חידושי חתם סופר על גיטין לה:

התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת ליתומים מה שירצו. לפמ"ש תוס' ד"ה וליחוש דהוה ס"ד דלאיסור שעה נמי חששו לא תיקשה למה תיקן שהיא תהי' נודרת ליתקן שהיתומים יאמרו על ככר של עצמם ככר זה קונם עליך אם גבית כלום מכתובתך ותאכל אותו. דאפי' להרמב"ם דס"ל דהנהנה אינו עובר על לאו דבל יחל דברו שהרי הוא לא דיבר אבל מודה הוא שמועל והזיד במעילה מש"ס ערוך נדרים ל"ה סוף ע"א ככר עליך מאן מעל ע"ש. ומ"ש הר"ן נדרים ט"ו סוף ע"א ובלח"מ רפ"ה דנדרים וא"כ הוה סגי בתקנתא כנ"ל. אלא שיאמרו היתומים לא בעינא להיות נודרין דכל הנודר כאלו בנה במה אלא את אם תרצי ליטול כתובתך נדור. ולדבריך הכי אין כאן נדר כלל שהרי את אומרת שלא נהנית מכתובתיך אבל אנו חוששין שנהנית ונמצא נדרינו קיים וכאלו בונה במה. וכן צ"ל בפי' התוס' דעירוכין כ"ג ע"א דקנסי' לבעל שידור שחשוד לקנוני' ולא האשה. ולכאורה מאי נפקא מיני' כיון דעכ"פ מודרים זה מזו אי הוא הנודר או היא הנודרת אלא דנפקא מיני' דהוה כאלו בונה במה. והנה לכאורה משמע דשמואל דאשבעה חוץ לב"ד ס"ל לאיסור שעה נמי חששו ור"ה דהוא תלמיד רב הא דס"ל לאיסור שעה לא חששו אבל שמואל ס"ל איסור שעה נמי חששו. אלא לפ"ז לא פריך ש"ס לר"נ ניסת ודאי מיפר לה בעל לימא ר"נ תלמיד שמואל ס"ל נודרת על ככר ותאכל לאלתר בפנינו. אע"כ הדרנא בי וצ"ל שבועה חוץ לב"ד נמי חמיר טפי מנדר ואיסור שעה דחומר שבועה חוץ לב"ד שקול עם איסור עולם דנדר אבל נדר לשעה לא. והנה בודאי ר"ה דאמר אין מדירי' אותה משניסת ס"ל אין מדירין ולא מגבי לה כתובה כלל אפי' בשבועה חוץ לב"ד דהרי רב רבי' לא אשבעה חוץ לב"ד. אבל למאי דקיי"ל נדר דרבים יש לו הפרה ועד"ר יכול הבעל להפר א"כ ניסת אין מדירין יש לנו ספק אי משביעים חוץ לב"ד או לא דהרי כל הראשונים כתבו כדאיתקן שמואל שבועה חוץ לב"ד היינו שיהי' רשות ביד היתומים אם ירצו בשבועה או בנדר. וא"כ י"ל כיון שניסת א"א להדיר שמא יפר לה בעל אע"ג דבשבועה הוה סגי מ"מ יאמרו היתומים אנחנו רוצים בנדר דוקא ולא בשבועה כי מי יכול לפחות כחן של יתומים מה שלא תיקן ר"ג הזקן. האמנם בש"ע סוף סי' צ' מפורש להדי' דניסת משביעי' אותה והדין דין אמת בזה"ז בלי ספק דלכאורה לא נמנעו מלהשביעה אלא בימיהם שהי' כל עסקי בני אדם זע"ז בשבועה בב"ד ורק אלמנה דמורי' היתרא נמנעו מלהשביעה א"כ דין הוא שתפסיד כתובתה אם א"א כתקנת ר"ג הזקן. אבל בזה"ז שאין שום שבועה בב"ד כמ"ש תוס' לעיל ד"ה דמורי' היתרא וכו' וכן הוא בטור וש"ע ח"מ סי' פ"ז א"כ למה יגרע כח אלמנה שלא נקבל ממנה שבועה חוץ לב"ד וא"כ הדין דין אמת עכ"פ אבל מלשון הרמב"ם פט"ז מאישות וכן בפי' המשנה מלשון רבינו האי משמע דמעיקור הדין נמי נהי ניסת איך מדירין אבל מ"מ גובה כתובתה בשבועה חוץ לב"ד על כרחן של יתומים ולא ידעתי מאין הרוגלים. והנה בפי' המשנה לרמב"ם כתב אי ניסת והדר מת הבעל או נתגרשה חוזרת וגבי' כתובה מיתומים ע"ש ומשמע לדינא כתב כן ולא לר"ה לחוד. ולכאורה מאי קמ"ל פשיטא. וצ"ל דסד"א כיון שנשאית מחלה כתובה להיתומים דהרי ידעה ניסת אינה גובה כתובתה קמ"ל מ"מ אי אח"כ מת או נתגרשה מדירין וגובה כצ"ל לכאורה. וא"כ מוכח דגם בשבועה חוץ לב"ד אינה גובה משניסת דאלת"ה איך ס"ד דמחלה הלא אכתי תגבה ע"י שבועה. ודוחק לומר דלר"ה קאמר שהוא תלמיד רב שלא השביעה חוץ לב"ד דמלשון אינו משמע כן ע"ש. אלא י"ל לעולם חוץ לב"ד משביעין וגובין ע"כ של יתומים והא דקמ"ל אם מת הבעל חוזרת וגובה ע"י נדר דה"א ע"פ לא התקין ר"ג אלא לטובת היתומים כדי שתתבע כתובתה ותפסיד מזונותיה ע"כ הקיל עליה הנדר. ומ"מ אי לאו דניסת מיפר לה בעלה היתה ג"כ גובה בנדר אע"ג דבלא"ה אבדה כתובתה כשניסת. י"ל כיון שידעה שתגבה כתובתה אחרי הנשואין משו"ה ניסת אבל אי לאו הכי לא היתה ניסת ותזון לעולם ע"כ הקיל לגבות בנדר אבל השתא דניסת אין מדירין דמיפר לה בעל ואפ"ה ניסת וכבר הרויחו היתומים המזונות ה"א גם כשתתאלמן לא תחזור לתקנם לגבות ע"י נדר קמ"ל כן י"ל בדוחק והדבר צ"ע:

אמר ר"ה לא שנו אלא שלא ניסת אבל ניסת אין מדירין אותה הקשו תוס' תאכל ככר בפנינו ואי ס"ל כר"א דמיפר כל מה שעתידה לידור א"ש. הקשה מהרש"א מאי פריך כי לא ניסת נמי וכו' הא אינו יכול להפר מה שכבר אכלה קודם שניסת וכן הקשה מהר"ם שי"ף:

ונלע"ד ליישב דהנה אעפ"י שמשביעין אם נהנתי כבר מכתובתי וכ' הראשונים שאפי' חוזרות ונותנת ליתומים מה שניטלה שלא כדין אינו מועיל שהרי כבר עברה. מ"מ נ"ל היינו אחר שתגבה כתובתה כגון אם נהנית בחמשה מנה ונודרת שלא נהנתי וגובת כתובה אזי בחמשה מנים האחרונים שניטלת שלא כדין אז חל הנדר אבל כל זמן שלא תגבה אם חוזרת בו ואומרת לא אגבה יותר כי ה' מנים כבר יש לי לא נאסרה בנדרה כי לא מיקרי נהנית מכתובתי אלא בנהנית שלא כדין אבל כל זמן שלא גבתה כתובתה הרי מה שתפסה כדין תפסה. ונ"ל עוד אעפ"י שמשביעין אם נהנית כבר מ"מ ע"ד ב"ד משביעין ואם אולי התפיסה הבעל צררי לא שמסר בידה אלא הראה לה מעות טמונין והיא לא תטול אותן הצררי עד אחר פירעון הכתובה ונמצא כדין נדרה שלא נהנית מ"מ אם תטול אחר אותה הטמונה חל הנדר כי כן דעת ב"ד אך אחר שחל הנדר שוב אינו מועיל החזרה אבל עכ"פ עד שלא תתפוס שלא כדין לא חל הנדר. והשתא לפ"ז אם נדרה ועד שלא גבתה כתובה ניסת ואח"כ תגבה כתובה אין הנדר חל עד שעת גבי' וא"כ זה תלי' בפלוגתא ר"י ור' עקיבא בנדרים פ"ט ע"א לר' ישמעאל אזלינן בתר חילות הנדר וכיון שהנדר אינו חל עד אחר הנשואין יכול הבעל להפר מיהו אנן קיי"ל כר"ע וא"כ הכא פריך מלשון ר"ה דאמר אבל ניסת אין מדירין משמע אבל נדרה כבר מגבי' אותה אחר שניסת הניחא לר"ע אבל לר"י כיון שחל השתא אע"ג שכבר אכלה אבל עדיין לא עברה יכול הבעל להפר. אך כד מעיינת שפיר ליתא למ"ש א"כ בקצור לימא הניחא לר"א שיכול להפר כל מה שעתידה לידור אבל לרבנן מאי איכא למימר ועוד הא מסיק דר"ה תנאי היא אי נדר ברבים יש לו הפרה א"כ נימא הניחא וכו' אע"כ לא שייך הניחא אלא אגוף תקנתא דר"ג הזקן או תקנתא דמתני' דבכורות דתקנת קבועות הם ואין שום תנא יכול לחלוק עליהם. א"כ קשה מ"ד נדר ברבים יש לו הפרה וכי יחלוק על תקנת ר"ג הזקן אין שום תנא יכול לחלוק על זה. ואפי' אנודר ועובד נמי פריך הניחא אע"ג דלא הוזכר ר"ג הזקן מ"מ תקנה קבועה היא ולא תלי' במחלוקות אבל אי גוף התקנה מקוימת שנודרות ליתומים ע"י שצריך לפרט הנדר. רק אי מיירי גם בניסת או דוקא בלא ניסת בהא אמר ר"ה איהו ס"ל כמ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה וס"ל נמי כר"א דיכול להפר כל הנדרים שעתידין לידור ולא מקיימא תקנת ר"ג אלא בלא ניסת וא"כ שפיר הקשה מהרש"א מאי פריך אי הכי לא ניסת נמי ואין לומר כנ"ל דיאמר נא ר"ה אה"נ לר' ישמעאל אין הדין כן אך אנא דאמרי כר"ע וא"כ הדרה קושי' לדוכתה. מיהו אכתי י"ל הא דפליג ר"ע וס"ל בתר עיקור הנדר אזלינן היינו משום דקיי"ל אין הבעל מיפר בקודמין וא"כ כיון דעיקור הנדר היה בקודמין אע"ג דחילות הנדר הוא אח"כ מ"מ עיקור הנדר שהי' בקודמין מעכב הפרת הבעל אבל להס"ד דבעל מיפר בקודמין מודה ר"ע כיון דאינו חל עד אח"כ ולא עברה עדיין על נדרה יכול להפר לר"א טרם שיחול וא"ש. הארכתי בזה מפני שיש בזה כמה דברים ששמעתי התלמידים מזדנזין ע"פ ספרים שלא עמדו על האמת ע"כ הודעתים. והנה הא דמסקו תוס' לאיסור שעה לא חשו פי' שיכולין היתומים לטעון כן אנו רוצין דוקא באיסור עולם וכיון שהבעל יכול להפר ולא נשאר תחבולה אלא ע"י ככר בפנינו בזה אין אנו רוצים ואין יכולת להכריחם לפרוע כתובה. אבל בודאי יש ויש שיחושו על איסור שעה ואי לא ניסת שעכ"פ תיטול כתובתה אפשר שלא יקפידו היתומים ויסתפקו בנדר שעה. ולפ"ז לק"מ מה שהקשו תוס' לעיל אפירש"י דגרס יאסרו כל פירות שבעולם עלי דהקשו הא ליכא אלא איסור שעה בל יחל ושרו לאלתר י"ל מעשה שהיה הכי היה שאותן היתומים היה מרוצים בנדר כזה. בשלמא הא לא קשי' מאי פריך וגרושה דאדרה לא דילמא גרושה בעלמא דאדרה לא. והכא היתומים היו מפויסים מהגרושה בנדר י"ל א"כ מאי קמ"ל בהך אריכות ואדרה מכל פירות שבעולם וכו' לא יהא שמחלו לה שבועתה לגמרי אע"כ אשמועינן דינא דגרושה סגי בנדר. וכדמסיק גט יבמין נמי קמ"ל דמורי' היתרא דטרחה קמי אחיו. אבל אי ס"ד דלא סגי בנדר אלא מרצון היתומים מאי קמ"ל. אבל בהאי דהוה סגי להני יתומים באיסור שעה שפיר י"ל ולק"מ מגירסת רש"י לכאורה:

וליחוש דלמא אזלה לגבי חכם ושרי ליה. הרשב"א במיוחסת סימן רנ"ה הקשה איך תתחרט מעיקרא והוכיח מזה דוקא נדר מפני גוף הדבר כגון שנודר מדבר פלוני מהעצמותו שאינו רוצה בו בעי חרטה בעיקור הנדר אבל הכא שאינה שונאה גוף הדבר שנדרה ממנו והיא רוצה בו אלא שנתלה בדבר אחר אם גבתה כתובה אין הביטוי חל כל כך על עצם ומתירין ע"י חרטה דהשתא לבד ע"ש. וא"כ לפי עניות דעתי בהיתר כזה אינו עוקר מעיקרא אלא מיגז גייז מחרטה ואילך. ונ"ל שזה הי' כוונת תוס' שהקשו תידור על הככר ותאכל לאלתר בפנינו וק' הא קיי"ל כאמימר בשבועות ספ"ג כ"ח ע"א אפילו אכלו כלו נשאלין עלי' ולהנ"ל א"ש דהכא לא יועיל שאלה לעקור נדר מעיקרא אלא למיגז מהשתא. ומהרי"ט ח"א סי' ד' כתב דבודאי בשעת נדר חשבה שיכלה לקיימו ושוב כשיכבד עליה תתחרט מעיקרא אלו הייתי יודעת שכן לא הייתי נודר ותותר על ידי חרטה מעיקרא ומ"מ לא יועיל בחזרת הממון ליתומים כמ"ש הפוסקים חזרה לא מהני כיון שכבר עברה ולעולם איכא חרטה מעיקרא ע"ש. וגם בזה נתיישבה דברי תוס' דבנשבע על ככר לא שייך חרטה כזו הייתי סובר שאוכל לקיים ועכשיו קשה עלי. זה א"א ומובן ושפיר הקשו תוס' אלא דברי מהרי"ט צע"ג. א"כ אי נימא בשעת הנדר חשבה באמת שתוכל לקיימא א"כ הלא תגבה כתובתה על שקר ותידור שחושבה שתוכל. ואם אח"כ תצטער ולא תוכל לקיים ונימא נמי שאין לה היתר מפני שצריך לפרט או הודר ברבים ועד"ר מ"מ תועלת בזה הלא בהחזרת המעות לא יועיל מיהו ע"י פירוט הנדר י"ל אחר שתחזור המעות תפרוט הנדר ויתיר לה כיון שהחזירה הגניבה. אבל נדר ברבים מה יועיל כיון שבשעת מעשה סברה שיכולה לקיים וגבתה על שקר וחזרה לא מהני א"כ מה תועלת בצערה שלא תוכל להתיר וצ"ע. ומורי בהפלאה בק"א סי' צ"ו כתב כיון דחשיד אממונא חשיד אאיסורא ורק משום ספק מלוה ישנה דפרשי מספק איסורא דליתיה בחזרה והכא איתי' בחזרה ע"י היתר חכם והפתח אלו הייתי יודע שלא אוכל לברר בחשבוני ספק המלוה ישינה כ"כ זמן רב לא הייתי נודרת ע"ש ודפח"ח. ומ"מ עדיין לא א"ש הלא החזרה לא יועיל אם תברר שאין המלוה ישנה אמת ואיך ניהנית ממזונות ונכנסה לספק איסור:

ובתשו' שער אפרים סי' ע"ב כתב דהתוס' ס"ל דגם לאמימר דספ"ג דשבועות מ"מ בזה"ז דליכא מלקות וקרבן אין נשאלין לו עלי' ודלא כהרא"ש שם ע"ש עיין יו"ד סי' רל"ח סעיף כ'. והאמת דהראב"ד בס' תמים דעים סי' רל"ט ס"ל דאי ליכא מלקות וקרבן מודה אמימר דאין נשאלים עליה ע"ש. ובזה י"ל ב' קושי' תוס' אדמייתי לקמן מתני' דבכורות כהן הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור והקשו תוס' דאמשנתנו ה"ל להקשות ועוד למה מייתי ותני עלה נודר ועובד והא"ש דאמשנתנו ה"א ע"י ככר א' ולאיסור שעה נמי חיישינן וכן בבכורות פסול עד שידור על ככר ויאכלו בפנינו אבל השתא דתני עלה נודר ועובד וא"כ איכא עבודת קרבנות וא"כ אפי' אכלו כלו מחוסר קרבן או מלקות ונשאלין לו עלי' ואין תקנה בככר א"כ וליחוש דילמא אזלה לגבי חכם. אבל בלא ברייתא דנודר ועובד ה"א בזה"ז דליכא קרבן ומלקות. והנושא נשים בעבירה פסול לנשיאת כפים כמו שפסק באמת בטור ש"ע או"ח סי' קכ"ח ע"ש. והנה בשבועות כ"ז ע"ב ובנדרים י"ח אמר רבא נשבע שלא אוכל ככר זה ולא אוכל אי אשכח רוחא חיילא שני' אחר שהותרה הראשונה והרי"ף דחאו מהלכתא ותמהו עליו הר"ן ורשב"א בתשו' סי' תש"ב ועי' ש"ך סי' רל"ח סקכ"ב ובחי' כתבתי ליישב בעזה"י עפמ"ש רלב"ח סי' קל"ז דמסברא י"ל לא חיילא שני' כיון שיצאה לשוא והבל ולא שייך מיתלא תלי וקאי. אך כיון דיש עכ"פ קצת תועלת שרוצה לגדור בעד עצמו שאם ימצא פתח חרטה על הראשונה יהיה גדור ע"י השניה מזה הטעם עצמו חיילא ע"ש. עוד כתב כמסתפק בדעת הרמב"ם אי כבר נאכל ואינו בעולם ושוב מתיר נדרו כאמימר אי יחול למפרע השניה כי על מה יחול שכבר אינו בעולם ע"ש. ולפ"ז י"ל הרי"ף דס"ל אכתי יצאה להבל מפיו דמאי גדר שייך בזה שהרי אם ירצה לאכול הככר ע"י חרטה ופתח שימצא לא ילך לחכם עד אחר שאכלו כלו ואח"כ יתיר לו החכם משום דמחוסר קרבן ומלקות כאמימר נמצא אכל בהיתר למפרע והשני' לא תחול כיון שאין דבר בעולם שכבר נאכל ומעתה כיון שלא הועילה שבועה שני' ויצאה לבטלה ממילא אפי' לא אכל תחלה ומתירין לו לא תחול השני' כיון שהראשונה יצאה לריק והבל. אך רבא לטעמי' ס"ל אכלה כלו אין נשאלין א"כ שפיר גדר בעדו ע"י השני' ולא יצאה לריק וממילא מתלי תלי וקאי אבל אנן קיי"ל כאמימר שפיר עביד הרי"ף דהשמיט הא דרבא אלו תוך דברי שם בחידושי. ולפ"ז י"ל קושי' תוס' דשמעתין די"ל חיישינן טרם בואה לב"ד תאסור על עצמה דבר א' עם אותו דבר שעתידים להאכילה בב"ד. וא"כ כשתבוא לב"ד ותאסר הככר עלי' לא יחול שכבר נאסרו ושוב תיזל לחכם להתיר שכבר עדיין נשאר הככר שבביתה ושפיר יש להתיר הנדר הראשון כיון שעדיין יש ממנו הככר הראשון וממילא נעקר אותו הנדר מעיקרא והנדר השני שנדרה בב"ד לא יחול כיון שכבר נאכל כלו ולפסק הרי"ף א"א שיחול האיסור למפרע וק"ל:

ועוד הקשו תוס' ידרוהו בפני הבעל ויקיים ותי' שמא יפר בלחש פי' וישמיע לאזנו דאז לא גרע מק"ש ותפלה כמ"ש ב"ח סברא זו ביו"ד סימן רי"א כמ"ש שם ש"ך סק"ב. וע"כ לא פליג הש"ך אלא התם דמיירי שאמר כל נדרים שעתיד לידור יהיו בטלים ושוב נדר ואמר שהיה בלבו אותו הביטול שביטל קודם לכן ועל זה כתב הש"ך הא דברים שבלב אינם דברים וא"כ מה שאמר שנדר בפיו על דעת מה שהיה בלבו זהו דברים שבלב אך כיון שגלוי לנו שכבר אמר קודם לכן שמבטל כל נדריו עי"ז לא הוה המחשבה דברים שבלב וכיון שכן צריך שיהיה הבטול הקודם דבר גלוי ומפורסם ברבים אבל מה שהשמיע לאזנו אינינו דבר גלוי שנאמר עי"ז יתבטל הנדר ע"י מחשבת לבו שעם הנדר זהו כוונת הש"ך שם. אבל לענין הפרה לכולי עלמא מועיל השמיע לאזנו אבל עכ"פ צריך להשמיע לאזנו וקרוב שירגישו ב"ד בניב שפתיו ע"כ כ' הרא"ש תי' אחר דחיישינן שישאל על ההקמה ולטעמי' אזיל דס"ל שואלי' על ההקמה ומיפר אפי' אחר יום שמעו וע"ש בש"ך ס"ק ס"ג אבל לדעת היש מחמירים שם בשו"ע שאינו מתיר ההקמה אלא ביום שמעו. א"כ יכולין להדירה בפני בעלה סמוך לצאת הכוכבים והוא יקיים לה ושוב לא יועיל שאלה וע"כ צ"ל כתי' ראשון של תוס'. והנה עוד הקשו ידורוהו ע"ד רבים ותי' בתי' קמא דהבעל מיפר עד"ר ולפמ"ש הרא"ש דחיישינן שישאל על ההקמה צ"ל אפי' כשנדרה עד"ר והבעל מקיים לה ע"ד רבים לא מהני כיון שנדרה עד"ר אינו מועיל כמ"ש הרא"ש א"כ אין הוא יכול לקיים יותר מכח נדרה וכיון שאין כח בנדרה להיות עד"ר גם הקמתו אינו מועיל. וכבר רמז מהר"ם שי"ף לעולם יקיים לה וידור עד"ר שלא יתיר ההקמה פי' שיאסור עלי פירות שבעולם אם יתיר ההקמה דהיתומים יאמרו את לא מהימנת לנו בנדר כי אפשר שתעבור להתיר ההקמה ואם אז יחול איסור פירות עד"ר שאין לו התרה הלא תעבר על נדרך שאין אנו מאמינים לך כי האשה על כרחינו להאמין לה שע"י כן נשאית להבעל אבל לך אין אנו מאמינים עיין היטב וק"ל:

והנה בתשו' מיימ' השייך להל' אישות סי' כ"ד בענין מינקת שנשבעה עד"ר שלא תחזור בה ופסק כיון דיש לה בעל דיכול להפר אפי' עד"ר אין תועלת בשבועתה. אכן בהג' מיימ' פי"ו מאישות אות ח' כ' דמוכח בפ' השולח דאלמנה דניסת גובה כתובתה ע"י נדר עד"ר כדמוכח בפ' השולח. ומהר"י בי רב בתשו' מבי"ט ח"א סי' מ"ה סומך על דברי הגה' זו ומהרי"ט ח"א סי' ד' טען איך אפשר שלא תהיה מוטעת דעכ"פ אין הוכחה מפ' השולח שאין יכול להפר ע"ש ולכאורה נראה לפי מה דאמרינן לעיל לכמה פוסקים דאין תקנה בככר א' שתאכל לפנינו. א"כ ע"כ א"א לתרץ קושי' תוס' ד"ה ליחוש וכו' אלא לומר בל"ז ה"א דמדיר עד"ר וכתו' ב' של תוס' ד"ה אבל וכו' דר"ה לית לי' לא ברבים ולא עד"ר אבל לר"נ תלי' בפלוגתא למ"ד ברבים אין לו הפרה מדירין לה ברבים ולמ"ד יש לו הפרה מדירין לה עד"ר והניחא דבסוף הסוגי' קאי גם אדר"נ קמיתא ושפיר מוכרח כן. מיהו י"ל לדעת מהרי"ט דאפי' נימא כן אין זה הכרח די"ל לעולם גם לר"ה בעל יכול להפיר עד"ר אלא בל"ז ה"א מדירין לה עד"ר בפני בעלה ויקיים לה עד"ר ולא הוה ס"ל הך דוחקא דאפ"ה יכול להפר אבל השתא דאר"ה ניסת אין מדירין ע"כ ס"ל אפי' אי מקיים עד"ר דידה לא מהני משום דעד"ר יש לו הפרה א"כ וליחוש. אבל לר"נ ס"ל ניסת מדירין ע"ד רבים והבעל יקיים עד"ר אבל לעולם נדר עד"ר שאין הבעל מקיים יכול להפר. וכמהרי"ט ונפקא מיני' לענין נזירות שמשון שהבעל יכול להפר למהרי"ט דתליא בהנ"ל מסברא ע"ש:

והמהרי"ט מוכיח זה דנזירת שמשון יש לו הפרה משמעתין מדלא אמרינן ניסת מדירין אותה נזירות שמשון. ותמה מ"ל אה"נ אך היתומים יאמרו לא בעינא נזירות שמשון אלא מילתא שהוא מצטערת בכך ויש בי' עינוי נפשה ביותר. והקושי' עצומה וצע"ג על המהרי"ט ומ"מ יש להוכיח דינו עיין נדרים פ"ט ע"ב נדרה משתי ככרות מא' מתענה ומא' אינה מתענה ס"ל לשמואל מתוך שמיפר למתענה מיפר נמי לשאינו מתענה. ופי' הר"ן דכתיב יפרנו כלו ולא מקצתו ואין לומר מתוך שאינו מיפר לשאינו מתענה לא יפר כלל א"כ אותו שאינה מתענה נעשה מתענה ע"כ אמרינן להקל מתוך שמיפר למתענה מיפר לשאינה מתענה ור' יוחנן פליג והלכה כר' יוחנן מ"מ שמואל ס"ל כנ"ל וא"כ קשה הא ר"נ תלמיד שמואל מאי פסק' דפריך ש"ס בפשיטות ניסת ודאי מיפר לה בעל הא ידירנה כל מה שירצו שהיא מתענה וא"א לקיימו עם קבלת נזירות שמשון אם נהנית מכתובה. והשתא כיון שאין הבעל יכול להפר נזירות שמשון אפי' הי' מתענה ממנו כי מפני חומרו אינו יכול להפר ממילא לא יפר גם אידך שהדירוהו היתומים דיפרנו כלו ולא מקצתו. ובשלמא ר"ה שפיר קאמר ניסת אין מדירין וא"א כנ"ל ע"י נזירות שמשון בצירוף דבר המתענה משום דס"ל כהילכתא כר' יוחנן בנדרים פ"ט הנ"ל מפיר למתענה ואינו מפיר לשאינו מתענה אבל מאי פריך אדר"נ ניסת ודאי יפר לה בעל דלמא ר"נ כשמואל רבי' ס"ל אע"כ מוכח נזירות שמשון יכול הבעל להפר מפני שתלוי בדעתו ולא בעי חרטה וכמהרי"ט:

דמדרינן לה ברבים. פירש"י בפני עשרה. ומקשי' הא ר"נ בעצמו אמר לקמן מ"ו ע"א כמה רבים ג'. וי"ל הא ר"נ לא אמר אלא מלשון המשנה ידעו בו רבים וסתם רבים שלשה. אבל ע"כ מודה דמקרא א"א למילף עשרה מדכתיב נשיאי העדה ועכצ"ל ס"ל לר"נ מן התורה בעי' עשרה אך מדרבנן גם ברבים שהוא ג' ג"כ אין לו הפרה. ומשו"ה בשמעתין לענין הדרת יתומים יאמרו נא לא מהימנת לנו אאיסורא דרבנן ואעפ"י שתדור בג' תשאל לחכם ויתיר לה ותאכל ולא תחוש לאיסור דרבנן ע"כ מדרי' לה בעשרה. ולפ"ז צ"ל הא דצריך לפרט הנדר הוה דאורייתא לאותו מ"ד דאלת"ה לא תפרט כל הצורך והחכם יתיר לה וכיון שמן התורה מותר שוב לא תחוש ותאכל. וי"ל נהי הא דצריך פרוט הוא לאו דאורייתא ואי אירע שהתיר חכם בלא פירוט מותר מן התורה מ"מ אי פריט ולא מפריט שפיר אינו מותר מן התורה דחכם אדעתי' מאי דשמע מיפר ולא יותר וכיון דצריך לפרט לא תמצא חכם שיתיר בלי פירוט ואי מיגז גייז ולא אמרה לו כל צורכה אינו מותר מן התורה ויבואר לפנינו אי"ה בטעם פירוט עפ"י הירושלמי שהוא דאורייתא:

אין הבעל מיפר בקודמין. הכא לא פי' רש"י כלום ולקמן ד"ה מעיקרא נדרה קודם נישואין וכו' דכתיב ואם בית אשה נדרה עכ"ל ולא פי' כן לעיל עיין מהר"ם שי"ף. ולפע"ד אי כל הטעם שהבעל מיפר משום דרב פנחס א"כ פשוט שאינו מפיר בקודמין ולא צריך קרא. אך אין זה עיקור הטעם כמ"ש הראשונים ומזה הטעם ס"ל לתי' ב' דתוס' דעד"ר אין הבעל מיפר דלא עדיף כחו מחכם כמ"ש והאריך בזה מהרי"ט. וא"כ יש מקום לומר גם בהיפוך שהבעל לגבי אשתו כחכם לכל ישראל ופשוט שהחכם מתיר בקודמין קודם שנעשה חכם ואפי' קודם שבא לעולם וה"א ה"נ בעל לכן איצטרך קרא ואם בית אשה נדרה. משו"ה בתר דשני ר"נ דמדרין ברבים וס"ל לרש"י דקיצור לשון הוא דהל"ל הניחא למ"ד רבים אין לו הפרה ולמ"ד יש לו הפרה מא"ל וה"ל לשנויי מדרי' עד"ר וכמ"ש הרא"ש דהניחא דסוף שמעתין אדר"נ נמי קאי. א"כ מוכח דטעמא דר"פ אינו עיקור דאל"ה היה הבעל מפיר אפי' נדר עד"ר משו"ה הוצרך רש"י להביא קרא אם בית אשה נדרה דאע"ג דהתם מפיר בקודמין מ"מ בעל אינו מפיר מגז"ה:

מ"ש הרא"ש ליאדרה במה שאין בו עינוי נפש צ"ע קצת בשו"ע סי' רל"ד סעיף ס"א. מיהו למ"ש ש"ך שם ס"ק ע"ו בתי' השני י"ל קצת. אמנם ממ"ש תוס' דלר"א דס"ל הבעל יכול להפר מה שעתידה לידור א"ש מוכח דלא ס"ל כתי' ב' דש"ך הנ"ל אלא הכל מיקרי עינוי נפש עיין וק"ל. ואע"ג דתלתה נדרה באם נהנית מכתובתי והרי אמרי' ר"פ נערה לא תרחץ ולא תתקשט ולא תיאסר. התם בהס"ד ה"א דמשו"ה תנן אם לא ארחץ שהרחיצה עצמה אינה עינוי נפש אלא תלתה באכילת פירות א"כ קשה לא תרחץ ולא תיאסר אבל למסקנא הכל נחשב עינוי וה"נ אפי' ע"י החזרת הכתובה מ"מ מקרי עינוי ופשוט וראיתי שגם בזה מי שנסתבך:

וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם. כ' תוס' הא בעי' בפניו. הנה תוס' הקשה גם אהפרת הבעל ואמנם ברמב"ן מבואר להדי' בהפרת הבעל לא בעי בפניו דודאי חשד ליכא כולי עלמא יודעי' אשה ברשות בעלה להפרה. ואין אדם רוצה בנדרנית ומפיר מה שיכול וליכא חשדא. ולהפוסקים דתלי' בקבלת טובה ממנו ובמה שהוא לתועלתה נמי לאו כל כמינה דאיתתא לשעבד עצמה לאחר לעשות לתועלתו אפי' בכיבוד אב פטורה כיון דרשות בעלה עליה אלא ללשון מפני הבושה עפ"י פי' תוס' שתתבייש במה שנדרה הנאה וחטאה בזה וצריכה כפרה להתבייש מפניו במה שנדרה הנאה מישראל או הדירתו הנאה ממנה בזה יש להשוות גם הפרת הבעל לחכם שיהיה בפניו דוקא. אבל לרוב הדיעות צ"ל אין הפרת הבעל צריך בפניו ולא דעתו של אותה שנדרה לפניו. ובזה מיושב קושי' מ"ל פ"ו משבועות הל' ז' מהא דרבב"ח ששמע בת קול מי מפיר לי' וכו' והקשה הא שבועת המבול היה לתועלת כל העולם ואיך יכול להפר שלא לרצונם וגם הקשה הא צריך לפרט הנדר ולק"מ דצדיק המתיר להקב"ה אינו כחכם המתיר ע"י פתח וחרטה דלא שייך כן בהקב"ה אפי' נזירות שע"י מלאך לא שייך חרטה ובחגיגה י' ע"א באפי נשבעתי מסיק ש"ס ואינינו חוזר וע"ש באורך בשיח יצחק. אך החכם מיפר כבעל לאשתו כביכול והמקובלים אומרים איש אלקים בעלה דמטרוניתא כביכול וכ"כ ת"ח בב"ב שם. ועכ"פ הרי אמר מי מיפר לי ולא מי מתיר לי ואמרו שם ה"ל למימר מופר לך ולא אמרו כ"א מותר לך כי כביכול אינו נשבע ואינו נודר אלא על דעת צדיקים המושלים ביראת אלקים והוא והם מבטלים נמצא כיון דהוה כבעל המיפר לא בעי בפניו ולא רצונו של המקבל תועלתו וגם אינו צריך לפרט כמ"ש ש"ך סי' רל"ד ס"ק מ"ח ע"ש. עוד שם במשנה למלך אתשו' ריב"ש סי' ר"פ ע"ש. ואבאר כוונת השואל וכוונת הריב"ש בעה"י. הנה כמה פוסקים ס"ל אוסר עצמו לשחק בקובי' וכדומה אין לו היתר מן התורה אעפ"י שהוא איסור קל עיין ש"ע סי' רכ"ח סעיף ט"ו והטעם בזה כי היתר נדרים פורח באויר וחידוש הוא ואינו ניתר אלא כשמותר לגמרי אח"כ כגון שלא לאכול ומתירים גם חלק האיסור ואוכל אבל שלא לשחק וכדומה אפי' אחר היתר השבועה עדיין אינו מותר יהיה דאורייתא או דרבנן עכ"פ היתר השבועה אינו מתיר הדבר ההיא א"כ לא נסתלק השבועה ונשאר באי' דאורייתא מטעם השבועה או הנדר. וס"ל להשואל ה"ה המחויבים זה לזה בקנין וליתר שאת נשבעין לקיים הקנין אין היתר כיון שאפי' אחר היתר השבועה עדיין חייב מטעם קנין א"כ לא הותרה השבועה כלל. והריב"ש דחה זה דהא קיימינן להפוסקים דנדר לתועלת חברו יש לו היתר בדיעבד והיינו רא"מ ור"ת ואינהו ילפי דבעי תועלתו וטובה ממשה ויתרו ומ"מ בכי האי גוני ס"ל בדיעבד מותר וכיון שמשה קיבל טובה שנתן לו צפורה בתנאי שלא יזוז בלא רשותו הרי הוא כשכיר לכך ואפי' אי הותר שבועתו עדיין מחייב מטעם שקיבל כבר שכרו משלם מיתרו שנתן לו בתו פשיטא שאינו יכול לחזור בו וא"כ מה יועיל היתר שבועתו אפ"ה ס"ל לר"ת בכיוצא בזה בדיעבד מותר ש"מ דלא כהשואל זהו כוונת הריב"ש ומשנה למלך כתב ע"ז במרע"ה לא היה קנין ולא חל קנין על כיוצא בזה שלא לזוז. ובמח"כ לא אמר כלום כיון שכבר קיבל שכירתו א"כ מחוייב לעשות פעולתו או יחזיר שכירתו והוא לא יחזיר צפורה ליתרו ואפ"ה אי עבר ונשאל הותר וצדקו דברי הריב"ש. אלא דכבר כתב ש"ך ס"ק כ"ו דכולי שמעתין מיירי שאינו מתיר גוף האיסור אלא דבר הנתלה בו ובהכי מיירי ר"ת כגון נדר אלמנה ליתומים ויבואר לקמן אי"ה אבל כגון נדר משה ליתרו אה"נ אפי' בדיעבד אינו מופר:

נחזור לדברי תוס' שכ' תדע מדסמיך צדקי' וכו' ועוד דטעם דאין מתירין מפורש בירושלמי וכו'. פי' אפי' נימא בדיעבד אינו מותר וצדקי' משום חלול השם נענש מ"מ טעמא מפורש בירושלמי מפני חשד ובושה וזה לא שייך הכא כמ"ש תוס' לפי פירושם. מבואר מזה דבתי' קמא הוה ס"ל להתוס' דלא מטעמא דירושלמי אלא מדאורייתא ממש. וטעמא כתב בתוס' נדרים משום דנעשה בפניו צריך רבים למלשפי' וסברא זו הוזכרה בר"ן וריטב"א ונמוק"י בנדרים ז' ע"ב ע"ש גבי נידוהו בפניו ע"ש. וכעין זה כתב רמב"ן לעיל גבי ביטל בפני שליח ע"ש. ונלפע"ד למ"ד ברבים יש לו הפרה ולא בעי רבים למשלפי' הה"נ בפניו לא בעי פניו למשלפי' ולפ"ז י"ל הבל"ז דלא הו"מ למיפרך אמתני' דילמא אזלא לגבי חכם די"ל בעי בפניו מדאורייתא למשלפי' בפניו. אבל השתא דאר"ה ניסת אין מדירין משום דנדר ברבים יש לו הפרה ולא בעי רבים למשלפי' א"כ ה"ה לא בעי בפניו אלא מטעם חשד ובושה ולא שייכא בשמעתין א"כ קשה וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם וק"ל. ואמנם הר"ן בנדרים דעתו דמ"ד בירושלמי פליגי דלמ"ד מפני חשד ס"ל המודר הנאה מחברו ומ"ד מפני הבושה ס"ל המודר הנאה לחברו לצרכו ולתועלתו. ור"ת הוסיף שקיבל גם ממנו טובה כמשה מיתרו ובמרדכי כתב ה"ה מחמת מורה ואימה כצדקי' מאימת נ"נ נדר לתועלותו ואלמנה ליתומים קיבלה טובה הכתובה והנדר לתועלתו. ומשו"ה הוצרכו לומר בדיעבד מיפר. ומ"ש באיזה מקומות ור"ת תי' ומשמע שתי' אקושי' דיתומים דבעי' טובה ויתומים לא קיבלו טובה. זהו שיבוש וצ"ל ור"ת פי' כמ"ש מהרש"ל וכ"כ כל הראשונים כולם כא' והש"ך במ"כ טעה בזה וכבר צווח עליו בשעה"מ פ"ו משבועות ע"ש. ופי' מפני הבושה שיבוש ולא נתיר נדר מצוה להועיל לחברו כי חפץ ה' למען צדקו להיות שלום על ישראל. ולסברא זו צריך ביאור הירושל' דמייתי הלין פלוגתא בפלוגתא דצריך לפרט החטא ושמעתי מפה קדוש מ"ו חסיד שבכהונה מוה' נתן אדלר כ"ץ זצ"ל דהרי מסיים עוד בירושלמי ואתי' כהלין פלוגתא אית מ"ד צריך לפרט הנדר ואית מ"ד א"צ לפרט הנדר. וה"פ מ"ד צריך לפרט עכ"פ בינו לבין הקב"ה לא שיתבייש אלא דינא הכי שאינו נמחל אלא ע"י פירוט הפה ה"נ אין הנדר שאחרים מוחלים לו אינו נמחל אלא ע"י פירוט פה ולמ"ד החטא נמחל בחרטה בלי פירוט פה הה"נ הנדר נמחל בכך ומעתה אי הנדר נמחל בלי פירוט פה ואפ"ה הקפיד רחמנא שילך משה למדין אע"פ שיכול להתירו בלי שידע יתרו מה התיר ע"כ הטעם רק משום חשד וכיון שידע שהתיר לו איזה נדר אע"פ שלא ידע מה הי' מ"מ תו לא יחשדנו כי יאמר זה הי' הנדר שהתיר לו. אך למ"ד צריך לפרט ע"כ הי' צריך לפרט לו היינו שיתבייש ממנו ולא יתיר מה שהוא נגד רצונו ולפ"ז למ"ד אין צריך לפרט ע"כ טעמא משום חשדא ואפי' בלא תועלת נמי אין מתירין אלא בפניו והאריך מ"ו בזה בשמעתין ודפח"ח ושפתים יושק:

והנה למ"ד מפני חשד א"ש בין בגוי בין בישראל וכמ"ש רמב"ם ולמ"ד נמי לתועלת וקיבל ממנו טובה כפי' ר"ת נמי א"ש כיון שקיבל ממנו טובה יאמר לו להועילו בעבור זה הוה בכלל אסור לגנוב אפי' דעתו של נכרי מכ"ש כי האי. אבל לרא"מ וראב"ד משמע לתועלת אפי' בלי קבלת טובה ורק מצוה להועיל לישראל וראוי שיתבייש ממנו לחזור בו א"כ מאי שיטי דיתרו ונ"נ וצ"ע. ודעת הראב"ד אפי' לדבר מצוה אין מתירין שלא בפניו ואם הפר אינו מופר כדמוכח מצדקי' וסנהדרין ואמנם רא"מ ור"ת ס"ל משום ח"ה נענשו. ובאמת קשו קראי אהדדי דחד קרא כתיב וגם בנ"נ מרד אשר השביעו באלקים וקשה חברותא כלפי שמי' גם נ"נ מרד אשר השביעו באלקים אע"פ אין חטא בשבועה רק המרידה בנ"נ הגורם חלול ה'. אך אידך קרא קאמר אשר בזה אלה והפר ברית משמע כהראב"ד. ע"כ נלע"ד דנהי דהי' מצוה בהפרה למצות המלך וביטול תורה דצדקי' מ"מ במקום שיש חלול השם בטלה המצוה ועת לעשות לה' הפרו תורתך ועיין סוף ברכות בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך אמר רבא אפי' לדבר עבירה והיינו כנ"ל נמצא ע"י ח"ה בטל המצוה וחזר חטא השבועה למקומה ואיתא להא ולהא. ובזה ניחא מה שהקשו אין מצוה יותר מלגאל ישראל ממצרים וא"כ למה במדין לך הלא לדבר מצוה מותר אפי' לכתחלה י"ל מ"מ לגבי יתרו הוה ח"ה שמרע"ה מחלל שבועתו ובטלה המצוה וה"ל חטא שבועה. ויותר ניחא לפמ"ש מורי בהפלאה פ' שמות בפסוק במדין לך כי אצל יתרו לא נחשב למצוה גאולת ישראל שהרי גם אחר שנתגייר כתוב ויחד יתרו שנעשה בשרו חדודין חדודין ודפח"ח:

וראיתי בריטב"א דנדרים שכתב להוכיח אפי' בע"כ מתירין שהרי שבועת משה ליתרו הי' שלו יזוז בלי רשותו וא"כ אם יתן לו יתרו רשות לא בעי היתר נדר שהרי כך אמר באמת לך לשלום. וא"כ לאיזה טעם א"ל הקב"ה פתח לנדרו כי מתו כל האנשים ע"כ לשאם לא יתרצה יתרו יתיר נדרו על כרחו ע"י פתח זה ומוכח אפי' ע"כ מהני. ואמנם הנמק"י שם בסוגי' דפותחין בנולד כתב ב' שבועות נשבע משה א' נשבע מעצמו שלא ילך למצרים מפני הסכנה ולזה השבועה הוצרך פתח כי מתו כל האנשים ואידך נשבע שלא ילך כלל לשום מקום בלתי רשות יתרו וזאת השבועה לא הותרה ע"י פתח דמתו האנשים וגם לא הי' צריך היתר מפני שיתרו נתן רשות ואמר לך לשלום. וכ"כ במיוחסת ע"ש. וא"כ לא הי' שם אלא מפני החשד לחוד הוצרך להתיר נדר זה בפני יתרו והי' סגי בהודעה בעלמא אך כיון שע"כ הוצרך לילך ליטל רשות מיתרו התיר גם הנדר דמצרים בפניו וצ"ע בכל זה. ודעת הרמב"ם לפי לשונו וסדורו נ"ל דס"ל ירושלמי וש"ס דילן לא פליגי וב' ברייתות הם בש"ס דילן מייתי ברייתא המודר לחברו שחברו משביע לתועלתו זה הוא דאוריי' ממשה וצדקי' וירושלמי מיירי ממדיר הנאה מחברו זה הוא מדרבנן משום חשד ובושה ופסק מפני חשד כריב"ל במקום ר' יוחנן עיין בפנים ברמב"ם ותראה כי כן הוא והראב"ד כתב אפי' בדיעבד אינו מותר והא דפריך בשמעתין וליחוש וכו' היינו משום דאין תועלת ליתומים מתירי' אפי' שלא בפניהם וצ"ל א"נ חי' מדירי' קונם מזונות אם לא אחזור מותר ממונם שבידי מ"מ יחושו היתומים שתאכל מזונות ותאמר מחר אחזיר ויש מחר אחר זמן ובין כך אכלה זוזי דיתמי. אבל הא קשי' לימא אם נהנית מכתובתי קונם מזונו שלא ברשות יתומים נמצא תיטול רשות מיתומים תאכל בהיתר והיתומים לא יתנו הרשות בלא רצוי כסף נמצא יש תועלת ליתומים וממילא אינו יכול להתיר שלא בפניהם וא"כ מאי מקשה וליחוש דלמא אזלא וכו' וצ"ע:

צריך לפרט הנדר. בודאי נדר שהותר ע"י פתח א"א בלי לפרט ממה נדר כדי שיובן מזה אם הפתח הזה ראוי לזה הנדר ולפעמים החכם הנשאלים הוא המוציא לו פתחים וא"כ א"א בלי פירוט עיקור הנדר ולזה נתכוון רש"י בחגיגה יו"ד ע"א ד"ה א' הפלאה לאיסור וכו' אך לזה סגי באומרת אסרתי מיני מזונות עלי ולא צריכא למימר אם נהנית מכתובתי ועוד הניתר בחרטה בלי פתח אין צריך פירוט כלל. אך מטעם אחר צריך פירוט אפשר מדאורייתא בעיקור הנדר לומר אותו לשון שנדר אם נהנית מכתובתי קונם מזונות עלי וכל זה עיקור הנדר ולא סברה אלא עיקור לשון הנדר הוא זה וכ"כ כל הראשונים ודלא כמשמע מצאן קדשים בעירוכין ונמשך אחריו בדגול מרבבה באו"ח סי' קכ"ח דליתא אלא הוא עיקור לשון הנדר והאי פירוט אפשר הוא דאורייתא כמ"ש לעיל בשם ירושלמי ע"פ מורי הגאון מו"ה נתן אדלר זצ"ל שלא יותר אלא ע"י פירוט שפתיו של השואל. ואין רחוק לומר שאפי' אין החכם מבין מה שהוא אומר כגון שיאמר בלעז והחכם אינו מבין מכל מקום מותר בזה דגז"ה הוא זה יפרוט וזה ימחול כמו פירוט חטאיו בינו לבין המקום. ובזה הי' מיושב קושי' העולם אי פירוט דאורייתא ואינו מותר בדיעבד איך פירט צדקי' טרם שהותר לגלות ואיך גיזם יוסף לפרעה איתשל נמי אשבועתך הא צריך לפרט וכבר עבר וגילה ועיין מ"ש שעה"מ רפ"ו משבועות ולהנ"ל ניחא שפירט בלשון אחר שלא הבין הנשאל נמצא לא גילה סודו עדיין ומ"מ הותר הנדר. ואמנם פירוט דשמעתין משום מלתא דאיסורא דרבנן הוא וא"א לתקן אא"כ יפרש גם הסברה כגון התם בעירוכין שיאמר מאי טעמא השביעוהו דאל"ה עדיין לא הועיל כלום בתקנתא דרבנן. ובודאי מפשטיות סוגי' משמע אי לא פריט מהני בדיעבד כיון דליכא אלא מדרבנן משום חששא דמילתא דאיסורא בעלמא ואפ"ה אר"נ זימנין דגייז לדיבורי' פי' אי אמר וגייז אז בודאי לכ"ע מדאורייתא אינו מותר בשלמא אי לא תיקן רבנן צריך לפרט ואפי' בלא פירוט כלל יכול להפר על מחשבתו של זה א"כ י"ל אפי' פירוט וגייז אין החכם משגיח על דבריו כלל ומתיר כלו. אבל אי דינא שצריך לפרט ואיהו מפרט פלגא וחכם אין מיפר אלא מה ששמע שהרי סבור שלא נשאר בשפתיו של זה כלום א"כ אינו מותר מן התורה. אבל אי אינו מפרט כלל והחכם עבר והתירו בלי שום פירוט הדעת נותן שמותר בדיעבד ומ"מ תקנו חכמים שתהא נודרת או ידור הנאה ואע"ג דדיעבד מותר מ"מ סמכו שהחכם לא יעשה כן להתיר בלי פירוט ואי פרט וגייז אינו מותר אבל לעולם אי לא פרט כלל מותר בדיעבד וזה הוא דעת ריטב"א ונמוק"י בנדרים הנ"ל ושעה"מ הנ"ל תמה עליהם דלא משמע מסוגי' כלל ופשוט כמ"ש. אך הרשב"א בחי' בשמעתין מוכיח מדר"נ דאמר זמנין דגייז דמשמע אפי' בדעבד אינו מיפר ולא נחית לחלק בין גייז ובין לא פירט כלום וצריך טעם איך ומ"ט אפשר לומר דמדרבנן לא יהי' מותר אפי' מן התורה. ובני הרב מוה' שמואל וואלף נ"י רצה לומר דזה תליא במאי דא"ר יוסף כתובות פ"א ע"ב כיון דאמר רבנן לא תזבן אי עביד לא מהני ע"ש וה"נ כיון דאמרי רבנן לא תעביד אי עביד לא מהני אמנם במרדכי משמע דוקא התם בממונא משום הפקר ב"ד ובנשבע נמי כמ"ש מג"א סי' של"ט סק"י ע"ש דהוא עצמו הפקיר כחו מחפץ זה שלא למוכרו אבל בעלמא לא וא"כ צריך טעם. ואולי כמ"ש לעיל דהיתר נדרים פורחין באויר והכתוב מוסרו לראשי המטות ואין החכם מיפר אלא א"כ יטול רשות להתיר נדרים וג' הדיוטות שליחותן דמומחה עבדי א"כ כל מה שלא נתנו חכמים רשות להתיר נמצא לענין זה הוה כלא נטל רשות ואין התירו כלום:

לפרט הנדר. מייתי תוס' ירושלמי דלא מרוחנא והקשו מעירוכין ומסיימו לא קאי מסקנא הכי. כוונת דבריהם נבנו אדברי תוס' דעירוכין כי שם הקשו משמע דא"צ לפרש הסבה והקשו מנודר ועובד מה מועיל. ולא הקשו מאלמנה ליתומים דפשוט דעיקור הנדר צריך לפרש אם נהנית מכתובתי קונם מזונות עלי. אך מסתם משנה עד שידור הנאה משמע לשון ב' המשניות שוים שידור הנאת אשתו הגרושה ולא יותר ומה יועיל זה הפירוט לענין איסורא אע"כ צ"ל הסבה משום שהוא כהן ונשא פסולות א"כ בעירוכין נמי צריך שיפרט משום קנוני' נדר וליכא חשש יותר וא"כ מ"ט אמר ר' יהושע אין מועיל הדרת הנאה על זה תירצו התם לעולם אין צריך לומר הסבה אלא אותו הלשון ובכהן צריך לנדור הנאה מפסולה ואין לשון נדר של ב' המשניות דומות כי לשון ידור הנאה דבכורות שיפרט נשים פסולות וידור הנאה דעירוכין שאוסר הנאת אשתו גרושה סתם והסבה אינו צריך לפרש ע"כ אין מועיל לר' יהושע נמצא משמע מסוגי' דעירוכין דאין צריך לפרש הסבה. ומייתי תוס' דשמעתין ירושלמי ומדאמר ברוך שבחר בהם משמע בכלל תקנתם שיפרש הסבה ומעשה רב א"כ הלכתא סותר ומשני תוס' לעולם הלכתא כהירושלמי צריך לפרש הסבה והתם בעירוכין הא לא קאי מסקנא הכי ובהס"ד לא הו"מ להקשות בכח הניחא למ"ד אין צריך לפרט אבל למ"ד צריך לפרט מא"ל. משום דהוה מצי למידחי דלמא אינו צריך לפרש הסבה והכהן מפרש נשים פסולות להדי' מש"ה לא הקשה בכח הניחא אבל למסקנא י"ל כהירושלמי וצריך לפרש הסבה ושני התוס' עולים בקנה א' ואין כאן מחלוקות ועיין מחצית השקל סי' קכ"ח והכל דחוק ורחוק. וישוב קושי' בה"ז דמייתי מג"א שם ובית שמואל סי' צ"ו מיושבים ע"פ הנ"ל וקרוב לזה בדברי מהרי"ט ח"א סי' קמ"ב והוא דודאי סתם ידור הנאה דב' משניות שוים הם ידור סתם שלא יהנה מאשתו גרושה. אך הכא בשמעתין קאמר למ"ד צריך לפרט א"ש דנדחק ונימא דידור הנאה דבכורות היינו שיפרש נשים פסולות אע"פ שלא יהי' לשון המשניות דבכורות ודעירוכין שוה מ"מ כך נוכל לדחוק אבל למ"ד אין צריך לפרט מא"ל ומסיק מדיר עד"ר והשתא להך מסקנא תו לא צריכין לומר שידור מאשתו פסולה אלא מאשתו גרושה וע"ד רבים ועי' שם עוד במהרי"ט מ"ש ליישב לשון פי' המשנה דרמב"ם בבכורות שם:

ואיידי דאיירי בישוב הרמב"ם אסיק לכולי' מילתא מה שפסק בערב לאשה בכתובה לא בעי דע"ר והקשה ב"ש סי' ק"ב נ"ל ליישב דהרי קשה איך נחוש שידור הנאה וידור עתה ע"ד קנוני' מה חרטה יהי' לו באלמנה ליתומים כבר כתבנו לעיל שעמד בזה הרשב"א במיוחסת וכ' שבשעת נדר חשבה שיכולה לסבול ומ"ו בהפלאה כ' שסברה ספק מלוה ישנה ע"ש. והכא בכהן הנושא נשים בעבירה י"ל אה"נ דנודר באמת בלי שום חרטה אלא דקשי' מהיכי תיתי שבקינן לעבוד טרם גירושין דלמא אח"כ יתחרט כי קשים גרושין וילך אצל חכם טוב הי' לנו לתקן מגרש ואח"כ יעבוד והוא בכלל תי' תוס' בשמעתין אך התם בעירוכין קשה מה ניחוש שידור ע"ד קנוני' על כוונה שילך אצל חכם וכי אפשר שיחשוב עכשיו לילך אצל חכם ומה חרטה יהי' לו. שוב מצאתי שנתקשה בזה מאד בס' בני אהובה ולא הועיל כלום. והנלע"ד דחיישינן שישקר ויכזב ויאמר לחכם שמתחרט עתה חרטה חדשה ויתיר לו בשקר לעשות על הקדש והא דלא חיישינן כן באלמנה ובכהן הנושא נשים בעבירה משום נהי דחשיד אממונא או איסורא דפסולות לא חשיד שימעול בנדר דחמיר לאינשא. אבל האי דחשוד אהקדש חשיד נמי למעול בנדר דהרי משום חומרא דהקדש חיישינן אפי' בברי' ושכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי שמועיל ממש בממון הקדש ואפ"ה חיישינן מכ"ש דניחוש הכא ע"כ שקיל וטרי ש"ס בהכי. כל זה במקדש נכסים אבל בערב לכתובה דליכא אלא חשד ממון לא חשיד שימעול אנדרו ע"כ סגי בנדר דהרי אין לו חרטה וא"ש. אלא הרמב"ם בהל' עירוכין גבי מקדש נכסיו נמי לא בעי דע"ר. וי"ל דהנה בש"ס דילן שם בע"ח וכתובה גובה מהקדש ומהגזבר ממש אלא שלא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון ע"כ המלוה מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים ונמצא ע"ז סובב והולך שקלא וטריא דעירוכין הנ"ל למסקנא דלר' יהושע אינו צריך דיותר נח לו לשאול על הקדש מלחטא בנפשו לעשות קנוניא על ההקדש ולר"א נמי דס"ל אין שאלה בהקדש ידור עד"ר כדי שלא ישאל על נדרו בחרטה של שקר כנ"ל שהרי נחשד על הקדש ה"נ שנחשד על היתר נדר בשקר. אך רמב"ם לא פסק כסוגי' ההיא אלא ס"ל הקדש מפקיע מידי שיעבוד ואין בע"ח ולא כתובה גובה מן ההקדש לעולם אך כשמוכר הגזבר לאחר אז באין הנושים ומוציאין ממנו נמצא לפ"ז אין הקנוני' על ההקדש כ"א על הקונה מן ההקדש ובזה מודה ר"י דנוח לו לעשות קנוני' על הפודה הזה ולא לשאול על הקדשו וס"ל ידור הנאה כר"א וסגי בנדר בעלמא שלא עד"ר כמו בערב משום דלית לי' חרטה מעיקרא. וכנ"ל עיין היטב בלשון רמב"ם פ"י מהל' עירוכין הלכה י"ז ועמ"ש כ"מ לעיל הל' י"ד ותראה כי דברים נכונים בעה"י. מיהו בהא דפסק רמב"ם כר"א ודלא כר"י נ"ל בלא"ה א"ש כמ"ש כ"מ דמדס"ל לר"ה חיישינן לקנוני' על ההקדש ולא ס"ל לרמב"ם לחלק בין גירושין לדיבור בעלמא שנדחקו תוס' ור"ן אע"כ ר"ה כר"א ס"ל ואין לנו להכריע נגד אמורא בש"ס אלא הש"ך בחו"מ סי' רנ"ה שפך סוללה הא למסקנא לא פליגי בקנוני' אלא ביש שאלה בהקדש ומייתי ש"ס בריתא מפורשת לסיוע נ"ל דלק"מ דבפסחים מ"ו ע"ב בעי למימר ר"א ור"י התם פליגי בטובת הנאה ומסיק דפליגי בהואיל וכ' רש"י ס"ל לר"א יש שאלה להקדש והשיג תוס' יו"ט מסוגי' דעירוכין וס"ל לרמב"ם מסוגי' דפסחים מוכח דלא חיישי בעלי תלמוד להך ברייתא. וסוגי' דעירוכין לא איתמר אלא ליישב לימא ר"ה כתנאי וא"כ הל"ל הלכה כמר ומסיק דלא הו"מ למימר הלכה כר"א משום די"ל דפליגי בשאלה בהקדש וכברייתא דרשב"א ואז ה"א דפליגי בפסחים בטובת הנאה הכי ה"א משו"ה הוצרך ר"ה לומר מילתי' להדי' ולא הלכה כר"א אבל למסקנא פליגי בפסחים בהואיל וס"ל לר"א יש שאלה ודלא כברייתא דראב"ש ובעירוכין פליגי בקנוני' והלכה כר"א דקאי ר"ה כוותי' וא"ש הרמב"ם:

פסול עד שידור הנאה. לשון רש"י ותוס' צריכים עיין קצת אבל לשון רש"י בבכורות מתוקן היטב הוא לא יהנה ממנה והיא ממנו מבואר שאין הדרת הנאה על הביאה של איסור אלא שארי הנאות כלל כל הנאות בעולם לא יהנה זמ"ז נמצא המתיר נדר זה אינו מתיר דבר איסור אלא נדר הגורם והסוגר בעד איסור ומשו"ה לא הוה קשי' לש"ך סי' רכ"ח ס"ק כ"ו מהך אלא מנדר אלמנה ותי' שתולה נדרה במזונות אבל מכהן בלא"ה לא קשה מידי ופשוט:

ותני עלה נודר ועובד. כבר כתבתי לעיל בשוב קושי' תוס' דלא פריך ממתני' דגיטין וא"נ ממתני' דבכורות בלי ברייתא דנודר ועובד דה"א מדירין מככר ואוכל לאלתר בפנינו ובזה"ז דליכא מלקות וקרבן שאין לו היתר ע"י חכם ומיירי לענין קדשי הגבול ונשיאת כפים כדפסק טור ש"ע באו"ח סי' קכ"ח. אבל השתא דקתני נודר ועובד הרי בהמ"ק קיים ואיכא מלקות וקרבן וא"כ אכלו כלו נמי נשאלין דחסר מלקות וקרבן א"כ ניחוש דלמא אזיל לגבי חכם. הנה ידור הנאה בעירוכין מקשין תוס' למה לא מדירין האשה ותי' בני אהובה דתלך בפני שלשה והמגרש א' מהם ותפרוט לפני המגרש בעל הקנוני' ע"כ מדירין אותה. וצ"ל בשמעתין לק"מ דלמא האלמנה תינשא ותלך לפני ג' ובעלה עמהם ותפרוט בפני בעלה דז"א דנהי הבעל מתיר נדר אשתו עם שנים אחרים אבל הפריט צריך שיהי' בפני א' מהם ולא בפני הבעל הנוגע בדבר אשתו וחיישינן למילתא דאיסורא אבל התם כבר גירשה לא אסיק אדעתי' שיהי' הוא הנוגע ויש לחוש כנ"ל כצ"ל בכוונת דבריו. ומ"מ לא נ"ל דלעולם תדיר האשה בזה הלשון קונם הנאתה על המגרש שאז הוא נוגע ואסור לצרף עם ג' ואין היתר מועיל כדאי' בש"ך סי' רכ"ח סק"י ומורי בק"א לסי' ק"ב כתב בישוב כל הקושי' דאומרים לו הוה יודע המגרש אשתו משום נדר אסור להחזירה משום קלקלא כדלקמן מ"ו ובש"ע סוף סי' יו"ד. ואינני מבין דברים הקדושים וצ"ע: