא הוה. והרי עשו ברשות הקב"ה מ"מ שמירת שבת לא מיקרי שלא יהיה אומה ולשון שולט בהם. אך בנחלת יעקב הק' אם תחשוב משביעי של פסח שאמרו שירה שהי' ביום ד' כ"א ניסן והלכו ג' ימים בלא מים ובאו למרה בשבת כ"ה ניסן ונצטוו על שבת. ומשם עד ט"ו סיון איכא כמה שבתות ששמרו כראוי' ממש וצע"ג. ועכנלע"ד לפמ"ש תוס' ריש מכילתין דהוצאה שהיא מלאכה גרוע צריכים ב' קראי חד להוצאה דב"ה דכתיב במשכן ויכלא העם מהביא ופי' פ"י שזה דומה לבעל הבית שהביא נדבתו למשכן. ועוד קרא להוצאה דעני והיינו אל יוציא דכתיב במן שיצאו ללקוט כעניים. וחדא מאידך לא אתי' ע"ש. והשתא א"ש דאי במרה לא איפקוד כלל לא מצי לאתוי' אל יוציא דגבי' מן דהיינו הוצאה דעני. ומה שנסעו ונשאו כליהם לא הוי אלא כב"ה. ועדיין לא נצטוו. אבל במרה י"ל שנצטוו אהוצאה דב"ה ולא דעני ולא נגמרו ציוה דשבת עד אחר שנאמר אל יצא להוצאה דשבת ולא נכנס בכלל גדר שמרו שבת א' עד אחר שנצטוו אל יוציא ואלמלא שמרו אז לא היה אומה ולשון יכולין לשלט בהן:

ועיין מ"ש ב"י בטור או"ח סי' ת"ד בשם תשו' הרמב"ם דאע"ג דס"ל תחומין י"ב מיל מן התורה. מ"מ במדבר וכרמלית ובקעה וכדומה לו אין לוקין משום דהיינו בדין שהמעביר חפיציו במקום הזה וההולך ברגליו ילקה ע"ש. ונ"ל תוכן כוונתו דכיון דמאל יצא איש ממקומו ילפי' תרווייהו תחומין והוצאה א"א לאחוז החבל בתרין ראשין כיון דממקומו דקרא לענין הוצאה מתפרש מקום כעין דגלי מדבר ולאפוקי כרמלית וכדומה. הה"נ מקום לענין תחומין כן הוא. ואין תחומין אלא ברה"ר דאורייתא יע"ש וא"כ לפ"ז קשה מאוד למצוא תחומין י"ב מיל דאורייתא דאם בכל הי"ב מיל ס' ריבוא עוברים בו הרי הוא עיר וכולה נחשבת כד' אמות אם לא כהאי גוני' שהס' ריבוא כולם יחד נסעו י"ב מיל וכעין נסיעת דגלי מדבר. ולפ"ז יפה בדקדוק אמר כאן אתחומין איפקוד ולא איפקוד דתחומין כי האי הוא תחומין מן התורה ושארי תחומין אפי' י"ב מיל לאו דאורייתא. ומיושבת רוב קושי' הראשונים על שיטה זו. בהרז"ה והרמב"ן סוף פרק קמא דעירובין ובספר באר יעקב וק"ל:

ועיין מ"ש פליתי ריש סי' א' סק"א ודבריו לכאורה תמוהים דהא פירש"י גם פרה אדומה נצטוו במרה אע"ג דלא נהגו עד שהוקם המשכן לשנה האחרת. ומזה שפט נחלת יעקב שגם שבת לא נצטוו לשבות מיד ממרה ואילך אלא לעסוק בהלכותיו לכשינהג כמו פרה אדומה וא"כ בשחיטה נמי נימא הכי שיעסקו בהלכותיו לכשינהג דהרי אי לא חטאו במרגלים היו נכנסים מיד לארץ ישראל והיה השחיטה נוהג ותו קשי' דהא כל הלכות שחיטה נוהג מיד במדבר עכ"פ בקדשים. וא"כ ציוה במרה עליו אם לא יאמר בעוף מיהו לא נהג דקדשים במליקה. ורבי נקט בלשונו רוב א' בעוף ועיין חולין כ"ח ע"א תוס' ד"ה ועל רוב וכו':

לר' יוסי ז' חסרים עבוד וכו' ור"ע דלית לי' הכי דהרי ס"ל כאחרים כמ"ש תוס' לקמן קי"ד ע"א ד"ה חלבי וכו' צ"ל דלית לי' ברייתא דעשר עטרות דהרי ס"ל ב"ד עביד פרישה ופשוט לפענ"ד: