חידושי חתם סופר על נדרים לה:

הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו וכו'. עיין תוס' יומא וקידושין שכ' רב הונא התם אמר דעיקר שלוחי דרחמנא נינהו ונפקא מיניה דאינו יכול לברור לו איזה כהן שירצה חוץ למשמר ומשיביא קרבנו לדעתו שוב מקריבים אותו אנשי המשמר ההוא. ועיין היטב ס"פ הגוזל עצים. אבל עכ"פ עדיין אפשר שגם קצת כח שליח דידן נמי הוה ונפקא מיניה למודר הנאה וזה הוא איבעיא דשמעתין ולא אפשיטא זהו כוונת התוס' שם. ונתחבטו האחרונים בס' שיח יצחק ויד דוד בשם לחם שלמה א"כ מאי פריך ביומא ממתני' דאתה שלוחנו הא לר"ה אפשר דהוה ג"כ שלוחא דידן להתוס' ולק"מ דהא להמקשה דלא ידע דהך דשלוחנו לענין שבועה על דעתנו קאמר אלא הוה ס"ל דאתה שלוחנו וא"א לך להקריב בלא דעתנו ואם אתה משנה דבר אין אנו עושים אותך שלוחנו. ותיקשי לר"ה דס"ל כהני משמר מקריבים אותו בלא דעתו ומכ"ש כה"ג ביה"כ ותיקשי לר"ה וא"ש. וי"ל נמי קושית התוס' דה"ל לאוקמי בשאמר כל הרוצה להקריב יקריב. דז"א דלאו בדידיה תליא מילתא וכנ"ל:

והנה לשיטת תוס' הנ"ל לא אפשיטא האיבעיא והיה לנו להחמיר במודר הנאה. והרמב"ם פסק לקולא ולזה נתכוון הלח"מ לפע"ד. ומ"מ נ"ל דאע"ג דדחי הש"ס פשיטות דכהנים שפגלו דכתיב לא יחשב דיחוי בעלמא הוא דלמסקנא נמי דהיינו טעמא דקרא דתליא במחשבת המקריב משום דשלוחא דרחמנא הוא ולא שלוחא דיד' ואפשיטא איבעיין דבזה א"ש דתני כהנים שפגלו במקדש ולא תני סתם המפגל בקדשים. אע"כ משום דתני עלה דהך מתני' בברייתא שבשוגג פגולן פגול והיינו דוקא כהנים בהקרבה דשלוחא דרחמנא נינהו אבל ישראל בשחיטה דשלוחא דידן הוה לא הוה פיגולו בשוגג פיגול וכהנים נמי במקדש אבל בבמה דאין כיהון בבמה ואפילו ישראל כשר להקריב שם הוה שלוחא דידן אין פיגולו בשוגג פיגול וק"ל:

ושחט את בן הבקר. הקשה הגאון מהר"מ א"ש הא דמיבעיא בגמרא (נדרים ל"ה ע"ב) הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן תפשוט מדכתיב איש איש לרבות נכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל ואי ס"ד שלוחי דידן הא אין שליחות לעכו"ם. ולע"ד לק"מ דאפילו נימא שלוחי דידן ויהיה מוכח מזה דבקדשים יש שליחות לעכו"ם מ"מ בעלמא אין שליחות לעכו"ם דילפינן שליחות מתרומה דכתיב גם אתם מה אתם בני ברית וכו' ושאני קדשים דכל מעשיהם ע"י שליח. ומה שהקשה הפני יהושע בחולין לשיטת הר"י דנכרי אפילו אינו עובד ע"ז איננו בר זביחה א"כ איך שחט קרבנו הא בשחיטה לכ"ע שלוחי דידן נינהו. וגם זה לק"מ לפע"ד דוקא ישראל מצווה במצות עשה לשחוט קרבנו הוא עצמו כדכתיב ושחט את בן הבקר ונעשה השוחט שלוחו דבעלים. אבל על העו"ג אין מ"ע לזבוח קרבנו והשוחטו עושה מצוה לעצמו ולא נעשה שליח בעלים כלל:

וחקרתי לפרש מקראי קדש במ"ש בנבואת מלאכי והוא בהפטרת תולדות והבאתי את הגזול ואת הפסח וגו' הקריבהו נא לפחתך וגו' אליכם המצוה הזאת הכהנים וגו' בריתי היתה אתו החיים והשלום וגו' ורבים השיב מעון וגו' כי מלאך ה' צבאות הוא. יש לפרש דבמה שהביאו הפסח מה שאין ראוי להקריב אפי' לפחה. היינו משום שהם ס"ל כהנים שלוחי דידן ואין מגיע להי"ת אלא בשעת הקרבה נתח טוב וירך ואז אינו ניכר אי היה בעל מום או תם וגם לשר ופחה מכבדין כיוצא בו. וכן גזול כיון שאינו מגיע לגבוה עד אחר כל המעשים א"כ כבר קנאו הוא ע"י שינוי מעשה ע"י שחיטה והפשטה וניתוח. אך האמת אינו כן כי הכהנים שלוחי דרחמנא נינהו לקבל קרבנותיו מידינו נמצא מביא גזול קודם שינוי מעשה ונותנו לשלוחו של הקב"ה וכן מביא פסח וחולה לשלוחו של הקב"ה. ולברר להם זה ע"ד הסברא שהרי אהרן הכהן בריתי היתה אתו וגו' ורבים השיב מעון והיה גדול וחשוב היתכן שיהיה הוא שלוחנו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא אע"כ מלאך ה' צבאות הוא פי' מלאך ושליח של ה' צבאות הוא ולא שלוחנו. ומעתה הקריבהו נא לפחתך כנ"ל: