חידושי חתם סופר על נדרים לא.

אמר שמואל הלוקח כלי מן האומן וכו'. הרמב"ם בהלכות מכירה מייתי לדשמואל ובזבינא חריפא דוקא כבשמעתין. ואמנם בהלכות נדרים מיסתם סתימי ליה בכל מיני מו"מ לוקח ומוכר כדינא דמתני'. ונ"ל בפשיטות דס"ל לרמב"ם דכל שקלא וטריא דשמעתין היינו לרבנן דמתירין ויתור במודר הנאה ולא אסרי אלא הנאה גמורה אבל למאי דקיי"ל כר"א דאפי' ויתור אסור במודר הנאה א"כ פשוט הוא דבכל מיני מקח וממכר הן חריפי הן רמי על אפי' אין הנאת כל אחד משניהם פחות מהנאת הויתור דכ"ע מוותרי כהאי גוונא ומ"מ אסור במודר הנאה וע' לקמן ר"פ אין בין המודר בתוס' ד"ה אפילו ויתור כו' אין רחוק בעיני שכוונו למ"ש בזה. ולתוס' ניחא טפי דהרי אינהו ס"ל דהלכה כרבנן וא"כ הוה סוגיא דשמעתין אליבא דהלכתא ולהרמב"ם הוה דלא כהלכתא וזהו מה שלפענ"ד ברור בכוונת הרמב"ם:

סיפא בזבינא חריפא. כתב הר"ן דרישא לא מיתרצא. ולולא דברי הר"ן הייתי אומר דשפיר מיתרצא. דלכאורה מדאצטריך לאשמועינן בסיפא יהנה לאו"ה מטעם שכתב הר"ן דהוה סד"א דהוה דבר שא"א לקיים קמ"ל דאפשר לקיימו דהרי יהנה לאו"ה. א"כ משמע דלא שכיחי או"ה בהאי אתרא כולי האי דאלת"ה פשיטא. ולפ"ז י"ל כוליה מתני' בזבינא חריפא ומ"מ בעי בסיפא ימכור בפחות דאל"ה ה"ל הנאה להמודיר משום דמכל ישראל נדר א"כ מי יקנה ממנו. נהי דזבינא חריפא ואי היה מותר ליהנות מכל העולם לא אכפת ליה בזה הלוקח שאם הוא לא יקח הרי אחרים הרבה שיקחו אבל הכא דמכל ישראל נדר ממילא ה"ל זבינא דידיה לגבי דידיה כזבינא דרמי על אפיה וטובה גדולה הוא במה שלוקחים ממנו ומש"ה צריך למכור בפחות ולא קשיא אלא רישא דסיפא: