חידושי חתם סופר על חולין ה

חרב הרי הוא כחלל פירש"י דלא הוה צריך לזה דראשון עושה שני. והרשב"א כ' לאלומי ק' אמר הכי לפע"ד י"ל דאי אמרינן קדשים אינו מטמא עד אחר פרכוס א"כ לא קשה אלא אחולין אבל בקדשים י"ל שהוציא הסכין קודם פרכוס. אך מ"מ קשה איך הכניס סכין טמא לעזרה. והנה בהא איתא פלוגתא במכניס כלי ולד הטומאה בעזרה עיי' סוף שקלים וסוף עירובין ע"כ לאלומי ק' אפי' בקדשים לכולי עלמא אמר חרב הרי הוא כחלל:

דבדק קרומית של קנה מדלא קאמר זכוכית דפשוטיהן טהורין רפ"ב דכלים משמע דבעי כלי שרת לשחיטה וכלי שרת של חרס לכולי עלמא לא עבדינן וזכוכית דינו כחרס שברייתו מן החול עיי' שבת ט"ו ע"ב משא"כ קרומית של עץ דעכ"פ לריבר"י ס"ל עשו כלי שרת של עץ:

אבל יוצא ונכנס לא ישחוט. דע דכל יוצא ונכנס אין הפירוש שבאמת יוצא ונכנס תמיד אלא שהוא במקום שיוצא ונכנס ואפי' אירע שיצא ולא נכנס עד אחר שחיטה מ"מ מירתת תמיד השתא אתי. והיינו לקמן ד' ע"א אמר אביי יוצא ונכנס נמי בא ומצאו קרי לי' כנ"ל. אך רבא דמוקי מתני' ביוצא ונכנס ומסיים אבל בא ומצאו ששחט האי ע"כ רוצה לומר שאם שחט במקום דלא שכיחי יוצאי' ונכנסים כלל ושוב אירע מקרה אחר ששחט מצאו ישראל חותך כזית בשר. ולפ"ז צ"ל לרבא כי היכי דאחזוקי אהלכ' שחיטה ה"נ אחזוקי אבדיקת סכין משו"ה סגי בחותך כזית בשר ונותן לו. ואפשר בהא פליג אביי וס"ל דאבדיקת סכין לא אחזוקי ולא מהני חותך ע"כ מוקי רישא בעע"ג ומשום דנגע בעי עע"ג דוקא ואי לא עע"ג ויוצא ונכנס מהני עכ"פ דמירתת אבדיקת סכין ומשום שארי חששות שמא שהה ודרס שנגע ולא מהני יוצא ונכנס לזה חותך כזית בשר ונותן לו:

כזית בשר משמע פחות מכזית לא דדרשא דכל חלב לרבות חצי שיעור לא משמע להו לכותים ודקורי של צפרי' קוטע ראשו נמי באית בי' כזית או ס"ל ראש ואבר שלם מנבלה ה"ל ברי' ויש שיטות בזה לקמן פג"ה ק"ב ע"ב מיהו להרא"ם בהלכ' חמץ ומייתי לי' כ"מ שם דסתם אכילה כ"ש ואתי' הל"מ ואוקמא אכזית א"כ לדידהו דכותים אפי' בכ"ש סגי וי"ל:

אין השומר וכו' מה שפירש"י רישא אסיפא לא ליקשי וכו' הוא תמוה כמ"ש תוס' ד"ה אלא וכו' אמנם אין במשנה הך לישנא אלא אעפ"י וכו' ע"ש וס"ל דברייתא היא בשום מקום דקתני ברישא המניח ובסיפא וכו'. והא דלא מייתי מתניתין די"ל כמ"ש ריטב"א במס' ע"ז משו"ה הדר תנן במשנה המניח אע"ג דכבר תנן במשנה וכו' אלא סד"א התם מוחזק בשומר אבל בהמניח לא העמיד שומר אלא ממילא יוצא ונכנס ע"ש ולפ"ז לא הו"מ רבא לאתויי מהמניח דמתני' דלמא התם דיעבד ומלכתחלה דדלמא התם מוחזק בשומר. אבל מייתי מהך ברייתא דתני ברישא המניח ובסיפא וכו' וכו' היכי דאפי' יוצא ונכנס דשומר מותר לכתחלה ה"ה יוצא ונכנס דמניח אע"ג דלא הוחזק בשומר נמי לכתחלה ואע"ג דלא הוחזק בשומר והא דתני המניח דיעבד לא זו אף זו קתני כפירש"י זה מה שנלע"ד ליישב דברי רש"י כי המגי"ש לא כ' בו כלום:

אבל בא ומצאו ששחט הקשו תוס' כיון דרבא מדמה שחיטה ליי"נ פי' ואין מחלק במירתת בין אי' דאוריי' ואתחזק אי' ליי"נ ולא אתחזק אע"ג דבס"פ אין מעמידין מחליקינן בין דאוריי' לדרבנן לענין חותם א' וב' חותמות התם י"ל לענין לא טרח ומזייף יש לחלק אבל לענין מירתת כיון דמירתת מה לי אי' דאורי' מה לי' אי' דרבנן וא"כ הקשו תוס' אפי' מצאו לשמרו כמו מצאו עומד בצד הבור. ולכאורה דבריהם תמוהים התם מירתת ליגע אבל הכא בא ומצאו שכבר שחט מה הרתתה שייך אע"כ כוונתם כך דהכא מירתת שמא יתנו לו כזית בשר ולא יכול לאכול ואיתגלו פחיתיתו וא"כ אפי' לא נתנו לו נמי יהיו מותר כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא וכ"כ ש"ך י"ד רסצ"ח דקפילא מירתת שמא יטעמנו ישראל אחריו ע"ש וע"ז תי' תוס' כיון דאיכא לברורי עדיף ליתן לו באמת אבל לעולם אין ליתן לו לכותי לכתחלה לשחוט בלי יוצא ונכנס ע"מ שיחתוך לו כזית בשר וכו' ונימא דאע"ג דמשתלי אין בכך כלום וא"כ יתן לו לכתחלה על סמך שיאכילנו אח"כ ז"א דוקא אם אינו מאמינו בלא יוצא ונכנס לכתחלה ויודע שאין אנו מאמינים לכותים אז אם אח"כ אירע פ"א ששחט בינו לבין עצמו מירתת שיאכילנו אח"כ ואז מה שחותכין ונותנים לו כזית בשר הוא רק לברורי בעלמא ואי ליתא קמן להאכילו מ"מ השחיטה מותרת אבל אם נחזוקהו כישראל גמור וניתן לו לשחוט לכתחלה בלי יוצא ונכנס הרמאים כך יתנו לו אפי' בלי כזית בשר אח"כ ויהיו כישראל גמור ושוב לא ירתת הכותי כלל. דומיא דפיר"ת גבי שמא יקלקלו דחשו"ק ולזה נתכוונו תוס' סוף ד"ה בודק סכין וכו' עיי' וק"ל ועיי' ב"ח סי"ב בפי' תוס' דלקמן ולהנ"ל לא צריך: