חידושי חתם סופר על נדרים כז:

חזו דאתאי וכו'. עיין מג"א (סי' קח ס"ק יא) להכריח מח"מ סי' כ"א דהיינו סוגיא דשמעתין דלא כהאגודה אלא כהט"ז בי"ד סי' רל"ב ס"ק יט ע"ש. ולפע"ד אין ענין שמעתין לפלוגתת נמק"י ואגודה. דנמק"י יליף מהא דהיה לו אבן בחיקו ושכחה ועמד ונפל והזיק פטור כיון דסופו באונס שכחה ומזה יליף ה"ה מי שהתעצל להתפלל מנחה או לקיים שבועתו בתחלת הזמן כיון שהיה לו פנאי ושוב נאנס לא הוה תחלתו בפשיעה כמו באבן בחיקו. ושוב כתב הנמק"י עצמו דבתפלה יש לדון כיון שחשו לה חכמים לשכחה דלא ישב לפני הספר סמוך למנחה. והאגודה מוכיח בהיפוך מהלל שתיקן לשכה וכמ"ש ט"ז בשמו. וי"ל האגודה לא יחלוק על הראיה מאבן בחיקו ושכחה. אלא ס"ל התם ליכא מצוה לזרוזי נפשיה והיה תחלתו בהיתר גמור להניח אבן בחיקו משא"כ בתפלה דזריזים מקדימים ונהי דאין לענשו אם אינו מהזריזים מ"מ אי נאנס אח"כ ה"ל כתחלתו בפשיעה. והרי קמן דנמק"י גופיה חזר ופקפק על דין תפלה. אלא שהאגודה הוסיף עוד דאפילו בשבועה נמי דכל מצות שבעולם הזריז ה"ז משובח. ומייתי מבתי ערי חומה דודאי מצוה רבה איכא לפדות בית בא"י ושלא להחליטו ומצוה לזרוזי נפשיה. וע"ז סובב דברי האגודה אבל כעין דשמעתין דליכא מצוה לזרוזי אדרבה אמרי' בתחלה אמיד נפשיה שלא יהיה לו אפשרות לבוא אלא בזמן ההוא ומש"ה הגביל זמן ליום ההוא ומה"ת ה"ל לזרוזי נפשיה וכ"ע מודים בזה:

נמצא לפ"ז בדברים שבין אדם לחברו גם האגודה מודה להנמק"י ובתפלה לא שבקינן פשיטות האגודה מפני ספיקותו של הנמק"י ובשבועה ושארי דבר מצוה בהא פליגי:

אונסא דמיגליא שאני. למסקנא משמע להלכה דכל אונסא דשכיחא ולא שכיחא רחמנא פטריה כרבא ודשכיחא טובא ה"ל להתנות אלא שמלשון הר"ן פ' האומר בקידושין משמע דלמסקנא דטעמא דגטין משום צניעות וכיוצא תו לא אתינן לתרץ אונסא דמגליא שאני אלא אפילו שכיחא טובא נמי לא ה"ל להתנות. אך רוב הפוסקים לא ס"ל הכי ומש"ה כתב הרא"ש וכן רבינו ירוחם דמשנתנו בהפשרת שלגים דוקא דהוה שכיח ולא שכיח ע"ש ודברי תוס' דשמעתין אין להם שחר וכבר תמה עליהם בתשובה מהר"א ששון סי' ס"א וש"ך י"ד סי' רל"ב ס"ק כ' ירד להציל ולא הציל ומ"מ לדינא ס"ל כנ"ל וכמ"ש ג"כ בח"מ סי' נ"ה ע"ש. ועיין תשובת מהרש"ך שבס' תשו' מהר"א ששון הנ"ל סי' ס' ואחריו בסי' ס"א תשו' מהר"א ששון עצמו ועיין מ"ל ריש הלכות שבועות ועיקר דבריהם אבאר בקיצור ואוסיף נופך בעזה"י. הגאון מו"ה אליהו מזרחי כתב אפילו באונסא דשכיחא טובא ולא אתני מ"מ אם אפשר לומר שהדבר מבואר מעצמו ומוכח וגלוי לעיל כל ולא היה צריך לבאר זה בזה לכ"ע אונס פטור. והנה פשוט אי משנתנו מיירי שהמזומן היה נודר אין לך אומדנא דמוכח ומבואר יותר מזה שלא היה דעתו של עצמו על אונסים אפילו שכיחי טובא וא"כ בשלמא הא לא קשיא מה צריך לשנויי אונסא דמגליא שאני לימא מתני' מוכח טובא. נ"ל דעכ"פ מאתפסת זכותיה הוה קשיא וצריך לשנויי אונסא דמגליא שאני. אך הא קשיא לי מאי מייתי רבא ממתני' אדאתפיס זכותיה. דלמא מתני' שאני דמוכח טובא. והגאונים הנ"ל הקשו ארבינו ירוחם למסקנא לא הוה צריך לאוקמא מתני' בהפשרת שלגים דאפילו באפסקיה מברא נמי סגי כיון דמוכח טובא. ונ"ל דלפמ"ש הר"ן לעיל דלהכי אדריה המזומן משום שהיו אחרים מפצירים בו לסעוד אצלם והוא לא רצה ע"כ להנצל מהם נדר לאכול אצל זה. א"כ שוב אין כאן אומדנא דמי יודע כמה צער היה לו לאכול אצל שכנגדו ואפילו היה עכבו נהר אולי אותו אחר הוה יהיב תרקבי דדנרי להעבירו. והוא לא רצה אפילו בכל חללי דעלמא לאכול אצלו ע"כ נדר אפילו ע"ד אונס וא"כ אין כאן אומדנא דמוכח:

ונראה קצת דדינו של הר"א מזרחי מבואר בירושלמי פ' מי שאחזו דמייתי הר"ן בקידושין וש"ך ח"מ סי' כ"א. והנה התומים הקשה שם מ"ט מייתי רמב"ם הך דינא ב' פעמים ובש"ע סי' כ"א ובסי' נ"ה והיינו הך ומ"ט נמי מייתי סמ"ג מירושלמי ולא משמעתין. והנה בירושלמי מסיים עוד בפלוגתת ר' יוחנן ור"ל מי שנתן מעות לספן להעביר סחורתו ויבשה הנהר לר"ל אונסא כמאן דעבד ופטור הספן להחזיר המעות ע"ש. ונ"ל דינו של הרמב"ם ספ"ז דסנהדרין שהנתבע היה חייב לשבע ולפטור ואמר לשכנגדו השבע וטול וקבע זמן כך וכך ולבסוף נאנס יש כאן ג' סברות לר"ה דלא אמרינן רחמנא פטריה אבדו זכיותיו של זה דהיינו לא יטול בשבועתו וגם חברו נפטר משבועה כלל. ולרבא אונס רחמנא פטריה עכ"פ ואין לפטור הנתבע בלי שבועה. אך אי נאמר עדיין ישבע זה ויטול. זה תליא בפלוגתת ר' יוחנן ור"ל ר"י ס"ל אונסא כמאן דלא עביד פי' כאילו לא היה שום דבר בעולם ויהיה כמקדמת דנא וזה ישבע ויפטור. ור"ל ס"ל כמאן דעביד כאלו קיים תנאו ובא בזמנו ועדיין נשבע ונוטל. וכדרך שאחז"ל חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאלו עשה. ולזה ס"ל דהספן מחזיק בשכירתו אע"ג דלא עבד כלל ה"ל כאילו נסע בספינתו דכמאן דעביד דמי. והלכה כר"י דהוה כמקודם לכן בעובדא דהרמב"ם זה נשבע ונפטר ולא דישבע זה ויטול וחידוש זה קמ"ל הרמב"ם ספ"ו מסנהדרין ויליף לה הסמ"ג מירושלמי דוקא ולא משמעתין דבשמעתין ס"ל כמאן דעביד דמי:

והנה איתא שם בירושלמי ר"ל נתן עצה שהארוסה תאמר אם לא תבוא לזמן פלוני וכו'. וקשה מה לי אם הוא מתנה או היא אע"כ משום דאם היא מתנה ה"ל אומדנא דמוכח דאין דעתה להיות אגידה באונסא וכסברת הר"א מזרחי הנ"ל אע"ג שאינו דומה ממש וק"ל:

ודע דפלוגתת ר"ה ורבא בשמעתין היינו פלוגתת ב' לשונות ריש כתובות חלה הוא או שחלתה היא או שפירסה נדה. ומסקנת רב אשי התם כלישנא קמא התם וכרבא דשמעתין:

סוגיא דאסמכתא עם כל המסתעף הארכתי בעזה"י בתכלית בב"מ ס"ז. ודבר שנתחדש מ"ש שם ותמהתי על הרא"ש שכ' דבהחזרת השטר במסירה לא סגי דהרי בעי כתיבה ומסירה וצע"ג דהא השטר נכתב על שמו ולא בעי כתיבה כמ"ש הרא"ש בעצמו ר"פ הספינה. ומאז אמרתי כיון שלא נכתב על זאת ההלואה מש"ה בעי כתיבה ומסירה. וכעת נ"ל דס"ל דהא מיירי שהשליש מחיר השטר ואין מסירת השליש מועיל כמו מסירת הבעלים אא"כ כותב לשליש כח והרשאה כמ"ש באדרכתא דבעי כתיבה דאל"ה אין יד השליש כיד הלוה המוסר השטר להמלוה. והכ"מ רצה לפרש משנתנו באופן שלא יאבד משעבדי שלו ובשטר שנחתם ביומו ולא הוה מוקדם ורק נמחל שעבודו ע"כ כתב שמוסרו לו בעדי מסירה ונעשה שעבוד חדש וגובה ממשעבדי אי נחתם ביומו אלא שהוסיף עוד ואי נראה דוחק לאוקמי משנתנו בכתוב בו זמנו באותו היום נ"ל לגבות מב"ח עכ"פ. ואי באמת לא היה צריך עדי מסירה והוה סגי במסירה לחוד ומה שהצריך לעדים היינו כדי דמצי מיירי בנחתם ביומו ולמגבי ממשעבדי. ולחנם הרעיש הש"ך העולם בסי' ר"ז ס"ק ט"ו ע"ש וע"פ זה כתבתי וכן נדפס בשמי בתשובה ליישב הא לר' יהודה קיימינן ואיהו ס"ל בגטין (ד' ע"א) עדי חתימה בעי' ולא סגי ע"מ. ולהנ"ל ניחא דלא אמרו הכ"מ אלא כדי לגבות ממשעבדי והיינו לר' יוחנן דס"ל גזרינן שמא יגבה מזמן ראשון ואליביה כ' הרא"ש בפירושו בשמעתין דה"ה גזרי פלגא קמא אטו פלגא בתרא ולא יגבה כלל משעבדי ומש"ה כתב הכ"מ להשמר מזה דמיירי בע"מ אבל לר"ל דלא גזר בב"מ (ע"ב ע"א) מודה הכ"מ דסגי במסירה בינו לבין עצמו ולא בעי ע"מ כרתי. וסוגיא דגטין (ד' ע"א) הנ"ל אזלא לר"ל כמ"ש תוס' שם (ג' ע"ב) ד"ה דתנן וכו' ע"ש ולק"מ:

מה שהקשו תוס' פרק זה בורר אר"ת מעירבון אמשחק בקוביא יש לחלק ולומר בעירבון גרוע טפי משום ששניהם אינם רוצים בקיום האסמכתא אלא בקיום המקח ולא זה יכפול ולא זה יתן רק שיקיימו המקח. מש"ה אם אירע אח"כ שלא קיים אחד מהם המקח אמרינן דהוה אסמכתא וכשם שזה לא יכפול גם זה לא יתן. משא"כ בקוביא נהפוך הוא שניהם רוצים בקיום הריוח וכשם שזה רוצה לקנות כשירויח כך מקנה לחברו ופשוט לע"ד:

נודרין להרגין עיין ברא"ש שנדחק איך ההורגים נזהרין מאכילת תרומה. אמנם בטור סימן רל"ב מפורש דהורגים באים רק על עסקי נפשות ולא על ממון כלל ונודרים להם שהוא עצמו מבני בית המלך. ובזה ניחא קצת דקאמר היכי נדר אמר רב עמרם אמר רב וכו' אם אינן מבית המלך וכו' וקשה מ"ט שביק תרומה דקדים ונקיט בית המלך אע"כ מבבא דתרומה לא קשה ליה היכי נדר די"ל אהנך פירות גופיה נדר שיהיו הקדש אם אינם תרומה. אבל בבא דבית המלך דמיירי נמי שאין פירות קמן רק אגופו נדר א"כ היכי נדר כנלענ"ד: