חידושי חתם סופר על חולין עח

אבל הכא דשמענא דחשיב הוכיח סופו על תחלתו עיין לעיל ע"א תוס' ד"ה אלא זביחה וכו'. והנה פשוט בשוחט קרבן בפנים כדינו אעפ"י שצריך לשוחטו לשמן מ"מ סגי במחשבה לשמו דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ומתוך מקומו וענינו. והה"נ בע"ז כה"ג כמ"ש תוס' לקמן מ' ע"א ד"ה לפני ע"ז וכו' אעפ"י שלא פירש וכגון שהוא ישראל מומר וכו' ע"ש. אך פגול שאין מחשבתו מבוררת בעינן דבור להתוס'. וה"ה בשוחט לע"ז ואין הבהמה רבוצה בפני ע"ז ואינינו ישראל מומר אפי' הי' מחשבתו לע"ז וקמי' שמיא גלי' שחישב לע"ז מ"מ כיון שאין היכר במעשיו בזה לא מהני מחשבה אלא בעינן דבור דוקא ואין מחשבתו מעלה ולא מוריד כדעת תוס' לעיל ד"ה אלא הנ"ל. ומפני זה ק' לי להבין מאי דאמרינן בזה שדבר מחשבתו אחר שכבר שחט ואמר ששחט ע"מ לזרוק ונימא נמי הוכיח סופו על תחלתו שכבר בשעת שחיטה חישב כן. מה בכך מ"מ כיון שאז לא נתברר לנו עדיין שהוא כגוי נהי דאגלאי מילתא למפרע שהקב"ה ידע מ"מ כל שאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כמו מין ישראל או סתם גוי לר"א מ"מ אינינו אלא מחשבה ולא דבור ומ"ט לאסור ועמ"ש כבר בזה בס' תב"ש רסי' ד':

שאני התם דאמר כתבו וכן הלכה דהוכיח תחלתו שאמר כתבו על סופו וסופו נפילת מהגג על תחלתו שאמר כתבו ושניהם יצורפו זע"ז. ודוקא שראינו שהוא עצמו נפל אפי' מספקינן אי ע"י רוח או הפיל עצמו אפשר דמצרפינן אמירתו כתבו להוכיח על סופו כנ"ל אבל אי אמר כתבו. ושוב נפל א' מן הגג לא נאמר זה הוא אותו שאמר כתבו דדוקא כשידעינן ששני המעשים הי' מזה האיש עצמו אזי ילמדו זה מזה תחלתו של עצמו מסופו של עצמו וסופו מתחלתו. והדברים פשוטים ולא הוצרכתי אלא מפני שראיתי רב א' שואל טעה ונמשך אחר לשון שו"ת נב"י קמא חא"ע סי' מ"ד וליתא כמובן. והתם באותו תשובה בנב"י הי' מקום להתיר ע"י סימנים בלא"ה ע"ש:

ת"ק סבר מדשתיק קננהו וכו' עש"ע ח"מ סס"י רמ"ה דמייתי י"א דבשכ"מ הלכה כת"ק ונדחקו מה בין שכ"מ לבריא בענין זה. ולכאורה י"ל דרשב"ם כ' שם הטעם שאינו רוצה במתנה משום שונא מתנות יחי' ולכאורה זה שייך במתנת בריא אבל מתנת שכ"מ כירושה שווי' ומצינו מחז"ל הי' מהדרים אחר זה ולא שייך בזה שונא מתנות אך פלוגתיהו מיירי בעבדים וכ' רשב"ם עוד סברא שאינו רוצה להעמיס על שכ"מ עול פרנסתם ע"ש. והנה בלי ספק המקבל מתנות באדם ואעפ"י ששוב מפקיר ומשליך לאיבוד מ"מ לא נפיק מידי מקבל מתנות ולא קיים שונא מתנות יחי'. וע"כ זה שאמר אי אפשר בה הסברא נותן שהוכיח סופו על תחלתו ומיד לא נתרצה קבלת זה לזכות לו דאי תימא שאז נתרצה וכבר נלכד ברשת מקבל מתנות מ"ט הדר בי' ואי משום שונא מתנות יחי' מה מועיל לו מה שמפקירו עתה ע"כ הסברא נותן שהוכיח סופו על תחלתו משא"כ בשכ"מ דלא שייך טעמא דשונא מתנות יחי' רק שום טעם אחר יש לו שאינו רוצה לקבל כגון בעבדים משום מזונות או כיוצא בו שייך שפיר לומר השתא מיהדר הדר בי':

והנה ר"יו ס"ל הכא בשמעתין במעשה דקיסרי מיירי דוקא שזרק באמת אך אמר לזרוק ולא זרק ליכא משום מעשה דקיסרי ועמ"ש תוס' לעיל ד"ה ריש לקיש אמר וכו' ועש"ך י"ד רסי' ד':

וי"ל סברת הרי"ו דודאי בישראל הי' לנו לומר השתא הוא דאיתרע וכל עצמינו לא באנו לומר הוכיח סופו על תחלתו אלא משום דאין דרך עע"ז ליקח דם מאשר ימצאו ויזרקוהו לתרפות שלהם אם לא שחטו מתחלה לשם כך כעין פנים. והשתא זה שזרק דם י"ל שמתחלה שחט לכך ולא השתא איתרע. דאלו איתרע השתא הי' לוקח בהמה חדשה עתה ולשוחטה לשם ע"ז אע"כ כבר מתחלה הי' בדעתו לכך וכל זה אי זרק באמת אבל אי אמר לזרוק ולא זרק אין לומר הוכיח סופו על תחלתו. אדרבא מדלא זרק הוכיח שלא שחט ע"מ כן משו"ה לא בצע אמרתו וא"ש סברת רי"ו:

נמצא לפ"ז י"ל דודאי אי רבנן ורשב"ג סתמא פליגי בין בבריא ובין בשכ"מ ואפי' בבריא דאיכא למימר הוכיח סופו שהוא שונא מתנות ואפ"ה פליגי רבנן ואפי' בשכ"מ דאיכא למימר מיהדר קהדר בי' אפ"ה ס"ל לרשב"ג אמרינן הוכיח סופו על תחלתו. והנה ראוי לקבוע הלכה כרבים רבנן במקום רשב"ג בברייתא ולא במשנתינו. אך יען רבנן דקסרי מספקי להו גם לדידן ספיקא. והשתא י"ל ע"כ לא מספקא להו אלא בבריא דסברא נוטה שכבר מתחלה בשעת זכיה של פלוני הי' דעתו כך וזה דומה ממש לשוחט ואח"כ זרק דמסתמא כבר הי' דעתו כך בשעת שחיטה מטעם הנ"ל:

ושני הוכחת סוף על תחלה דשוחט וזורק ומקבל מתנה בבריא שניהם דומים זה לזה בהא מספקא רבנן דקסרי. אבל בשכ"מ לא מצינו ספק הדרין לכללין הלכה כרבנן במקום רשב"ג ומיושבים פסקי הטוש"ע די"ד סי' ד' ודח"מ סי' רמ"ה הקצרתי וק"ל:

והא דלא צווח מעיקרא וכו' עיין כיוצא פלוגתא זו במס' ב"מ פ' המפקיד ל"ז ע"א היו ה' תובעין אותו והלה מה טוען ע"ש:

אי אינש אלמא הוא וכו' מדברי תוס' ורשב"א וכל הפוסקים מבואר דהאי אלמא אינינו אלא מחומרא דרבנן ותמי' רבה על תשובת צמח צדק סי' ס"ג ועיין תשובת משאת בנימין סי' ל"ה בזה ועיין תשובתי סי' אלף קצ"ב. האמנם דברי רש"י בהא דלתקוני שדרתיך צריך ביאור כמ"ש רשב"א דהרי רש"י ס"ל דבר תורה כסף קונה בנכרי מישראל וכן ס"ל לרמב"ם א"כ מה יועיל לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי הלא על כרחו יעשה בחלקו שקנה בזוזי מה שירצה. והנלע"ד להסביר הענין דאלו התנה עם הגוי להדיא הרי מקנה לך ליטרא בשר על מנת שלא תחשוב לע"ז ומעתה אם יעבור על תנאו ויחשוב כסתם מחשבת גוי הרי לא קנה וכיון שלא קנה שוב אפי' יתן לו ישראל הבשר ההוא והוא יקריבנו לע"ז מ"מ השתא הוא דקנאי ובשעת שחיטה לא הי' בעליו ואין מחשבה מועלת אלא מבעלים דס"ל לר"א בעלים נקראו ג"כ המקריב אבל אי אינינו בעליו לא. נמצא אלו התנה כן בפירוש לית דין ולית דיין דאינו אוסר. והכא נהי שלא התנה כן בפירוש מ"מ סתמא כפירושו אין אדם מוכר לגוי ליטרא בשר ליאסר כל הבהמה בהנאה וע"כ ע"ד כן מכר וקבל ממנו זוזי על מנת שלא יעוות ולא יחשוב ואם חשב הרי מקחו בטל ואינינו בעליו אלא לפ"ז צ"ע מה מועיל גברא אלמא וגזלנות ע"כ אינינו בעליו וצריך לומר נמי מדרבנן בעלמא וכבתוס'. ודעת תוס' נהי בדינינו גוי קונה בכסף למ"ד מ"מ בדיניהם אינו קונה ואע"ג לדינא לא אזלינן בתר דיניהם. מ"מ הגוי אינו סומך בדעתו וסובר שאינו שלו ואינו מחשב לע"ז והשתא אפי' אירע שחישב אין מחשבה כזו פוסלת דוקא סתם מחשבת כל גוי לע"ז ה"ל כל גוי ששוחט או ישראל השוחט בהמתו של גוי הוה כמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לע"ז ולא בעי דיבור ואוסר כמ"ד לעיל משא"כ גוי דיהיב זוזי דלא סמיך דעתו אין סתם מחשבתו לע"ז. והשתא אפי' אירע שחשב אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ואינו אוסר בלי דיבור כנלע"ד: