חידושי חתם סופר על נדה נד:

דם הנדה. ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהן מטמאין לחין ומטמאין יבשין הך לחין הוא משנה שא"צ. וצ"ל דלדיוקא אתא אי אינו יכול להשרות במעל"ע ולחזור לכמות שהיה אלא צריך זמן רב יותר ממעל"ע אז אפי' לח נמי אינו מטמא ומכ"ש יבש היינו קודם שרי' וק"ל:

מה"מ פירש"י דדם נדה מטמא במגע ומשא פי' דמגע לחוד פשיטא דמטמא דלא גרע מש"ז ומראיה ראשונה של זב אבל במשא מנ"ל [דמטמא] דמראיה שניה של זב ליכא למילף דמה לראיה שניה שצריכה שבעה נקיים משא"כ דם הנדה. ובסדרי טהרה כ' דבמגע ידעינן דטמא משום דמקור מקומו טמא. ותמה על הרמב"ם שטיהר דם ירוק והלא מקור מקומו טמא וכי עדיף מב' טיפי מרגליות. ומ"ש כ"מ מס"פ כל היד כ' ס' טהרה דאין ראיה דשם אזלינן למ"ד מקור מקומו טהור ע"ש ותמהתי עליו נהי דמקור מקומו טמא מ"מ איננו יותר מאב הטומאה והדם נעשה ולד הטומאה נהי דמ"מ האשה מתטמא מן הדם ביציאתו מגופה משום דנוגעת בו בחיבורין כשהקילוח נוגע בראשו א' במקור וראשו א' בחוץ בפרוזדור מ"מ כשיצא הדם לחוץ איך יטמא אדם במגע הלא אין ולד הטומאה מטמא אדם וצ"ע קצת לעיל ט"ז ע"א רש"י ד"ה מקומו טמא [משמע שהוא] אב הטומאה ויש לישב. ועי' מ"ש תוס' לקמן ע"א ע"א. וגם מ"ש מדם ירוק נ"ל דכיון שמבואר בס"פ כל היד דדם ירוק איננו משקה אינו מקבל טומאה מהמקור משא"כ ב' טיפי מרגליות שהם דם צלול כפירש"י לעיל מ"א ע"ב והו"ל כדם מגפתה שהוא משקה ומקבל טומאה מהמקור אבל דם ירוק לא וק"ל:

א"ר יצחק אמר קרא יהיה בהווייתו יהא הקשו בתוס' לרבא דלית ליה שעיר המשתלח יוכיח יהיה ל"ל וכתבו דאיצטריך למצורעת שראתה נדה וקשה אכתי נימא ק"ו מדם טהרה של מצורעת ונימא השתא טהור בטהור היינו דם טוהר טמא בטמא לב"ה לעיל ל"ד ע"ב טמא בטהור אינו דין שיהא טמא בטמא ולזה העירני תלמידי הבח' ה' מאיר א"ש. וי"ל דלרבא דאית ליה לקמן נ"ו ע"א מזובו ליכא למילף שכן גורם טומאה לאחרים א"כ לעולם ליתא להך ק"ו כלל דאיכא למיפרך אסוף דינא מה לטמא בטהור שכן גורם טומאה לאחרים משא"כ טמא בטמא והא דאמרינן הך ק"ו בפ' כיצד הרגל וגם תוס' לקמן בשמעתין כ' מזה ולא חשו להך פירכא היינו טעמא משום דס"ל דגורם טומאה לאחרים אינו שום מעלה ושעיר המשתלח יוכיח. ואי משום קו' הש"ס לקמן נ"ו ע"א ונילף מזובו כו' ס"ל זובו מעיין הוא ולק"מ קו' הש"ס וכמ"ש תוס' שם ד"ה ונילף כו' כן י"ל קו' הנ"ל. אמנם בלאה"נ ק' אתירוץ תוס' דהכא אכתי נילף מק"ו אפי' במצורעת שראתה נדה ונימא לאחרים גורם טומאה דהיינו לבועלה דכל זמן שהיא רק מצורעת אינה מטמא בועלה. ועכשיו ע"י שראתה נדה מטמאה בועלה לעשות מגע ומשא ומשכב ומושב כנדה עצמה ושפיר גורם טומאה לאחרים לעצמו לא כ"ש. ויותר היה נראה לומר דרבא גופיה דלא חייש לשעיר המשתלח יוכיח היינו לבתר דכתיב קרא גבי נדה. ונהי דזיבה ליכא למילף מנדה לחוד משום דמה לנדה שכן מטמאה באונס מ"מ כאן בגילוי מילתא בעלמא סגי בזב ולא פרכינן משעיר המשתלח משא"כ אי גם בנדה לא הוי כ' קרא אז בודאי גם רבא הוה פריך שעיר המשתלח יוכיח:

אמר קרא יהיה בהווייתו יהא. הא דלא אמר הכא נמי ודין הוא לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כ"ש כדלקמן משמע קצת דבדם נדה לא ניחא [ליה] הש"ס למימר שהדם הוא הגורם טומאה שהרי בימי טוהר אותו מעיין עצמו רחמנא טהרי' למאי דקיי"ל מעיין א' הוא. וגם יש חילוק בי"א יום אינו גורם אלא יום א' ולפעמים בעינן נקיים ש"מ שהזמן הוא עיקר הגורם ולא הדם וכן בלידה יבשתא טמאה בלא דם למ"ד אפשר לפה"ק בלא דם. וגם בזה מיושב קו' תוס' הנ"ל:

יהיה בהווייתו יהא ע' מ"ש לעיל מ"א ע"ב פולטת ש"ז מנין ת"ל יהיה ור"ש פליג התם ושם ביארתי ע"ש: