חידושי חתם סופר על נדרים פ:

אמר רבא מענינא דקרא וכו כ' הר"ן הומ"ל והאבדתי את הנפש לא אסרה תורה אלא ענוי שיש בה איבוד נפש ע"ש ולפע"ד לא צריך זה אלא למ"ד ה' ענויים דאורייתא משבת שבתון וכפסק הרמב"ם ריש הלכות שביתת העשור וכמ"ש ה"ה והכ"מ שם והר"ן בפ' יה"כ ואצטריך והאבדתי וכו' למעוטי מכרת אבל למאן דס"ל ה' ענויים דרבנן ומפיק מקראי ממשמעות אם תענה בנותי וכדומה לא צריך והאבדתי להכי. ושמעתין ע"כ רבי יוסי ומחלוקתו ס"ל לאו דאורייתא דאי הוה ביה"כ ענוי רחיצה דאורייתא מכ"ש דהוה ענוי נפש לענין נדר ונ"ל מש"ה פסק הרמב"ם דרחיצה הוה ענוי נפש אע"ג דלענין קישוט פסק כר' יוסי מ"מ הוא ס"ל דרחיצה ביה"כ דאורייתא מכ"ש לענין הפרה. אך ר' יוסי ס"ל אסמכתא הוא ואפ"ה לרבנן הוה ענוי נפש כיון דכתיב לענות דמייתי לידי ענוי אחר זמן ורבי יוסי לא ס"ל הכי אבל מאן דס"ל רחיצה דאורייתא ביה"כ פשיטא דגם לר' יוסי הוה ענוי לענין הפרה. אלא לפ"ז צריך אני לומר הא דלרמב"ם תשמיש המטה הוה דאורייתא ביה"כ ואפ"ה לא הוה ענוי לענין הפרה נ"ל לענין יה"כ הוה דאורייתא מניעת תשמיש דגברא דהוה ענוי טפי דתאותו מרובה כמ"ש רז"ל שתאותו מבחוץ אבל דאיתתא לא הוה דאורייתא ביה"כ דקרא דאם תענה את בנותי אסמכתא הוא וענוי דמפקינן משבת שבתון שהוא דאורייתא היינו אגברא וכהפר"ח דהענוי הוא מצדה לא מיפר אלא משום בינו לבינה:

חיי אחרים קודמין לכביסתן. מכאן ראיה ברורה למה שבארתי בתשובה סי' תתע"ג דהא דאמרינן עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת וכדומה היינו אם צרכיהם שווים כגון שניהם להאכיל או לכסות או להכנסת כלה או לפדות משביה וכדומה אזי אזלינן בתר המקומות להקדים עירו לעיר אחרת ועניי א"י לח"ל. אבל אם אין צרכיהם שוים אזי אזלינן בתר דין קדימת הצרכים אפילו של עיר אחרת בח"ל קודם לעניי א"י אפי' של עירו ושם בארה: