חידושי חתם סופר על כתובות, מהדורא תנינא יג

הכא פקיד ולא עקיר. לפירש"י צ"ל דמפיס מורסא דבמה שמתכון ליכא אפי' איסור דרבנן רק בעת שאינו מתכוון היינו בפתח דממילא משו"ה שרו משום צערא. משא"כ בבעילה דבמה שמתכוון להוציא דם בזה גופי' איכא איסורא דרבנן דמחזי כמחובר בהא העמידו דבריהם במקום מצוה. מ"ש מהרש"ל ומהרש"א בתוס' דלר"ת ה"ל פ"ר אינו מדוקדק מה שייך לשון פ"ר הא מכוון להוציא דם.

אתפסוה מטלטלים מכאן הקש' הר"ן ריש מכילתין אהסוברים לאסור חופה בלא כתובה הא עבדי ר' אמי ע"כ נשאו ליום ד' ואפ"ה לא כתיבא כתובה עדיין בשבת. אע"כ משום דאית לי' כתובה בתנאי ב"ד היא לא סמכה דעתה משום הא לא החמירו כולי האי. ולפע"ד נ' ליישב דהר"ן הקשה אתפוס' מטלטלי' הא הוי קונה בשבת ותי' לחד שינויי' מבע"י הוה ולא הי' פנאי לכתוב כתובה כ"א להתפיס מטלטלין. וק' לי למ"ש רמב"ם דסגי נמי בקבלת קנין ע"י עדים א"כ אכתי הי' יכול לקבל קנין וק' זו הקשה שם בהגה' מיימוני בשם ר' אליקום ותי' דקנין בשבת אסור. ואיהו אפשר ס"ל דבתפיסת מטלטלים ליכא משום קנין. אבל להר"ן דמיירי ע"כ מבע"י א"כ הוה סגי בעידי קנין. ונ"ל מזה הוציא הטור ומהרי"ק דלהרמב"ם נמי לא מהני קנין אלא לשעה עד שיהי' לו פנאי וע"ש בכ"מ וב"י שתמה עליהם והשתא מוכח כן והטעם משום דאתתא לא סמכו דעתה שתפסיד הלקוחות מזמן הקנין עד שעת הכתיבה אע"ג דקיי"ל אם זוכרים יום הקנין כותבים דשטר מזמן הקנין מ"מ היא לא תסמוך לכן י"ל דלא מהני קנין אלא ליומי' שיכתוב לה אחר הבעילה והחופה באותו היום באופן שלא תפסיד לקוחות מזמן הקנין. והשתא לק"מ כיון דמבע"י הוה ה"ל לקבל קנין ז"א דאחר הבעילה יהי' שבת וא"א למכתב שטרא ועד מ"ש יהי' זמן אחר ולא תסמוך דעתה. וא"ש והשתא י"ל דביום ד' בשעת החופה הקנה לה בעדים לכתוב מיד אחר החופה והי' החופה בהיתר ואח"כ נתאחר הדבר ולא נכתבה והיינו דאמרו רבנן הא לא כתיבא כתובה לא כתיבא דייקא שכבר קבלו קנין מ"מ לא כתיבה עדיין ובשבת א"א למכתב ולא סמכא דעתה כנ"ל ולק"מ וא"ש.

ביום טוב משמע לכאורה דהחופה והבעילה הי' באותו היום ועיקור השמחה באותה הלילה כדמשמע נמי מחששא דשמא ישחוט בן עוף וממ"ש תוס' ד"ה והלכתא. ולכאורה משמע אע"ג דאין מערבין שמחה בשמחה. מ"מ ליל א' של י"ט לא מחייבי בשמחה כבפסחים ע"א ע"א ועמ"ש מג"א סי' תקס"ו סק"ד שוב מצאתי מ"ש בזה בחמד משה שם. ובאמת לא ראיתי מהפוסקים מי שהביא זה דלילה ראשונה לא חייבא בשמחה וכן משמע להדיא ברמב"ם פ"ב מה' חגיגה הלכה י"ב ע"ש ובמקום אחר הארכתי בזה.

מתוך שהותרה חבורה כ' בחידושי למס' ביצה כתבתי דרש"י נמי מודה דאין לומר מתוך שהותר לצורך אוכל נפש הותר נמי שלא לצורך כלל דכולי האי לא אמרי'. אך הואיל וחזינן דהותר נמי שלא לצורך היכי דשייך דמקלעי אורחים ע"כ נימא מתוך שהותר אפי' שלא לצורך אי שייך מקלעי אורחים הותר נמי שלא לצורך כלל אפי' בין השמשות דלא יבוא עוד אורחים. וממילא לק"מ מה דהקשו תוס' מרב חסדא דלית לי' הואיל דלדידי' מודה רש"י דבעי' צורך קצת. והה"נ דלק"מ מאבנים דבהנהו לא שייך צורך לאורחים כלל לא אמרי' נמי בהו מתוך ועוד הארכתי בזה. ומ"ש תו' מביעור חמץ עמג"א סי' תמ"ו ובחידושינו שם.

צבי צריך לכל נפש הוא ממ"ש תוס' דשארי בעילות לא הוה צורך היום כל כך מבואר להדיא כדעת מג"א סי' תקי"ד סק"ד לאסור שתית הטובאק בי"ט וכ"כ א"ר אע"ג דרוב העולם שותין אותו מ"מ לא אקרי שוה לכל נפש טפי מביאה. ובס' חמד משה יש אוסרים ועכשיו נוהגין היתר לשתותו ע"ש ולא כ' טעם למנהג הזה.

והלכתא מותר לבעול בתחלה בשבת וכ"פ הרמב"ם היינו בלא חופה דלא שייך שמא ישחוט בן עוף. והתוס' כ' ולא חיישי' שמא ישחוט בן עוף. ס"ל דבבעילה ראשונה יש לעולם שמחה יתירה אפי' שלא ביום החופה ועמג"א סי' תקמ"ו סק"ד ומ"מ צ"ע נהי דלא חיישי' לשמא ישחוט בן עוף בע"ש והיינו דמוכח משמעתין דלית לן כהשתא דאתית להכי דלעיל ה' ע"א מ"מ הא דבמ"ש חיישי' לשמא ישחוט לא אדחי מהלכתא. ואנן הא נוהגי' לעשות סעודה במוצאי שבת ע"כ נ"ל דמנהגנו כהרמב"ם ונהגו העושי' חופה בע"ש שלא לעשות סעודה כלל בשבת אלא באים אחר אכילתם בביתם וטועמי' בבית החתן קצת פרפראות ובכה"ג לא חיישי' לשמא ישחוט בן עוף. ובמש"ק עושי' הסעודה. מ"מ כיון דלא הוה יום החופה לא חיישי' נמי שמא ישחוט בן עוף ועמ"ש לקמן בסמוך אי"ה.

שתהא נזירה עוד ז' שנים אחרות מ"ש תוס' הילני היתה אם מאבד. ומלכות הורדוס וכו' די"ל דבימי מלכות הורדוס לא נשא מאנשי חשמונאי כמבואר פ"ק דב"ב ג' ע"ב ד"ה כל וכו' וע"ש בחידושינו. אמנם באמת דברי התוס' כאן תמוהים מאוד דמבואר בכל ספרי הזכרונות דמאבד לאו מבני ישראל הי' אלא מלך פרס שנתגייר ואמו עמו והי' בימי הורדוס תה מבואר וידוע. שנאמר ויקח עשרה אנשים וכו' ויש להקשות דלמא ברכת אירוסי' בירך בעשרה ולעולם אלמן שנושא אלמנה לא יברך ברכת חתנים. ומ"מ יליף מני' שפיר דברכת חתנים בעשרה דאתי' במכ"ש מברכת אירוסי'. אע"כ מוכח דפשיטא לתוס' דברכת אירוסי' לא בעי עשרה וקשי' לשאלתות עיי'.