חידושי חתם סופר על שבת קלה:

כתנאי. הקשו תוס' מנ"ל דטעמא דר' חמא משום טומאת לידה פי' ומשום הקישא דלמא הקישא לית ליה משום דלית לי' ניתנה תורה ונתחדשה הלכה אלא טעמי' משום כל שאין האם במצות לא הוה דומי' דלכם וזה אין חידוש הלכה דלעולם בעי' דומיא דלכם וקודם מ"ת הוה הכל דומיא ומשנתקדשנו במצות לא הוה שוב דומיא דלכם. ורבנן נהי נמי דמודי' דבעי' דומיא דלכם מ"מ לא מיסתבר להו דמשום הבדל מצות לא יהי' דומיא דלכם זהו כוונת קושי' תוס' לע"ד וכמהרש"ל ולא ירדתי לעומק דעת מהרש"א ז"ל. והה"נ דהמ"ל בהיפוך מנ"ל דרבנן לית להו הקישא דאין אמו טמאה לידה דילמא אית להו אלא דניחא להו לאוקמי קרא כולו בקודם מ"ת. ומיהו למאי דמסיק רב משרשי' דרבנן לא משכחת יליד בית נימול לאחד אלא בעל מנת שלא להטבילה נמצא לרבנן נמי ס"ל דהבדל מצות לא מיקרי לכם ולק"מ קו' הנ"ל דהא רבנן נמי מוקי קרא לאחר מ"ת ואי הוה ס"ל היקשא הו"ל לחלק בין קודם טבילה לאחר טבילה. וקושי' תוס' נמי לא קשי' דכיון דחזינן דלרבנן נמי בעי' לכם במצות אלא דס"ל מכיון שקיבלה לטבול אע"ג שלא טבלה א"כ דוחק לומר דטעמא דרב חמא דבעי טבילה דוקא משום דומי' דלכם במצות. ולא ס"ל דקבלה לטבול מהני דאין זה סברא דפליגי בהו רבנן ור' חמא אע"כ טעמא דר' חמא משום היקשא והוה שפיר תנאי. מיהו היינו למ"ד קנין פירות כקנין גוף דמי. אך למאי דקי"ל דקנין פירות לאו כקנין גוף דמי ולרבנן משכחת נימול ליום א' בלקח שפחה לעוברה נמצא לא מצינו לרבנן דהבדל מצות לא הוה דומי' דלכם י"ל כק' תוס' וכקושיתינו הנ"ל ואין כאן תנאי. וש"ס דאמר היינו למ"ד קנין פירות כקנין גוף דמי ולא להלכתא. ולפ"ז צדקו דברי ר' יונה שבר"ן דפסק כרב אסי משום דרוב אמוראי הכי ס"ל ולא חייש לת"ק דרב חמא. משום דלמסקנא ליכא תנאי. אלא לפ"ז דלא פליגי תנאי הדרא קושי' לדוכתה מש"ס יבמות ע"א ע"א גבי ערלות שלא בזמנה לא לישתמיט חד אמורא דמוקי לי' ביוצא דופן ביני וביני אע"כ לא ס"ל סתמא דש"ס כרב אסי דאיכא למימר כמ"ש לעיל משום דפליגי תנאי בהכי דהא השתא ליכא תנאי:

כיצד לקח שפחה מעוברת וכו' פירש"י הרי זה מקנת כסף דגוף שלם הוא במעי אמו וקנאו וכו' רצה באריכות הלזה דלא נימא דעובר ירך אמו הוא וה"ל הקונה האם כקונה גוף א' ולא הוה הולד קנין כספו אלא יליד ביתו לכן כ' רש"י דלא כן הוא אלא ה"ל גוף שלם בפ"ע וכאלו קנה ב' גופות נפרדים. וזה מבואר כן ביבמות ע"ח ע"א וע"ש גם גבי הפריש חטאת מעוברת וילדה ע"ש ותבין:

מיהו מאן דפליג התם צ"ל דמוקי הכא בלוקח עובר בפ"ע ואם בפ"ע כמ"ש רמב"ם בהל' מילה פ"א הלכה ד'. ולמאי דקיי"ל אין אדם מקנה עובר צ"ל דקנה תחלה שפחה לעוברה ושוב קנה השפחה ג"כ עיין רמב"ם הנ"ל. והא"ש דלא משכחת מקנת כסף ליום א' אלא בשפחה וולדה. אבל לדרך הראשון משכחת ליה נימול לח' בלוקח שפחה מעוברת סתם והוה הולד מקנת כסף כפירש"י ונימול לח' שהרי גם האם קנה מיד וה"ל דומיא דלכם ונימול ליום א' כשקנה העובר בפ"ע ואח"כ האם דכיון שקנה העובר בפירוש בלי אם ה"ל מקנת כסף גמור ומה שקונה האם אח"כ אינו מוציאו מידי מקנת כסף הנימול ליום א'. ומדדחיק ש"ס לומר וולדה עמה ש"מ דקאי השתא להך שיטה דאין קנין לעובר בפ"ע אלא על ידי האם וע"כ לוקח שפחה מעוברת שלוקח העובר בפ"ע שפחה לעוברה אבל שפחה מעוברת סתם אין העובר כגוף שלם בפ"ע וא"כ לא משכחת נימול ליום א' אלא בוולדה עמה. אלא לפ"ז הומ"ל לרבנן יליד בית ליום א' שלקח שפחה מעוברת סתם וילדה אצלו ושפחה ריקנית ונתעברה וילדה דהוה הורתו ולידתו בבית ישראל נימול לשמונה. וצ"ל דא"א למימר הכי שיהי' לוקח עובר בפ"ע ואם בפ"ע נימול לשמנה מטעם מקנת כסף לח'. ולקח שפחה מעוברת וילדה בביתו נימול ליום א' מטעם יליד בית נימול לא' אי אפשר לומר כן דיציבא בארעא וגיורא שבשמי שמיא ואם אולי אפשר לומר כנ"ל צ"ל דהמו"ל הכי להך מ"ד אלא דש"ס לא נחית לפלוגתא והניח דברי רבנן ביליד בית בלי פירוש. ולמ"ד אין לעובר קנין בפ"ע י"ל כנ"ל ולמ"ד יש לו קנין בפ"ע צריך לומר כדמפרש רבא בש"ס. וא"כ לפ"ז ע"כ רב חמא דדחיק ומוקי קרא אחר מ"ת ולא משכח קודם מ"ת וכנ"ל ע"כ ס"ל דעובר יש לו קנין בפ"ע. ומיושב קו' ס' מחנה אפרים דמייתי בשער המלך פי"ב מנדרים הלכה יו"ד ד"ה עוד הקשה וכו' ע"ש. שהקשה לפסק הרמב"ם וטור חו"מ סי' ר"ט דאין לקנות עובר אא"כ קונה שפחה לעוברה א"כ לר' חמא דמוקי לי' בזה שפחה וזה עוברה ע"כ השפחה לעוברה וה"ל למימר הניחא למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ומה שתירץ שער המלך בזה ב' תי' חדא דלמא ר' חמא ס"ל כר"מ אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ועוד הא פירש"י דהומ"ל שילדה קודם שטבלה ע"ש לא נהירא לי דעכ"פ היא גופא קשי' אהש"ס מ"ט קאמר זה שפחה וזה עוברה ויצטריך לומר ר"ח כר"מ לוקמא קודם שטבלה וכהילכתא דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וגם דוחק גדול דרב אסי דס"ל כר' חמא יסבור כר"מ ועיין יבמות צ"ג. ומיהו הנהי אמוראי דפליגי בשתי ערלות חד מיניהו רב הונא דס"ל בעלמא כר"מ ע"ש ביבמות. מ"מ לענין קושי' מחנה אפרים צ"ל כמ"ש לעיל נהי דלהלכתא ס"ל לרמב"ם וטור דאין לעובר קנין בפ"ע מ"מ לר' חמא ע"כ נקנה בלי האם דאל"ה לא הוה צריך לאוקמי קרא בלאחר מ"ת ולחלק בין לפני טבילה ובין לאחר טבילה אלא ס"ל לחלק בין לקחה מעוברת ובין לקחה ריקני' דתרווייהו יליד בית הוה ומקנת כסף הוה לקח עובר בפ"ע ושפחה בפ"ע נימול לח' ושפחה וולדה נימול לא' אע"כ דס"ל לר' חמא דיש קנין לעובר בפ"ע. אך כבר כתבתי שא"א לומר כן שיהיה לוקח שפחה ועובר בפ"ע נימול לח' ולוקח שפחה מעוברת סתם נימול ליום א'. אלא דבלא"ה לק"מ קו' מחנה אפרים אלא לגיר' רש"י אבל תוס' גרסו כשאלתות דרב אחא גאון לק"מ קושי' הנ"ל:

תניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל. עיין תשב"ץ ח"ג סי' רנ"ז דרשב"ג ורבנן בטעמי' דקרא פליגי לרשב"ג טעמי' דקרא משום דבהכי נפיק לי' מכל תורת ספק שבעולם ומש"ה ס"ל לרשב"ג דאפי' ודאי בן ח' מששהה ל' יום איכא הוכחה דבן ז' הוא דאישתהי. ורבנן ס"ל קרא דבכור גז"ה הוא אבל מ"מ מודו רבנן דזמן שלשים יום דנפלים שהוא הלכה למשה מסיני ככל שיעורים שהם הל"מ ומשו"ה מודו לחלק בין פיהק תוך שלשים לפיהק אחר שלשים אך בודאי בן ח' לית להו סימנא בשיהוי שלשים יום למימר בן ז' הוא ואישתהי כך הבנתי מדברי תשב"ץ הנ"ל. אמנם בשמעתין פליגי עוד בסתם ולדות דרשב"ג מחמיר ובעי שלשים יום והוא מחומרא דרבנן ואסמכוה אהאי קרא והוא אסמכתא בעלמא כמ"ש תוס' ב"ק י"א ע"ב. ורבנן לא מחמרי אלא אזלי בתר רובא ובהא איירי שמעתין:

והנה טעם דהחמירו וחששו למיעוט נפלים זימנין כ' תוס' משום דהוה מיעוט המצוי וזמנין כתבו משום חומרת ערוה חששו לחוש שמא יאמרו פיהק ומת ויתירו יבמה לשוק. והנה מאי דפריך הא לא שהה ספיקא הוה ר"ל רבנן עשאוהו כספיקא וחיישי למיעוטא וא"כ מימהל היכי מהלינן ולא חשו למיעוטא. ויש לעיין בשלמא אי נפל מן הגג ומת איכא למימר עתה במיתה מיחלף בפיהק ומת ויבוא להתיר ערוה החמורה. אבל מילה שהוא חי מה"ת למיחש שמא ימות קודם שלשים יום ומאי פריך בשלמא לטעמא דמיעוט המצוי פריך שפיר אבל לאידך טעם קשה. ע"כ נלפע"ד להכריע דודאי טעמא דרשב"ג משום דחייש למיעוט המצוי ומשו"ה מחמיר לחלוטין אפי' באשת כהן ורבנן לא חיישי כלל. ולהלכה אנן מחמרינן כרשב"ג לא משום דחיישינן למיעוט המצוי דא"כ אשת כהן נמי אלא אנן חיישינן משום חומרא דערוה ובאשת כהן נהיגין להקל. ומשו"ה פריך שפיר לרשב"ג דחייש למיעוט המצוי מימהל היכי מהלינן ולמה לא ניחוש למיעוט המצוי:

ולפ"ז כדהוה בעי למימר כתנאי ופירש"י דרב אדא בר אהבה כתנאי הוא דלחד תנא נפל חי הוא. מ"מ לא תיקשי מימהל היכי מהלינן דלית לי' למיחוש למיעוט המצוי וכרבנן דרשב"ג. ועיין רשב"א דיש מפרשים קאי אדרשב"ג ולא אדרב אדא בר אהבה ולהנ"ל היינו הך. ולפ"ז למסקנא דאמר רבא דכ"ע מת הוא וכו' עיין רשב"א שהוא דוחק אלא שאמר כן לדברי ראב"א וה"ה ויותר מרווח דכ"ע חי הוא כחיותו של טרפה ומ"ס כטרפה שמטהר מטומאה ולא לאכילה ומ"ס שאני טרפה שיש במינו שעת הכשר אבל נפל לא ולעולם לכ"ע חיותו כחיותו של טרפה וחייבי' על חבורתו ומ"מ מימהל מהלינן דלא חיישינן למיעוט המצוי אלא מחמרינן במת משום חומרא דערוה אבל לא בחי. ובזה נתישבו דברי הרי"ף עיין חידושי רשב"א ותבין. ועד"ז י"ל עוד דהש"ס דפריך בפשיטות מימהל היכי מהלינן למאן דלא ס"ל סמוך מיעוטא לחזקה אבל למאי דקי"ל כר' יוחנן בקידושין פ' ע"א דסמכינן מיעוטא לחזקה י"ל רשב"ג לא חייש להאי מיעוטא אלא היכי דמסייע לי' חזקה כגון בכור שאינו קדוש במעי אמו ובהמה דעלמא אינה קדושה עד שיקדישנה וכל כה"ג. אבל במילה אדרבא חזקתו שחייב למולו ולא חיישינן למיעוטא כה"ג וא"כ לא צריכין להך סברא דמחתך בשר בעלמא. והדרין לכללין דכ"ע חי הוא כחיותו של טרפה וכנ"ל. ועוד יש לעיין למ"ש שיטה מקובצת ב"ק מ"א דלענין רוב בני קיימין אין הולכין בממון אחר הרוב ומשו"ה אין פודין תוך ל' א"כ י"ל אם לא שהה רובא הוה ומ"מ אין פודין ומימהל שפיר מהלינן וצ"ל הקושי' לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב וא"כ למאי דקיי"ל כשמואל לא אמרינן מחתך בבשר ומיושב ג"כ הרי"ף וק"ל:

ובר מן דין עי"ל בישוב הרי"ף דהש"ס המו"ל ס' בן ז' אין מחללין משום דלענין פקוח נפש אין מחללין השבת עליו כמ"ש ב"י וד"מ יו"ד סוף סי' רס"ו אות ב'. וא"כ אין לנו למולו לכתחלה להכניסו לסכנת נפשות ויניחנו וימות עיין פירש"י יבמות פ' ע"ב דחיישינן לסכנתו ע"ש. והא דלא משני הכי משום דעיקור קושי' ש"ס אברייתא דערלתו ולא ספק דמוקמינן בספק בן ז' ספק בן ח' והוא ת"ק דר' יהודה שהוא ר' יוסי וס"ל בין השמשות כהרף עין וא"כ אמאי אין מוהלין אותו עכ"פ סמוך לבין השמשות מיד וכהרף עין אח"ז נעשה לו כל צרכיו בחול משו"ה אוקמי' כר"א דמכשירי מילה דבלא"ה האי תנא קמא אליבא דב"ש קאי דנולד מהול צריך להטיף ע"ש ור"א שמותי הוא ע"כ מוקי כר"א. וא"כ למאי דקיי"ל בה"ש תלתא ריבעי מיל בלא"ה א"ש דאין מחללין עלי' שבת מטעם פקוח נפש וא"ש הרי"ף:

ברם דא צריך להרמב"ם ותוס' ב"ק י"א ע"ב וס"פ הקומץ דבכור טריפה אין פודין אותו ודלא כרש"י שם א"כ אין ראיה מקרא דופדויו דלמא התם איכא תרי מיעוטא להחמיר מיעוט טריפות ומיעוט נפלים משא"כ במילה דפשוט דאפי' טריפה חייב למולו וליכא אלא חדא מיעוטא דנפלים ולא חיישינן. ולענין הולכין בממון אחר הרוב גבי פדיון בכור עמ"ש מ"ו הגאון הפלאה ספ"ק דכתובות:

הא לא שהה ספיקא הוה. מקשי' לפמ"ש ריטב"א בסוכה דהא דלא גזרו במילה משום שמא יעבירנו היינו טעמא משום דיום שמיני ודאי הוא משא"כ שופר ולולב דיו"ט ספק הוא ע"ש. וקשה הרי מילה נמי ספיקא הוא כבשמעתין. ולק"מ דהאי ספיקא דשמעתין ה"ל מדרבנן דחשו למיעוט המצוי אלא דפריך דה"ל לרבנן לאסור מילה בשבת משום מיעוט המצוי ומשני דמוהלין אותו ממ"נ ולא חשו למיעוט המצוי וממילא ליכא למימר משום שמא יעבירנו דהא רובא לאו נפלים נינהי: