חידושי חתם סופר על נדה מג:

נפקא ליה מדר' סימאי הכי אית ליה סתמא דתלמודא פ"ק דמגילה ולקמן נמי ר"פ דם הנדה מפיק דמטמא לח ולא יבש מרר ולא מהחתים ורמב"ם נמי פסק פ"ה מהל' אבות הטומאה דבעינן בחתימת פי האמה וכפי' תוס' לעיל כ"ב ע"א ד"ה אלא כו' ע"ש מכל הלין נ"ל דלמאי דקיי"ל דדרשינן אתים קיי"ל כר' סימאי דמנה שתים וקראו טמא ג' וקראו טמא ומנינא דג' היא זאת תהיה טומאתו בזובו חד ב' רר בשרו את ג' זובו. ורר לטמא לח ולא יבש והחתים לחתימת פי האמה והא דכתיב החתים בשרו מזובו לא אתי למנינא אלא לומר מקצת זובו נמי בעי החתים דבין ראייה א' בין שנים וג' לעולם בעי החתים אבל לס"ד דאתי קרא אלח לא בעי למימר דמזובו אתי לומר אפי' מקצת זב נמי אינו מטמא יבש דמה"ת יטמא יבש ע' מ"ש תוספות לעיל ר"פ המפלת ד"ה אם נמוחו כו':

לרואה במשהו כ"פ רמב"ם פ"ה מהל' אבות הטומאה דרואה במשהו ואינו מטמא עד שיצא לחוץ במקום שחותם פי האמה ולפיכך הרואה קרי בקיסם טמא פי' לפיכך הואיל ודרשינן ממנו עד שתצא לחוץ א"כ לא דרשינן מניה ממנו ולא בקיסם לכן הרואה בקיסם טמא. ולעיל כ"ב ע"א דאמר ר"ה ת"ל דהוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי אמה פי' רב הונא ס"ל נוגע הוי והקפיד הכתוב שתצא לחוץ ותגע בחתימת פי האמה ובקיסם אינו נוגע כי לפי האי שיטה פי' קיסם הוא שפופרת דק מן הדקים. אמנם למאי דקיי"ל רואה הוי לא הקפיד קרא אלא שתצא לחוץ עד אותו מקום שחותם פי האמה אפי' שלא יגע אם כן טמא אפי' בקיסם ודברי רמב"ם שם נכונים ולחנם הניחו בכ"מ בקושי ע"ש:

דון מינה עי' מ"ש בספר באר יעקב בכללי סוגיא כלל ל' וע' מ"ש בחי' לפ' שבועות העדות ל"א ע"ב: