חידושי חתם סופר על כתובות יז

אמר ר"א האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו כ' בש"מ בשם הריטב"א דלשון זה משמע ב"ד אוסרה עליו וכופין להוציאה וכו' והכי מוכח סוגי' דפרכי' מדאר"א אין אשה נאסרת על בעלה וכו' והיינו אינה נאסרת בב"ד דאלו לצאת י"ש בלא"ה תצא כעובדא דרוכל ספ"ק דיבמות ועוברת על דת יהודית דמכילתין והא דאמרי' ב"ד בעדים הוא דמפקי כספ"ק דיבמות הא דאמרינן פ"פ כעדים דמי היכא דליכא אלא חד ספיקא עכ"ל. ולפ"ז נ"ל דהא דכ' התוס' דרוב דרצון לא הוי רוב דאוריי' ולצרף לס"ס מהני מ"מ נ"ל אפי' לצרף לס"ס היינו שאין הב"ד אוסרי' עליו דלא הוה כעדים וב"ד בעדים הוא דאסרי. אבל שתהי' אסורה עליו כמו דבר מכוער ואסורה עליו אפי' בס"ס דעכ"פ רוב רצון איכא אלא אם בא לחזור בו לקיימה לו לאשה אין לנו עליו כלום שאין הב"ד מוציאין אלא בעדים וספק א':

ובזה יובנו היטב דברי הירושלמי דלא ליפליג אש"ס דילן ולא לסתרו דבריו ג"כ. דהנה הירושלמי אמר ר' הילא בשם ר' אלעזר האומר מצאתי פתח פתוח אסורה עליו משום ס' סוטה. ופריך והא הוי ס' אונס ותי' דיש קול לאונס הוא לא פליג אש"ס דילן דר' הילא בשם ר' אלעזר אמר מילתא אחריתי כי הוא אמר אסורה היא עליו ולא אמר נאמן לאוסרה עליו. ור"ל שאסורה עליו ולא מיירי מב"ד שמוציאי' ממנו. ואהא שפיר קאמר שאפי' בס"ס אסורה משום דיש קול לאונס ואפי' יהי' רצון רוב גרועה מ"מ לא גרע מדבר מכוער משא"כ בש"ס דילן אמר ר' אלעזר דין מחודש שנאמן לאוסרה ור"ל שהב"ד מוציאי' וזה לא יהי' אלא בחד ספיקא אבל בס"ס אפי' בצירוף מיעוט אונס כיון דלא הוה מיעוטא ממש אין מוציאי':

ובזה נמלט ר' יונה ממה שכ' עליו שהירושלמי הוא נגדו שרבא ס"ל בטוענת משארסתני נאנסתי נאמנת ובירושלמי ריש מכילתין כ' להדי' הא דתנן משארסתני נאנסתי ר"ג ור"א אומרים נאמנת הדא דתימא לכתובה אבל אסורה עליו כדאמר ר' הילא אמר ר' אלעזר אסורה משום ס' סוטה. דהנה הרא"ש דחה דברי ר' יונה מטעם דרוב רצון מתנגד ורובא עדיף מחזקה. ומה שחוזר הרא"ש אח"כ לקיים דברי ר' יונה יבואר לקמן אי"ה. שאין ענין לכאן כלל. ואמנם הרא"ש הזה לטעמי' אזיל דס"ל רוב רצון הוי רוב דאוריי' דבתוס' הרא"ש מתרץ קו' התוס' מרוב רצון בשינוי' אחרינא כאשר יבואר אי"ה לקמן א"כ שפיר דחי. אך למאי דקי"ל דהוי רק רוב דרבנן ולא עדיף מחזקה צדקו דברי תלמידי ר' יונה ואמנם כבר הנחנו דעכ"פ לגבי דנפשי' מהני רוב רצון לאסור איסור לנפשי' וע"כ יפה אמר בהירושלמי הדא דתימא להפסידה כתובתה. אבל לקיימה לית יכול מדאמר ר' הילא אמר ר' אלעזר מצא הפתח פתוח אסורה לו משום ס' סוטה. והיינו אסורה לעצמו. אבל הב"ד לא יאסרו עליו:

ואמנם לקמן במתני' דמשארסתני נאנסתי פריך מעתה לית טענת בתולים לר"ג ור"א ומשני אית טענת בתולים במכחשת או בשותקת אבל במשארסתני נאנסתי לא. אין כאן סתירה דהכא מיירי בטענת בתולי' בפני ב"ד שהם יאסרוה עליו ואמר דלא שכיח זה לר"ג ור"א בטוענת משארסתני דלגבי ב"ד הוי רוב רצון רק דרבנן ומהימנת לטעון משארסתני נאנסתי והבן זה כנ"ל נכון בעזהי"ת:

ובזה י"ל דיקדוק לשון אביי דאמר אף אנן נמי תנינא בתולה נישא' וכו' ליום הרביעי אין ליום החמישי לא וכו' וקשה למה לו לדייק מדיוקא הלא בהדי' תנן שאם הי' לו ט"ב הי' משכי' לב"ד. והנה בירושלמי איתא דבר קפרא מפרש טעמא דמתני' משום ברכה ור"א משום ט"ב ומייתי סייעתא מברייתא כר"א דתני' מסכנה ואילך נהגו העם לישא בשלישי ולא מיחו חכמים ובשני לא ישא וע"כ משום ט"ב משום דאינו דומה שני ימי' ליום א' להתקרר ע"ש. והנה צ"ע מה צורך להביא עצות מרחוק לדחות דברי בר קפרא הלא במשנה מבואר שאם הי' לו ט"ב. ובפני משה פירוש זר במ"כ. ולפע"ד בר קפרא ס"ל דבתולה ואלמנה שניהם נושאי' ביום ברכה זה בד' וזה בה' וטעם זה איננו מפורש במשנה כלל. והוא פשוט מסברת חוץ. ובאה משנתינו לומר מ"ט לשינוי הזה לחלק בין אלמנה לבתולה הלא טוב לישא גם בתולה ביום ה' ברכה דאדם. ומתרץ שכן רצו להנהיג עצמם כדי שאם יהי' לו ט"ב ישכים לב"ד להפסיד כתובתה ולא יפייסוהו קרובי' ואין כאן תקנת חכמים כלל רק מנהגא תנן ע"כ הוצרך להוכיח מברייתא דע"כ דינא הוא ומשום איקרורי משום דתני בשני לא ישא כנ"ל נכון פי' ירושלמי:

והנה לפ"ז עדיין נוכל לומר דאין להוכיח אנן נמי תנינא דמנ"ל דנאמן לאוסרה שהב"ד יכפוהו להוציאה דלמא הוא יחוש לעצמו בפ"פ ולא גרע מעידי כיעור אבל כעדים לא הוה. והפי' במתני' כמו שפי' בר קפרא שנהגו לישא בתולה ברביעי משום ברכה והא דלא נשאו בחמישי משום שרוצה להשכים לב"ד משום אי' דהוא חש לנפשי' שמא ימצא פ"פ ויהי' כדבר כיעור ורוצה לצאת ידי שמים להוציאה וכדי שלא יתקרר הנהיגו לישא ברביעי ולעולם לא קים לי' ממש כעדים ומנ"ל להוכיח כר"א והנה הר"ן כ' הא דנושאי' ברביעי ולא בליל רביעי נגהי חמישי משום דלית כתובה דלא רמי בי' תיגרא ויתמשך הענין ולא יבעול באותה הלילה. ואולי יבעול ביום חמישי אחר ישיבת הדייני' ואיכא משום איקרורי כעסו עד יום שני הבא. והנה נ"ל הא דפשיטא להר"ן ביום ד' דוקא ולא ליל ה' היינו דומי' דאלמנה ליום ה' דלמאי דקי"ל כטעמא דשקדו שיהי' שמח עמה ג' ימים ע"כ ישא ביום חמישי ממש דבליל נגהי ששי חסר לי' ג' ימים. וא"כ בתולה ליום רביעי ולא בליל ה' מטעם הנ"ל. אך לטעמא דברכה א"כ אדרבא אם יהי' נישא' אלמנה ליל וי"ו איכא ברכה טפי ונימא איפכא מדיום חמישי של אלמנה לאו דוקא יום רביעי דבתולה לאו דוקא וה"ה בנגהי חמישי ולא ניחוש להנ"ל. והשתא למאי דקי"ל לטעמי' דשקדו ודינו של הר"ן אמת מוכח דתקנת חכמים וחשש ב"ד הוא משום ט"ב ואיקרורי דעתו משום דפ"פ כעדים דמי וכר"א דאי ס"ד איננו כעדים אלא כדבר כיעור בעלמא ודנושאי' ביום רביעי הוא ממנהג העולם שהם חששו לעצמם א"כ אמאי לא ישאו נגהי ה'. ואם יארע שימשך הדבר עד יום ה' הלא אם יחוש לעצמו לא יבעול עד שבוע הבאה ואם לא יחוש לעצמו מי יחוש חוץ ממנו ומ"ט לא ישא נגהי ה' אע"כ ב"ד הוא דקפדו וחששו שמא יבעול ויתקרר וכנ"ל ומוכח כר"א. וא"ש דלא מייתי אביי מסיפא שאם הי' לו ט"ב דהא ממנהג עולם ולא מב"ד אבל מדסמוך יום רביעי דבתולה ליום ה' דאלמנה ש"מ כי הדדי נינהו וכי היכא דהתם נגהי וי"ו לא דקי"ל טעמא דשקדו הה"נ בתולה בנגהי ה' לא וע"כ משום טעמא דהר"ן ומשום דב"ד קפדו א"כ מוכח כר"א. ומ"מ לא קשי' מאי קמ"ל תנינא דטובא קמ"ל דסד"א דטעמא דאלמנה משום ברכה ולא משום שקדו. וא"כ אה"נ דבין בתולה ובין אלמנה נישאת בלילה ולא הוה מוכח מידי וק"ל:

נאמן לאוסרה עליו ולא להפסידה כתובתה כפירש"י וכ' בשיטה מקובצת דלישנא דר"א הכי דייקא דהל"ל סתם נאמן אלא ש"מ דוקא לאוסרה. ולפמ"ש לעיל בסמוך אין כאן הכרח וק"ל. ומ"מ צריך להבין מה בעי רש"י בזה ומי הביאו לכך ועוד צריך ליישב מאיזה טעם וסברא יש לחלק בין אי' להפסיד כתובתה אדרבא להוציא ממון קשה טפי מאי'. והנה ראיתי בס' פרי מגדים לש"ע יו"ד סוף סי' א' מדקי"ל נאמן לאוסרה ולהפסידה כתובתה מוכח מזה דשוי' אנפשי' חתיכה דאי' אפי' היכא דאמר לתועלת עצמו להרוויח ממון כתובה. אפ"ה הוה חתיכה דאי' ולא יכול לחזור בו ע"ש. ולמדתי מדברי הגאון דזה אינו מוכח ממתני' דקידושין דאפשר דאין בזה מיקרי תועלת במה שרוצה שתהי' האשה מתקדשת לו דאפשר דמיירי שרוצה לגרשה מיד. ומשו"ה הוא אסור בקרובותי' או שיש טעם אחר. וא"כ ק' מאי מק' מאי קמ"ל תנינא י"ל טובא קמ"ל דאעפ"י שיש לו תועלת בהפסיד כתובתה אפ"ה מהימן לשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ואינו יכול לחזור בו. אע"כ פשוט להש"ס דר"א לא איירי להפסיד כתובה. ואפשר דבאמת אינו נאמן ע"כ וכדמוכח לישנא דר"א בדיוקא נאמן לאוסרה דוקא ולא להפסיד כתובתה וק"ל:

ואמנם למ"ש לעיל בדבור הקודם דכ"ע דר"א דש"ס דילן לא אתי אלא לומר דב"ד מפקי מיני' והיינו שהוא רוצה לקיימה וחוזר בו ומאמין בה וא"כ יפה כ' רש"י והדין אמת בלי ספק דאפי' אי הי' מהימן לאוסרה ולהפסידה מ"מ אם אח"כ חוזר בו ומאמין לה אז נאמן להפסיד עצמה כתובתה ואינו נאמן לחזור מאיסורא. ואהא כ' רש"י דאינו נאמן להפסיד כתובה אחר שכבר חזר בו וזה ברור לפע"ד. עוד נראה לי שכתב רש"י כן משום שראה כן בירושלמי להדיא דאמר לר"א דבכל הטענות אינו נאמן להפסיד כתובה ומהימן לאוסרה ע"ש. ומיהו כבר נתחבטו האחרוני' מ"ט אדרבא חזקת ממון עדיף טפי. והי' נלפע"ד ע"פ מ"ש פני יהושע והרעיש העולם בקו' עצומה אמאי לא נוקמא בחזקת צדקת דאתי' מכח רובא דרוב ישראלי' כשרי' וצדיקי' ועדיף מרוב רצון ונימא באונס הוה. ולפע"ד ליישב עפ"י מ"ש מהרי"ק שרש קס"ד דאשה האומרת מותר לזנות אפ"ה אסורה לבעלה ומוכח מתוס' דשמעתי' (ע"ש דצריכי לומר נתחלף אחר בבעלה לא שכיח כלל) ובסוף מוכח מאסתר שנאסרה על מרדכי אעפ"י שנכנסה ברשותו ובשבות יעקב פסק ע"ז באשה שנתן לה בעלה רשות להבעל לרוצח א' כדי להנצל הבעל ממיתה אעפ"י שלא חטאה לשמי' מ"מ לבעל נאסרה. וא"כ מיושבת ק' פ"י דתלינן בכה"ג דלא יצאה מחזקת כשרות ומ"מ אסורה לבעלה. והנה נ"ל פשוט דלא הפסידה כתובה בה"ט. אעפ"י שלבעלה נאסרה לא גרע מאונס לכהן דנאסרה לו ולא הפסידה כתובה. וא"כ א"ש ירושלמי דתלי' באונס דאומר מותר באחד מאופני' הנ"ל דעל הבעל נאסרה ולא הפסידה כתובה:

עוד יראה עפ"י מ"ש הרשב"א הובא בי"ד סוף סי' א' הנ"ל דהיכי דשוי' אנפשי' חד"א אפי' עדים מכחישי' אותו מ"מ אסור ואינו יכול לחזור בו ולכ"ע שרי' דאעדי' סמכי' ולדידי' אסור ע"ש ובמשנה למלך חתר למצוא חולקי' על הרשב"א עיי' פ"ט מאישות הלכה ט"ו ובשע"ה שם (ובאמת צריך חקירת חכם מאין פשוט לחכז"ל הך דשוי' אנפשי' חד"א מה"ת מנ"ל וחפשתי ולא מצאתי כי מאי דכתי' את בתי נתתי לאיש הזה אין ראי' וצ"ע) והנה נראה דדבר זה במחלוקת שנוי' דהריטב"א הובא דבריו בש"מ אחר שהבי' שיטת תר"י דהיא נאמנת לומר משארסתני נאנסתי הק' א"כ גם במכחשת נאמין לה במיגו דמשארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני. ותי' לא בעי' למיפסלא נפשה מכהונה ומכ"ע נמי לא שכיח ע"ש. וקשה מה יועיל מגו לומר שהיא בתולה והוא ק"ל בנפשי' שהוא פ"פ. אע"כ ס"ל להריטב"א כשיש עידי' לא שוי' אנפשי' חד"א. ונהי כ"ז שעומד בדבורו אסורה עליו שהוא נאמן ע"ע יותר ממאה עדי'. ובלא"ה נמי אם ירצה לגרש אותה מי יכרחנו לקיימה. אבל מ"מ נפקא מיני' אם יחזור מדבריו אין אנו אחראי' וערבאי' לו כי מעיקרא לא הוי חד"א שאמר נגד עדי' ומגו כעדי' דמי ע"כ הקשה הריטב"א דתאמין במגו וקצת נראה שזה ג"כ דעת רש"י שכ' דמיירי בדורקטי או נאבד המפה אבל אי מצאו דם לא מהימן והיינו משום דאנן סהדי א"א שתהי' לה פ"פ וימצא דם ויבואר לקמן אי"ה מ"מ מוכח כשיש עדים נגדו לא שוי' חד"א:

ואמנם הרשב"א הובא בש"מ אחר שהבי' שיטת ר"י הנ"ל כ' שלא נאסרה עליו אלא במכחשת לומר פ"פ אבל בשותקת לא דטועני' עבורה להתירא דלאו משום ברי לחוד מהימנת אלא מטעם חזקה וכדלקמן ל"ו ע"א גבי חרשת ול"ד חרשת אלא כל ששותקת ע"ש ושכ"כ הראב"ד. וקשה לפ"ז א"כ גם במכחשת תאמין במגו דשותקת אלא הרשב"א לטעמי' דס"ל לענין שוי' אנפשי' חד"א לא יועילו עדים וכ"ש מגו וא"כ גם הראב"ד ס"ל כן ונשאר פלוגתא בידינו:

והנה לפ"ז י"ל דלענין כתובה היא מהימנת במגו דשותקת ומגו דשתקה מהני אפי' להוציא. ולענין חתיכה דאיסורא לא יועיל מגו. אלא לפ"ז קשה מאי פריך תנינא קדשתיך וכו' התם ה"א עדי' או מגו מהני וקמ"ל ר"א דלא מהני וי"ל דהאמת משני דקמ"ל דק"ל. ועוד לפי ס"ד דלא ק"ל א"כ ליכא מגו דשותקת דניחא לה להכחישו כיון דלא קים לי' אבל למסקנא דק"ל טוב לה לשתוק והוה מגו וק"ל. אבל לא נ"ל לומר דהעזה דלא קדשתני הוה כמו מגו משום דכ' ראשוני' דקדשתיך ולא קדשתני מיירי בקרוב לו או קרוב לה ואין כאן העזה וק"ל:

אך אי קשי' אאביי דאמר אי למיתב לה כתובה וכו' הפי' דהיינו כר' יהושע דלא מוקמי' אחזקה וליכא מגו ע"ש וא"כ קשה מאי קאמר אלא לאו לאוסרה אה"נ ואתי' כר' יהושע. ולא מהימנת בשותקת וחרשת וליכא מגו משו"ה שוי' אנפשי' חד"א. אבל לר"ג ה"א דליכא חד"א משום מיגו דשתק קמ"ל ר"א דאפילו להלכתא דקיי"ל כר"ג ואיכא מיגו דשותקת מ"מ שויא אנפשי' חד"א ומאי קאמר אף אנן נמי תנינא. וי"ל ע"כ לא קאמר ריטב"א דבשותקת אינה נאסרת משום חזקה אפי' בלא טענה וברי דידה. היינו למאי דקי"ל ברי ושמא לאו ברי עדיף. א"כ טעמא דמהימנת לר"ג ור"א ע"כ משום מגו וחזקה וס"ל לרשב"א דאפי' בלא ברי דידה כלל נמי מהימנת בחרשת ושותקת אבל אביי הא ס"ל בעלמא ברי ושמא ברי עדיף א"כ מנ"ל לחדש כלל דס"ל לר"ג מגו וחזקה כלל אלא משום ברי לחוד מהימנת וא"כ י"ל בשותקת לא מהימנת דלית לי' הך מגו וחזקה כלל. ויפה אמר אביי אאנ"ת:

ובזה א"ש מה דלאביי ולר' יהודה אמר שמואל נאמן להפסיד. ור"א ס"ל דלאוסרה נאמן ולא להפסיד כתובה. היינו לר"א ס"ל ברי לאו עדיף וטעמא דר"ג משום חזקה וא"כ בשותקת אינה נאסרת ואית לה מיגו ונהי לאיסור לא יועיל מגו אפי' עדים לא יועילו מ"מ לענין כתובה היא מהימנת. משא"כ אביי ושמואל לטעמי' דס"ל ברי עדיף ואין לנו לחדש סברא דחזקה כלל ולא מהימנת אלא בטוענת משארסתני נאנסתי ומטעם ברי ולא בשותקת וליכא מגו ולא תאומן להוציאה כתובה. ולדידהו ברייתא דחרשת יתורץ בתירוץ אחר הא ר"מ הא רבנן כמו שכתבו תוס' לקמן:

נאמן לאוסרה פירש"י בנאבדה מפה וכו'. והקשו באיכא דם אמאי לא נתלה בד' לילות. ותי' חלקת מחוקק דהפרצה דחוקה. ונ"ל דודאי אי איכא עכ"פ פרצה דחוקה לא מהימן דנימא לי' אין אדם בקי בין פתח סתום לפרצה דחוקה. ולא אמר ר"א פ"פ אלא פתח ממש בריווח ושם א"א שיהי' דם בשום אופן. וזה נ"ל מה שכ' בש"מ לרש"י אי איכא דם משקר או אמרי' לא ק"ל. וקשה אי אפשר במציאות דלא ק"ל וטועה א"כ אי איכא דם נמי אפשר דטעה ולא הוה כעדים ואין פ"פ כשני עדים דמי אמרי' וצ"ע וקו' זו רמוזה בש"מ. ולהנ"ל ניחא דהכי קאמרי' אי איכא דם ע"כ הפרצה דחוקה ולא ק"ל בין דחוקה לנעול ממש. ואי אמר שהיא פתוחה ממש בודאי משקר אבל כי ליכא דם מהימן שהוא פתח ממש וכשני עדים דמי:

וראיתי בש"מ שכ' שבעלי תוס' כ' בשם ר"ח דס"ל אפי' אי איכא דם תלינן בארבעה לילות ושהפרצה דחוקה ע"ש וס"ל דשפיר ק"ל לאדם בין נעול ממש לפרצה דחוקה. ובתוס' שלפנינו ליתא כן אך כ' ע"ש דבוגרת פתחה סתום. ומ"מ נ"ל דהיינו הך דבודאי לא יחלקו ר"ח ורש"י במציאות אלא דהאמת בוגרת פתחה פרצה דחוקה וכ"כ רש"י להדי' לקמן ל"ו ע"ב ולרש"י לא ק"ל להבחין בין פרצה דחוקה לנעול ובין פתוח ממש ולא ק"ל לאדם אלא מה שבין נעול ובין פתוח ממש. אבל ר"ח ס"ל דק"ל שפיר בהא וא"כ תלי' זה בפלוגת' דנותני' לה ד' לילות:

לאוסרה עליו כ' הרא"ש תר"י כ' בשם רבם דבטוענת משארסתני נאנסתי מהימנת וכ' הרא"ש שטעו וכו' ע"ש בפנ"י ודבריו מאוד תמוהים עי' בחי' מהרי"ט לכתובות ועיי' ק"נ והנראה לפע"ד מ"ש הרא"ש לקיים דברי ר"ז מראוה מדברת וכו' אין רצונו לקיים דבריהם ממש דא"כ לא הוה כ' שטעו ושלא אמרו ר"י מעולם אלא רצונו שהם שמעו וטעו דודאי מסוגי' דראוה מדברת מבואר דברי שלה מהני בלי שום מגו ובלי שום חזקה אך התם ליכא מי שטוען שמא נגדה אלא היא אומרת ברי לי לכשר נבעלתי. ואנו מאמינין לה שכן הוא ואין אנו מחויבים לספק מלהאמינה כי כן הוא הדין שאדם נאמן על עצמו באיסורי' וזה ששמעו תר"י מרבם וחשבו דגם הכא כשטוענת ברי מהימנת. והכא ה"ל ברי ושמא שהרי הבעל בא לאוסרה עליו וע"כ טען שמא ברצון נבעלת וכיון שהפג לבו מלהאמינה וטוען שמא לא אמרי' ברי עדיף. ודוקא גבי ממון מהימנא לקמן דחזקת הגוף מסייעה לה שתחתיו נעשה מעשה. מה תאמר אכתי דלמא ברצון תחתיו ואין לה כתובה ז"א הוא אינו טוען שמא נגדה אלא במה שטענה משארסתני נאנסתי ועל זה טוען שמא עד שלא ארסתיך וטענה זו ה"ל ברי ושמא. וע"ז הצריך הש"ס מיגו או חזקה. אבל במה שאומרת נאנסתי. ע"ז אינו טוען כלל. כי הוא מאמין לה שלא זינתה ברצון וה"ל ברי בלא שמא ולא צריך לא מגו ולא חזקה. ואעפ"י שרוב רצון מנגדתה מ"מ ברי שלה היכא דליכא שמא כנגדה עדיף אפי' מרוב דהרי ר"ג מכשיר אפי' ברוב פסולי'. משא"כ בשמעתי' שהוא בא לאוסרה וטוען שמא ברצון ולזה לא יועיל ברי שלה נגד רוב רצון היכא דאיכא טענת שמא דבעל נגדה ומשו"ה כ' דטעו:

ופשוט דהם סברי דרוב רצון לאו רוב גמור הוא למידחי חזקה והרא"ש לטעמי' אזיל דבס' תוספת הרא"ש ס"ל דש"ס דילן לא פליג אהירושלמי דרוב דאוריי' הוא ומיושב קו' תוס' באופן אחר ויבואר לפנינו אי"ה. ומש"ה ס"ל דברי לא מהני מפני רוב רצון. וצ"ע מ"ש דס"ל ברי בלא שמא עדיף טפי והוא מוכרח לדעת הרא"ש דרצון הוא רוב גמור. א"כ תקשי קו' תוס' ד"ה וניתב לה וכ' אמתני' משארסתני מ"ט לא תפסיד נמי מנה שלה דלמא ברצון זינתה ומ"ש תוס' דה"ל ס"ס ז"א כיון דרצון רוב גמור הוא לא מהני ס"ס אע"כ להרא"ש ז"ל כיון שאינו טוען שמא ברצון לא מספקי' בזה כלל וסמכי' בזה אברי שלה:

והנה בש"ך בתקפו כהן סי' ק"כ מייתי מרא"ש פ' כיצד הרגל דס"ל להדי' דלא מפקי' ממונא בס"ס דלא כהתוס' דשמעתי'. ולפמ"ש הרא"ש לטעמי' אזיל דלדידי' ליכא הכרח מה שהכריחו תוס' דמפקי' ממונא מס"ס עיי' וק"ל כי קצרתי וסמכתי על המעיין:

והנה בש"ע סי' ס"ח פסק כתר"י והק' בתשו' מהר"ם א"ש חלק ג' דמשמע מזה דברי שלה מועיל ובלא חזקה ובסי' קע"ח מייתי לדרבנו שמחה אשה שנתיחדה ואמרה שנבעלה באונס אסורה לבעלה. דלא מהימנא נאנסה במגו דלא נבעלה דכיון שעברה ונתיחדה אבדה מגו שלה. וקשה הא לשיטת ר"י מהימנא בלא מיגו. נמצא דברי ש"ע סותרי' זא"ז אלו דברי מהר"מ א"ש ז"ל. והנה גם הראבי' הקשה על רבנו שמחה ז"ל מסוגי' דראוה מדברת דנכנסה עמו לבית הסתר ואמרי' שם מיגו דאי בעי אמרה לא נבעלתי אלמא אע"ג שנסתרה לא אבדה מגו משום דאין אוסרי' על היחוד ע"ש במרדכי. ולע"ד לקיים דברי ר"ש בהקדי' דאמרי' לקמן נ"א ע"ב דס"ל לאבו' דשמואל אשת ישראל אסורה מחשש שמא סופה ברצון עד דאיכא עדי' שצווחה מתחלתה ועד סופה. ורבא פליג וס"ל אפי' נתרצית בסוף היינו אונס משום דיצרא אלבשה עיי' שם והכי קיי"ל. ומ"מ נ"ל דס"ל לרבנו שמחה כל שנתיחדה מתחלה אעפ"י שאין אוסרי' על היחוד מ"מ אם נאנסה אח"כ מודה רבא לאבוה דשמואל שנאסרה ע"י רצון שבסוף דהשתא ל"ל יצרא אלבשה אדרבה היא אלבשא יצרא לדידי' ע"י שנתיחדה עמו. וא"כ אם תאמר נאנסתי ע"כ צריכ' לפרש נאנסתי מתחלה ועד סוף בלי שום רצון כל דהוא ונאמין לה זה במגו דלא נבעלתי וה"ל מיגו במקום אנן סהדי דרובא דרובא סופן ברצון וממש כעין נמנע הוא שלא יהי' סופה ברצון ע"ש מה שהק' תוס' מאסתר. וא"כ מיושב קו' ראבי' דלקמן נכנסה עמו לבית הסתר מהימנת לכשר נבעלתי במגו דלא נבעלתי דאע"ג דנכנסה לסתר אפשר שלא נבעלה כלל. דאין אוסרי' על היחוד. וא"כ מהימנת לכשר נבעלתי אבל לומר שנבעלה באונס זה לא תאומן דכיון שנתיחדה עמו היא אלבשה יצרא לדידי' ולא מהני אונס אלא א"כ נאנסה מתחלה ועד סופה וזה הוא נגד אנן סהדי. ומיושב נמי סתירת הש"ע דהכא אעפ"י שטוענת נאנסתי מ"מ אין כאן יחוד. ולא צריכי' אלא אונס בתחלה אעפ"י שסופה ברצון וזה נאמין לה משא"כ לרבנו שמחה שנתיחדה דבעי' גם סופה באונס וזה לא שכיח:

ונ"ל דהיינו פלוגתת ירושלמי עם ש"ס דילן דירושלמי כאבו' דשמואל דבעי' גם סופה באונס וא"כ הוי רצון רוב גמור. וליכא נמי חזקת צדיקת כלל דמחמת אונס נתרצית בסוף ומ"מ אסורה לבעלה. ותלמודא דידן ס"ל כהלכתא דלא בעי' סופה באונס א"כ אין כאן רוב רצון:

ואמאי ס"ס הוא. בפנ"י הק' להסוברי' היכי דאיכא חזקה לא מהני ס"ס וה"נ איכא חזקת הגוף דעדיף טובא ע"ש שהאריך. והנה בירושלמי אמרי' אמר ר' הילא אר"א האומר מצאתי הפ"פ אסורה משום ס' סוטה והק' וחש לומר שמא אנוסה היא ומשני קול יוצא לאונס ופריך הא אונס חד ס' ומה"ת לחומרא מה צורך לומר קול יוצא לאונס. ותי' בירושלמי דה"א ס"ס ספק אינו תחתיו ומשו"ה צ"ל קול יוצא לאונס. ויל"ד דהרי מתחלה התחיל מיד לומר משום ס' סוטה הרי קמן דמספיקא אתא עלה ואח"כ מק' וחש לה משום אונס והרי התחלנו מיד שאינו אלא ס' ומספיקא אסרי'. אבל הנלע"ד עפ"י שהאריכו דס' מוכת עץ ס' רצון אינו יכול להתהפך ויבואר לקמן אי"ה דס' מוכת עץ ס' אינו תחתיו יכול שפיר להתהפך. והשתא א"ש דקאמר דאסורה משום ס' סוטה ר"ל שמא נבעלה או שמא מ"ע דזה מקרי ס' סוטה שהבעילה היא ספק ופריך וחש לה שמא אנוסה וה"ל ס"ס ס' אונס ותי' קול יש לאונס והדר פריך אפי' אם תחוש לס' אונס לאו חדא ספיקא הוא ומה"ת לחומרא. דהרי ס' אונס עם ס' מ"ע אינו יכול להתהפך ומשני איכא ס' אחר דילמא אינו תחתיו. ומיהו אי לאו דהוה נמי ס' סוטה דהיינו מ"ע משום ספק תחתיו וס' אונס לחוד הוי שרי' משום דאיכא חזקת הגוף דתחתיו הי'. אבל ע"י ג' ספיקו' אע"ג דא' מהם אינו מתהפך וא' הוא נגד החזקה מ"מ הוי כמו ס"ס ומועיל עיי' בכללי ס"ס בש"ך ומשו"ה הוצרך לומר משום קול יש לאונס:

ואם האמת כן הוא הרוחנו ג"כ קו' הראשוני' בש"מ וגם פ"י הרגיש הא ה"ל ס' סוטה וכל אשר יכול להרבות ס' וס"ס לעולם אסור והשתא י"ל דמבואר במס' ע"ז ע' ע"א ושם ע"ב דר"א פליג עם רבנן וס"ל ס' ביאה טהור וס' מ"ע כס' ביאה דמי ומבואר שם דר"א אמורא דשמעתי' אפשר דס"ל כר"א תנא הנ"ל ועיי' פסחים יו"ד ברש"י ותוס' שם וק"ל:

והנה תוס' הק' הא ס"ס ס' מ"ע ס' רצון ולא חששו במה שאינו יכול להתהפך ופשוט הוא עפ"י מה שהשריש הש"ך כיון דא"א לנו לדון על רצון עד שנדון תחלה אם נבעלה כי מה"ת לומר על אשה שנבעלה וצריך תחלה לדון אם נבעלה או ע"י עץ ואת"ל נבעלה אולי באונס וזה פשוט. אך בשיטה מקובצת מייתי בשם י"מ דמתרצי' קו' תוס' משום שאינו יכול להתהפך א"כ משמע להדי' דלית להו הך כללא. דאפי' בכה"ג איננו ס"ס אם אינו מתהפך. וזה א"א לומר דא"כ יקשה מדוכתי טובא. והנלע"ד דבלא"ה צ"ע על הנך י"מ מדוע הביאו עצות מרחוק הני י"מ לתרץ משום שאינו מתהפך והלא הך ק' דמ"ע היינו ק' ש"ס כולהו נמי חבוטי מחבטן ותי' הש"ס כולהו רואי' וכו' היינו תי' תוס' ממש דמדרואי' ה"ל למיטען או כפירש"י שם ויהי' איך שיהי' בתי' הש"ס על קושי' דכולהו חבוטי מתורץ נמי הך ומה להם תי' אחר. וצ"ל דס"ל נהי דרואו' ומראו' והי' להם למיטען ומדלא טענה כך לא גריעא מטענת אונס דאית לי' קול והך לית לי' קול דעכ"פ ראוי' לצרף לס"ס דמיעוט יפה נשאר דל"ל קול וה"נ מיעוט דלא טענה. ומשו"ה הוצרך לתרץ דאינו יכול להתהפך. והא"ש לפי מה שסברו הני י"מ ומודו לתי' תוס' דה"ל למיטען וא"כ רובא ע"י בעילה נהי דמ"מ דמיעוט יפה נשאר מ"ע בלא טענה מ"מ נוכל להתחיל מיד בס' בעילה ברצון. וא"ל מה"ת לומר דנבעלה הא תחלה צריך אתה לדון אם נבעלה כלל ז"א כיון שהרוב ע"י בעילה מדלא טענה כך אם נוכל לדון מיד על הבעילה ואז אינו מתהפך וליכא ס"ס:

ובזה יובנו דברי רי"ף דמקשה אשינוי' דאשת כהן מס' מ"ע ולא על אשת ישראל פחות מב"ג והיינו דע"כ לא נעלם ממנו תי' ש"ס כולהו רואו' אלא ס"ל כנ"ל דעכ"פ ס"ס הוי ועל פחותה מב"ג לא ק' לי' דס' רצון אינו יכול להתהפך אך על אשת כהן קשי' לי' דס' אינו תחתיו מתהפך שפיר. וי"מ הנ"ל לא חששו לתרץ אשת כהן דס"ל כמ"ש רמב"ן דמאשת כהן לק"מ דלענין חומרת יוחסי' אלים לי' שמא לר"ג דאפי' ס"ס לא מהני. אך הרי"ף לא ס"ל כהרמב"ן בהא דהכא דיעבד הוי להוציא אשה מבעלה. ולא אלים לי' אלא לכתחלה. ותלי' זה בפלוגת' הפוסקים לקמן בראוה מדברת גבי ארוס וארוסה ע"ש ומ"מ הרי"ף לא קשי' לי' אלא באשת כהן ומיושב נמי קו' הר"ן דלקמן דמוקי לה בטענת דמים דלהרי"ף דלמא מוכת עץ היא דלית לה דמים ולהנ"ל ניחא דמוקי לה באשת ישראל ופחותה מבת ג':

ספק אונס כו' כבר כתבתי לעיל דהרא"ש ס"ל דהרוב רצון רוב מעליא הוא ואפ"ה ה"ל ס"ס דמתרץ לי' בספרו תוס' הרא"ש באופן אחר והיות כי דבריו שם אינם מובנים קצת וגם הריב"ש בתשו' כ' שאינם מובנים ע"כ ארשים מה שנלע"ד בכוונתו שכ' כיון דרוב רצון אינו סותר לחזקת היתר דאפשר שזינתה קודם אירוסי' ע"כ לא חיישי' לרובא ע"ש והוא תמוה לכאורה דהא מוקמי' בחזקת הגוף שתחתיו זינתה ונגד אונס איכא רוב רצון וכן הק' הריב"ש והנלע"ד כוונת הרא"ש ז"ל דהכי אמרי' אשה זו שפתחה פתוח מוקמי' בחזקת היתר שנפתח באופן שנשארה בהיתיר' יהי' באיזה אופן שיהי' אי אינה תחתיו או באונס תחתיו. הכל נכלל בחזקה א'. ואותה חזקה לא יוגרע כחה עד שנתגדלה דבר העוקר החזקה לגמרי. לכן אם תרצה לומר אוקמי' אחזקת הגוף והי' תחתיו נימא מה בכך הא בזה לא נגרע חזקת היתר דהא עדיין אפשר שיהי' באונס. ואם תאמר רובא ברצון וגם בזה לא נגרע חזקת היתר שאפשר שלא הי' תחתיו וכיון דליכא חדא מילתא המגרע כח חזקת היתר לגמרי אעפ"י שנצרף חזקת הגוף עם רוב רצון יוגרע חזקת היתר זה לא נימא לצרף ב' דברים לגרוע כח חזקת היתר. זהו משנ"ל בכוונת הרא"ש ומה דאמר ש"ס ס"ס הוא לאו דוקא אלא לומר חזקת היתר אלים משני צדדים אינו תחתיו ותחתיו באונס והבן זה:

אלא דקשה א"כ באשת ישראל ופחות מג' נמי נימא חזקת היתר שנבעלה בקטנותה ברצון שהוא כאונס או בגדלותה באונס ממש ואי תימא נוקמא אחזקת הגוף שהי' בגדלותה אכתי דלמא נאנסה. ואם תימא רוב רצון נימא שהי' רצון בקטנותה דליכא קול. ונלע"ד דודאי רצון דקטנה לא שכיחא כלל דלמא מסרה עצמה לביאה עיי' ש"ע אה"ע סי' כ"ב סעיף י' והתוס' הקשו מפיתוי קטנה היינו לצרף לס"ס אבל לעולם נימא רוב בעילות ברצון דגדלות נמצא דרוב סותר החזקה לגמרי. וא"ל א"כ מ"ט אמר רבא בפ' הבע"י כהן לא ישא הקטנה שמא תתפתה תחתיו הא אמרי' דפיתוי קטנה לא שכיחא. י"ל היינו דאמר לא ישא קטנה. וק' הל"ל לא יארס הקטנה. אע"כ לא חיישי' שתתפתה משום שאינה מוסרת עצמה לביאה. אך אחר נישואי' שכבר טעמה טעם ביאה בבעלה אז שפיר מוסרת עצמה לביאה וחיישי' והכא מיירי מן האירוסי' וא"ש דברינו הנ"ל:

והנה התוס' שהקשו מפיתוי קטנה ותי' שם אונס חד הוא והקשו ראשוני' בשיטה מקובצת א"כ אפי' ביתר מב"ג נמי משכחת וס' אינו תחתיו עם ס' אונס הכל חד דפיתוי קטנה אונס וה"ל הכל חד ותירצו דכיון דבאינו תחתיו אין צריך לסברת אונס אע"ג דסוף סוף הוה אונס לא מיקרי שם אונס חד הוא והוא כלל חדש לדיני ס"ס:

ונ"ל דרמב"ם לא ס"ל כן ולא גם זה מקרי שם אונס חד. דידוע דרמב"ם אוסר קטנה שנאנסה לבעלה ישראל משום ס' רצון ועיי' ה"ה שם והר"ן הקשה מפ' הבע"י הנ"ל. ופשוט דס"ל לרמב"ם דמידי ספיקא לא נפקא שמא על ידי קטנותה ושטותה נתפתה וה"ל אונס או שמא ברצון גמור. וא"כ שפיר אמר רבא כהן לא ישא קטנה שמא תתפתה תחתיו. אבל ישראל מותר לישא קטנה דממ"נ אם תעמוד על דעתה ממש לא ניחוש שתתפתה כמו שאינו חושש בגדולה. ואם מחמת קטנות תתפתה הרי זה פיתוי אונס הוא ולכך מותר לישא הקטנה מ"מ אם נשא ונתפתה ה"ל ס' רצון מיהת. ולפ"ז גם להרמב"ם ק' קו' תוס' דשמעתי' הא ה"ל ס"ס דשמא נתפתה בקטנותה מחמת קטנות ואונס הוא וצ"ל נמי שם אונס חד הוא. אלא מנ"ל לרמב"ם הך סברא דפיתוי קטנה הוא ס' רצון ע"כ דהוי קשה לו קו' הראשוני' הנ"ל אפי' ביתר מג' נמי ה"ל ס' אונס דשם אונס אפי' בכה"ג חד הוא אע"כ הוכיח הרמב"ם דמ"מ אסורה מחמת ס' רצון וק"ל:

באשת כהן הק' תוס' נוקמא בחזקת היתר. והק' הפ"י הא הו"ל ס"ס להחמיר שמא לפסול לה וק' זו הק' הריטב"א ותי' דמסתמא מיירי מרוב כשרי'. אלא שפיר הק' דלמא בשדה נבעלה דאיכא רובא דעלמא עכו"ם וכבר תי' ב"ש סס"י ס"ז דכאן נמצא וכאן הי' בעיר ולא בשדה. עוד הק' דלמא אזלה איהי לגבי' דבועל וה"ל קבוע כמע"מ דמי. ולע"ד דלק"מ דזה לא מיקרי ס"ס דכיון דגם בס' השני איכא ספיקא. דהרי ע"כ תאמר ספק נבעלה במקומה ומרוב כשרים פירש. ס' אזלה איהי לגבי בועל וה"ל מע"מ. ואכתי אי אזלה היא לגבי בועל עדיין אפשר שלכשר נבעלה. א"כ הוה ס"ס גרועה ואזלי' בתר חזקת היתר לכ"ע. והאמת דרמב"ן כ"כ גבי מוכת עץ ע"ש ושם קאי לר' יהושע דאע"ג דאלים לי' ס"ס מ"מ בס"ס כה"ג דאיכא ס"ס להחמיר ג"כ בהא לא אמר אבל נגד חזקת היתר דאיירי בי' פ"י לא אמר:

והתוס' תי' דאוקמא אחזקת הגוף עיי' לקמן ע"ה ע"ב ד"ה רישא וכו' ואין רצונם דאחר החופה זינתה דזה לא שכיח וכמ"ש בש"מ. אך כוונתם דעכ"פ לא שייך לומר כאן נמצא וכאן הי' כבר מזמן רב דזה לא נימא ואין כאן חזקת כנוסה ממקום למקום לומר שזינתה אחר החופה דוקא ברשותי' וגם אין כאן חזקת כנוסה כבר מזמן רב קודם אירוסי' ונשאר הדבר בס' אי בתר חזקת היתר אי בתר חזקת הגוף:

ובזה יובנו דברי תוס' י"ב ע"א ד"ה כגון וכו' דהתם ליכא למיזל בתר חזקת היתר וחזקת הגוף לומר שזנתה בין נישואי ראשון לשני דנימא כנוסה כבר מזמן רב ואולי תחת הבעל הראשון:

שקיבל בה אבי' קידושי' מורי ז"ל בהפלאה הק' לשיטת ר"ת דבעילת עכו"ם אינו אוסר לבעלה ישראל. א"כ אכתי הוי ס"ס דלמא לעכו"ם נבעלה. ומ"ש דה"ל א' בגופה וא' בתערובת הוא תמו' הא האשה לא נתערבה באחרת ועלי' אנחנו דנין אי נאסרה ע"י הבעילה או לאו. אבל לע"ד האמת יורה דרכו דלגבי בעילת עכו"ם אמרי' חזקה אלימתא שבודקת ומזנה ואינה נבעלת לעכו"ם כי חרפה לנו להבעל לאיש אשר לו ערלה. וכיון דרוב רצון א"כ לא ניחוש לבעילת עכו"ם ומיושב נמי קו' תוס' לקמן י"ג ע"ב ד"ה מכשיר וכו' דר"ג ה"א מכשיר ברוב פסולי' היינו עכו"ם כמו בחורבא דדברא משום דחזקה אלימתא דאינה נבעלת לעכו"ם מרצונה וקמ"ל אבא שאול אפי' רוב ממזירי' ונתיני':

ועיין תוס' חגיגה י"ד ע"ב ד"ה בתולה וכו' נ"ל כוונתם דבספק נתין וממזר מורי' התירא ואומרת כשר הי' כיון שאינו ניכר לה חשש ר' יהושע שלא בדקה וזינתה ותלי' בהיתר מספיקא ואומרת לכשר נבעלתי ואמנם בעכו"ם שניכר לה מן הסתם לא חיישי' כיון שהוא אי' עיי' וק"ל:

וכמעשה שהי' עיי' מהרש"ל ומהרש"א. והנה לכאורה איך סתם הדברי' ולא פי' לאיזה מעשה נתכוון. ונ"ל שלא מצינו שום מעשה בקרא באופן זה כ"א הך דבת שבע. והנה מצינו אסתר עם אחשורש ונאסרה למרדכי. ע"כ נראה דאין אשה נאסרת אלא ע"י קינוי ופ"פ כעדים וכו'. אמר בכאן היתר שאין נאסרה בלי ראי' ועדי'. ואמר איסור שע"י פ"פ נאסרה ע"י עצמו דשוי' אנפשי' חד"א. ומביא ראי' לשניהם ממעשה שהי' בכ"א מבת שבע מוכח שאינה נאסר' בלא ברור וה"נ כיון שלא נתברר לאורי' שנתרצי' תלה באונס והי' מותרת לו וע"י כן הי' מותר' לדוד דאל"ה כיון שגרם אי' לבעלה הי' אסורה לו אעפ"י שהיא ידעה שנאנסה ועיי' מ"ש בסמוך אי"ה נמצא מוכח מכאן שאינה נאסרת בלי ברור. והאיסור מוכח מאסתר כי מי ראה אותה שנבעלה לאחשורש כלל רק היא אמרה כן כאשר אבדתי ונאסרה עפ"י עצמה דשוי' אנפשי' חד"א. ובדרוש יש להאריך:

וכ"ת מעשה שהי' וכו' עיי' ב"ש וס"ל שניהם לדבר א' נתכוונו. דהך לישנא ס"ל מי שאנס אשה כשם שמותרת לבעל כך מותרת לבועל אעפ"י שהוא ברצונו אנסה. ואידך לישנא ס"ל נהי דלבעל מותרת משום דאנוסה היא מ"מ לבועל אסורה שהרי הוא הי' ברצונו ע"כ אמר גט כריתות ע"ש. ונ"ל דזה תלי' בפלוגת' ר"ע ורבי בסוטה ר"פ כשם דלר"ע מרבי' איסור בועל מוי"ו ונטמאה א"כ איהו טפל לבעל וכל שלא נאסרה לבעל לא נאסרה לבועל ואעפ"י שהוא הי' ברצונו. ולרבי דמפיק מונטמאה ב' פעמים א"כ נאסרה לבועל אעפ"י שלא נאסרה לבעל ומיושב קו' תוס' בשבת נ"ו ע"א ד"ה ליקוחי' וכו' וק"ל: