חידושי חתם סופר על שבת קג.

החורש כל שהוא. הרמב"ם מייתי ליפות קרקע גבי זירוד אילנות ולק"מ קושי' ש"ס כמ"ש תוס' ומהרש"א בשמעתין והך דינא דארעא דחברא לא הוצרך לאתוי דהא איהו ס"ל מלאכה שאצ"ל חייב ולא שייך הך דינא אלא באילן דלפעמים מיפה הקרקע ולפעמים לא:

הנה שיטת תוס' דבלא איכפת לי' אכתי הוה פסיק רישא כמו מכוין אלא דהוה מלאכה שאצ"ל. ומ"ש תוס' באחר שאינו אוהבו והקוצץ טעות סופר הוא וצ"ל באחר שאינו אביו וקוצץ בהרתו. ולעיל ע"ה ע"א דאמר ש"ס טפי ניחא לי' כי היכי דליצול ציבעי'. לר"ש לא הוה צריך למימר טפי ניחא לי'. דבלא איכפת לי' סגי' אך משום דר' יהודה איירי התם הוצרך לומר טפי ניחא לי' וה"ל מקלקל ולר"י מקלקל בחבורה פטור. ולר"ש דמחייב מקלקל בחבורה מ"מ פטור משום מלאכה שאצ"ל דפטור אף בחבורה. מיהו רש"י ס"ל כי היכי דחייב מקלקל בחבורה ה"ה מלאכה שאצ"ל ויש לו שיטה אחרת ר"פ הנחנקין מש"ה פירש"י התם דלר"ש מחייב בלא איכפת בחובל אך ס"ל לא ניחא לי' הוה אין מתכוין אפי' בפסיק רישא. מ"מ בין לרש"י ובין לתוס' בהא דשמעתין דליכא חבורה סגי בלא איכפת לי' דיהי' מלאכה שאצ"ל ואסור לכתחילה מיהת. אך שיטת הערוך דע"י דלא איכפת לי' נעשה פסיק רישא אינו מתכוין ומותר אפי' לכתחילה וראיתו משמעתין דקאמר וכגון דלא קמיכוין ולא הדר בי' מהאי אלא קאי למסקנא בארעא דחברי' ומשום אין מתכוין ולא משום מלאכה שאצ"ל. וראי' יותר ברורה מזבחים משלפו ע"ג אישים ולפי מה שהי' סבור שהוא פסיק רישא לכבות. א"כ מה מועיל מלאכה שאצ"ל בשארי איסורים בכיבוי אש שעל מזבח הלא זה לא שייך אלא באיסורי שבת אע"כ מוכח דלא איכפת לי' הוה אין מתכוין א"כ ממילא שרי לכתחלה. וכיוצא בראי' זו מלקמן פרק ראד"מ דהוה ס"ל להערוך דק' ש"ס אי איכא אחר ליעבד אחר לא קאי אהס"ד לחוד אלא גם להמסקנא פריך השתא דכתיב בשר להתיר פ"ר אמאי ליעבד אחר ויהי' לא איכפת לי' ומשני בדליכא אחר. וא"כ מוכח מזה דלא איכפת ליה הוה אין מתכוין דאי ס"ד הוה כמתכוין רק משום אצ"ל מה יועיל זה לענין לאו דקוצץ בהרתו שאינו מאיסורי שבת אע"כ משום אין מתכוין הוא א"כ ממילא מותר לכתחילה אפי' בשאר איסורין. ושארי דברים בזה ביארנו בחידושינו באורך:

ותהוי שמאל דידי' כימין דכ"ע. במרדכי הל' תפלין הקשה לימא ר"נ היא דס"ל וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין דעלמא אף קשירה אע"כ דלא כפירש"י אלא דקשירה וכתיבה נמי בתר דידי' אזלינן. ולכאורה אין מובן מה ענין גזירת הכתוב בקיום המצות לכאן. ועוד א"כ תיקשי בהיפוך אימין לחייב ולא אשמאל. אבל הדבר מובן דכיון דלר' נתן גילה רחמנא לענין מצות אזלינן בתר רוב עולם. א"כ ממילא הה"נ אי הי' גבי לוים איטרי יד הי' מקיימים הקרשים ורושמים אותיותיהם בימין דעלמא. מש"ה איטר דילן אי כותב בשבת בימין דילי' פשוט שחייב שהוא כתיבה גמורה. וא"כ כותב בימין דעלמא אע"ג דלגבי דידי' הוה כלאחר יד מ"מ חייב שכך היתה עבודת הלוים האיטרי' כותבים בימין דעלמא וחייב על ב' ידיו עיין לעיל במתני' צ"ב ע"א ומדלא משני הכי ש"מ איטר נמי מניח תפלין בשמאל דילי' זה נ"ל כוונת המרדכי. שוב הוכיח שע"כ הרגיל עצמו לכתוב בשמאל דינו כנולד איטר דאל"ה אכתי ה"ל לשנוי איטר דקאמר ר' ירמי' היינו הרגיל עצמו. שוב חזר בו וכ' דהיינו באמת תי' הש"ס שולט בשתי ידיו. גם דברים אלו צריכין ביאור. דהיינו ס"ל למרדכי דלענין תפלין הוה הרגיל כאיטר משום שכותב בשמאל צריך לקשור בימין. אך בשבת ממ"נ אי כותב עתה בשמאל חייב שהוא דרך כתיבתו. ואי כותב עכשיו בשבת בימין הרי חוזר עתה לטבעו הראשונה שנולד כך. ולא דמי לתפלין מפני שאינו כותב עתה בימין רק בשמאל א"כ קושר ביד שהוא כותב אבל לענין שבת כשהוא משנה מהרגלו וחוזר לטבעו וכותב לפנינו בימינו פשיטא שחייב וה"ל לש"ס לשנוי הכי. שוב כ' דבאמת היינו דמשני הש"ס בשולט בשתי ידיו על אופן הנ"ל. ולפע"ד דגם ר' ירמי' מעיקרא להכי נתכוין דקשי' לי על התחלת הש"ס בשלמא אימינו לחייב מאי בשלמא קאמר הכי הל"ל אשמאל אמאי מחייב. אע"כ מבואר מזה דגם המקשן ידע דמיירי מאיטר חדא לשון ימינו משמע ימין דילי'. ותו לפמ"ש סמ"ע בסי' ע"ב בין ובין רגיל לשנות זו ואצ"ל זו וכן הכא בין משם א' בין מב' שמות הוה זו ואצ"ל זו וא"כ ברישא בין בימינו הוה לא זו אף זו ולא יתכן זה אע"כ באיטר מיירי וקאמר בין בימינו שלו שאינו ימין כ"ע חייב. אלא אפי' בשמאלו שהוא ימין של כל עולם נמי חייב. אלא ע"ז קשה בשלמא אימין אע"ג שאינו ימין דעולם לחייב דדרך כתיבתו בכך אבל אשמאל אמאי ומוקי ר' ירמי' באיטר היינו שולט ב' ידיו פי' שהרגיל עצמו והש"ס לא הבין עד דמסיק בשולט בשתי ידיו היינו הרגיל וא"ש בין ובין וק"ל. מיהא כדמשני ר' יוסי היא לא א"ש הך דקדוק דבין ובין:

כולה ר' יוסי היא וכו' מש"ה פסק א"ז כר' יוסי. אמנם הוא ממש דעת יחיד ובכוונת פלוגתת רבנן ור' יוסי פליגי רש"י ורמב"ם בפי' המשנה וחיבורו כמ"ש ה"ה פי"א הל' י"ז. ולרמב"ם בהא פליגי לרבנן ליכא אלא חדא אב מלאכה כתיבה. וכל מיני סימנים ורישומים הוה תולדה דכותב והכותב והרושם בהעלם א' אינו חייב אלא אחת. אך לר' יוסי ה"ל ב' אבות כתיבה שכותב ענין מצטרף הוא אב בפני עצמו ורושם הוה אב בפ"ע והכותב ב' אותיות לסימן בעלמא לא לענין כ"א לסמן דבר וכמ"ש תוס' לקמן ק"ד ע"ב ד"ה נתכוין וכו' הוא מטעם רושם והכותב ענין שלם וכותב גם ב' אותיות כנ"ל בהעלם א' חייב ב'. ולפע"ד מיושב בזה לר"י הבערה ללאו יוצאת בצרי לי' מ' אבות מלאכות והא"ש אפיק הבערה ועייל רושם. עכ"פ הלכה כרבנן ולרמב"ם אין נפקותא שוב דעכ"פ חייב בכל מיני כתיבות ובכל לשון ואפי' בכתיבה דקה שלנו שקורין משיטא דרושם וסימן הוה. ומה דאמרינן לקמן הא דבעי זיונא הא דלא בעי זיונא אין הכוונה כפירש"י ותוס' באות דלא בעי זיונא אלא הכל מיירי בשני זיינין אלא הא שכתב במקום דבעי זיוני בכ"ד ספרים הא דלא בעי זיונא שכתבם במקום דלא בעי זיוני כיון שאין זה מקפיד אזיוני הוה רושם עכ"פ וככתב משיטא שלנו ומכ"ש בכל לשונות האומות. אך רש"י פי' לרבנן אינו מחייב על רושם וסימן אלא בכתיבה גמורה וא"כ עכ"פ בכתב משיטה פטור שאינו אלא רושם. אמנם בכתב עם ועם כלשונו לא מצינו להתיר אפי' לרש"י אם לא נאמר דבעי' דוקא כמו לוים אותה כתיבה ממש וזה הוא דעת יחידה הגה' מיימ' פ"ז מס"ת וכבר צוחו עלי' מג"א סי' ש"מ סק"י וב"ש רסי' קכ"ו ונמצא בב"י סי' תקמ"ה בשם רי"ו ונדפס בטעות ס' תורת אדם וצ"ל ס' תולדות אדם וחוה להתיר כ' משיטא בחוה"מ מיהת ומ"מ כתב עליו ולא נהירא. אבל כתיבה גסה של כל אומה ולשון אין שום סברא לומר שלא יחייב מה"ת חוץ מה שנמצא בהגה' מיימוני הנ"ל ולאו מר בר אשי חתום עלה:

ועיין לשון פי' המשנה לרמב"ם שהי' לוים כותבים א' ב' עד י' ושוב כתבו י"א י"ב י"ג ע"ש. ונ"ל פלוגתת ר' יוסי ורבנן בהא דמייתי מג"א סי' ש"מ דלתשובת רמ"א הכותב על דפי ספר אין בו לא כותב ולא מוחק כיון דעשוי לפתוח ולנעול ועט"ז שם. ומג"א ס"ל שהוא חייב חטאת. והנה עד י"ב הי' הלוים כותבים חצי אות בקרש זה וחצי בשני וכן באדנים ולת"ק הוה זה כתיבה מעליא אע"ג דעשוי לפרוק ולהחזיר נמצא לא הוה רושם במקדש ואינו אב מלאכה. ולר' יוסי אין זה כתיבה אלא רושם בעלמא והוה רושם אב מלאכה. וכתיבה נמי הוה מאות י"א י"ב ואילך כתבו עכ"פ אות א' שלם והא דבעי' ב' אותיות כ' רמ"א בתשובה שם דזה הל"מ ככל שיעורין וק"ל: