חידושי חתם סופר על שבת קלא:

כל שעתא ושעתא זמני' הוא. כ' מג"א סי' י"ג דהיינו אי הוה דחי שבת אבל באמת לאו זמני' הוא כיון דאניס מחמת איסור שבת אין כאן איסור כלל בשב ואל תעשה ציצית לדעת הר"י. ונלע"ד גם הר"ש מדרוי"ש לא פליג אלא בלובש בשבת לכתחלה בגד בלא ציצית כשרים דהוה קום ועשה דס"ל דאסור ללבוש טלית בלי ציצית כמ"ש תוס' במסקנתם יבמות צ' ע"ב מדמברכינן להתעטף אבל מודה הוא שאם לובשו בהיתר ושוב נפסק דהשתא הוה שב ואל תעשה דלא דמי לכלאים במס' מכות כ"א ע"ב דהתם בא לו בתחלת הלבשה ע"י מעשה שוב הוה גם שהי' כמו קום ועשה וכ"כ הריטב"א שם אבל טלית שלבש כשהיו הציצית כשרים ושוב נפסלו ה"ל השהי' שב ואל תעשה ובהכי מיירי מר בר רב אשי ס"פ הקומץ ולק"מ אהר"ש מדרוש מהתם דהוא מיירי להדי' כשלובש בפסול והוה קום ועשה. ומיהו הר"י פליג וס"ל כהס"ד דתוס' יבמות שם דלבישת טלית בלי ציצית ליכא איסור לעולם וא"כ לעולם הוה שב וא"ת ואפי' נפסל תחלה. ומיהו ראיתו מס"פ הקומץ אינו מובן לפ"ז. וצ"ל הכי מייתי ראי' דמנ"ל למר בר רב אשי דרבינא שהקשה לו מלאו דלא תסור שהי' כוונת קושיתו מאיסור שבת וטעה עצמו שהי' סבור כרמלית דאורייתא הוא שהוא טעות גדול דלמא רבינא מטעם ביטול מ"ע של ציצית דאורייתא הקשה והי' לו להשיב שב וא"ת שאני. אע"כ זה אין שום סברא דליכא בציצית שום קום ועשה אפי' לובשו בפיסול ליכא אלא שב וא"ת ודלא כהר"ש כצ"ל ומ"מ אין הכרח כ"כ לדחות דברי הר"ש וכן נראה דברי רמב"ם פ"ג מציצית הלכה יו"ד ע"ש וכ"כ חמד משה על שם רמב"ם בסי' ח' ס"ק ב' ע"ש. ויפה כ' ט"ז סק"ה דמשו"ה לא התיר רמ"א אלא משום כבוד הבריות דכדי ר"י לסמוך עליו בשעת הדחק אבל בלי דחק יש לחוש להר"ש:

ומ"ש מג"א דמש"ה לא התיר בלי כבוד הבריות משום דגם להר"י איסור דרבנן איכא עכ"פ ודלא כעולת תמיד לא ידעתי מנ"ל להמציא הך איסור דרבנן. ודברי עולת תמיד ברור מילל ע"ש דכתב ממ"נ אי איכא שום איסור מ"ט לא נתן רמ"א עצה ליתנו במתנה כמו בסי' שכ"ג וע"ש במג"א ס"ק י"ב. ואי אפי' איסור דרבנן ליכא למה צריך כבוד הבריות והיא קושי' גדולה. ומג"א כתב כאן בפשיטות דאיסור דרבנן איכא דלא כעולת תמיד ולבסוף כ' הקושי' דליתן במתנה בשם אחיו וצ"ע עליו. גם מ"ש מג"א א"כ בחול נמי שב וא"ת הוא ולשתרי משום כבוד הבריות יפה כתב בחמד משה כיון דבידו לתקנו ועובר עליו בכל שעה ושעה אינו דומה לולאחותו. דלא מיבעי הולך למול את בנו דהוה שב וא"ת ואינו עובר בכל שעה כמ"ש מג"א עצמו סי' תמ"ד והארכתי בזה לעיל בסמוך. אלא גם בפסחו מ"מ כיון שטימא עצמו שוב פטור מעשיית פסח וליכא אלא איסור א' משא"כ ציצית בחול דכל שעה ושעה עובר י"ל אפי' שב ואל תעשה לא דחי מפני כבוד הבריות ודוקא יש כח ביד חכמים לעקור בשב וא"ת אפי' כי האי גוני דסדין בציצית אבל משום כ"ה לא דחינן כה"ג. ורש"י בברכות מייתי סדין בציצית לדוגמא בעלמא וחילוק נכון הוא:

סד"א נילף ז' ימים מסוכה עיין רש"י ותוס' וחי' רשב"א. ולולי דבריהם הי' נראה לע"ד דלאו בגז"ש שאינה מקובלת בעי למילף אלא משום דאיכא ק"ו השתא סוכה דקיל דשאולה כשר נוהגת בלילות כבימים לולב דשאול פסול לא כ"ש דינהוג לילות כימים ודלא תימא הא כתיב להדיא ימים ואיך נילף בק"ו לחייב בלילה משו"ה אמר נילף מסוכה דכתיב נמי ימים ואפ"ה פירושו לילה מגז"ש דמילואים וה"נ ה"א לולב להכי איצטריך ביום ולא בלילה לאפוקי ק"ו הנ"ל. ולפ"ז ר"א לטעמי' דפוסל סוכה שאולה וליכא ק"ו אייתר ביום לאתוי שבת ואין לומר אכתי גם לר"א אייתר ק"ו מה סוכה דקיל דלא בעי ד' מינים וכו'. י"ל דהא הא דלא בעי ד' מינים בסוכה היינו משום דכל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל עיין סוכה ל"ו ע"ב. וא"כ נהי דמ"מ עביד ש"ס פירכא מיני' מה ללולב שכן איכא צד חומר שטען ד' מינים. אבל א"א למעבד ק"ו ומה סוכה דקיל דלא בעי ד' מינים אדרבא חומרא הוא שלא יהי' יושב ובטל וליכא ק"ו אלא משאולה ולר"א גם סוכה שאולה פסול וכנ"ל וא"ש ועיין עוד בסמוך אי"ה:

מה ללולב שכן ד' מינים. כ' תוס' דמעכבין זא"ז משא"כ בעומר ושתי הלחם פי' אפילו אי הכבשים והלחם מעכבים זא"ז מ"מ היין והשמן לנסכים אינן מעכבין הקרבן:

אי מעומר וכו' אי מלולב וכו' כ' תוס' הכא לא דייק למילף מבינייהו. ולפע"ד מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן ד' מינים ואע"ג דאין מיני עומר וב' לחם מעכבים מצוה מיהא איכא משא"כ סוכה. ובזה י"ל דקאמר גז"ש ז' ימים אע"ג שאינה מופנה מ"מ נילף מגז"ש דגם סוכה מצוה בד' מינים כמו לולב ואגזירת שוה לא שייך למימר כל דין שאתה דן תחילתו להקל וכו' ונילף דבעי דוקא בסוכה כל ד' מינים כמו בלולב ועדיפא מדר' יהודה דסוכה ל"ו ע"ב הנ"ל ושוב יליף בבנין אב מלולב או מבינייהו דלידחי שבת. וא"ש נמי דפריך ולכתוב סוכה וליגמר עומר וב' הלחם מיני' וקשה הא הוה הלמד קדשים ואיבעי דלא איפשטא בזבחים פ' איזהו מקומן אי דבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בבנין אב והא"ש דסוכה לאו מג"ש אתי' אלא מבנין אב והא פשוט התם בש"ס דדבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בבנין אב. מיהו במצה דפריך נמי ליתו הני ונגמר מיני' ומצה בג"ש דט"ו ט"ו אתי' קרא כנ"ל. וי"ל משו"ה פירש"י לכתוב להדי' במצה ועיין מ"ש מהרש"א בזה. והשתא ניחא דלקמן גבי מילה הוסיף ועוד מה להנך שכן אם עבר זמנו וכו'. י"ל משום דסוכה לא מצי למילף מבינייהו דמה להנך שכן מצותן בד' מינים כנ"ל ושוב כשלמד סוכה מג"ש דבעי נמי ד' מינים כמ"ש לעיל. כשבא שוב ללמוד מצה מבינייהו דסוכה ולולב ועומר וב' הלחם יש לפרוך כנ"ל שכן טעונים ד' מינים. ולבתר דיליף מצה שדוחה שבת ואתי למילף שופר מבינייהו איכא למיפרך מה להצד השוה שכן מצותן במינים כל שהוא דהא גם מצה מצותה בפסח ומרור אע"ג שאינן מעכבים משא"כ שופר. אבל לבתר דמייתי שופר דדחי שבת שוב שפיר נילף מצה מבינייהו משו"ה הוצרך לומר ועוד מה להנך וכו':

שכן מכנסת זכרונות של ישראל וכו' עיין קידושין ה' ע"א תוס' ד"ה שכן וכו' וחולין פ"ה ע"א ד"ה מה וכו' וצ"ל מכנסת זכרוניהם הוה חומרא הכתובה בקרא דכתיב גבי חצוצרת ונזכרתם לפני ה' אלקיכם. ומכ"ש לרמב"ן בתורה דמפרש זכרון תרועה שיעלה זכרוניהם של ישראל ודלא כפירש"י שם ע"ש:

ועיין רמב"ם פ"א משופר הלכה ג' והשגת הראב"ד ודברי ה"ה בשם הירושלמי ע"ש. והשתא הומ"ל בהכי פליגי רבנן ס"ל יש גזל בקול או יש מצוה בנגיעת שופר והגבה' ויש בו שייכות גזל ואי הוה כתיב תרועה יהי' לכם ה"א התרועה שלכם יהי' ולא גזל לכן איצטריך יום תרועה והשתא קאי לכם אהיום ולא אהתרועה. ואין לומר לא ליכתוב לא יום ולא לכם. י"ל איצטריך לכם שיהי' תקיעה לכל א' וא' ולא נימא שב"ד הגדול יתקעו וכיון דכתיב לכם איצטריך נמי יום כנ"ל. ור"א ס"ל אין גזל בקול ואייתר ביום לאתוי שבת עיין וק"ל: