חידושי חתם סופר על חולין כט

אלא אמר רב אשי ר"י דמבשל היא לשיטת רש"י דשמעתין דאי טעמא משום קנסא לא אתי' מתני' כר' יהודה דלא קנסינן לאחרים. אלא טעמי' משום שלא יהנה. ורש"י ביצה כ"ד ע"ב ד"ה ולערב מוכיח הך דלא יהנה מהאי טביא דעירובין ל"ט ע"ב ומרא דשמעתא התם רב אשי הוא א"כ י"ל רב אשי לשיטתו הא דאוקי' ר' יהודה דמבשל וק"ל:

והנה לשיטת רש"י כ' תוס' ד"ה מורי דר"מ מקיל במבשל משום דחזי לכוס. ובשוחט כיון דבלא"ה אסור משום מוקצה משום חולה והבריא דלא שכיח לא גזרי. ולפ"ז לר"ש דלית לי' מוקצה כלל מחמת איסור גזרו בשוחט משום שלא יהנה וא"כ ק' מאי דוחקי לאוקמי' מתני' כר' יהודה דלא הלכתא דהא רב מורי כר"מ וגם סתם מתני' ר"מ והא רבי סתם לן בשבת כר"ש במחתכין וא"כ נימא דסתים רבי סתם מתני' במוקצה כר"ש ובמבשל כר"מ ואסור בשוחט שלא יהנה ממעשה שבת כיון דמוקצה מותר אפי' בלא חולה והבריא גזרו עליו שלא יהנה וצ"ל דמודה ר"ש בבעלי חיים שמתו ואע"ג דבביצה כ"ז ע"ב מסקינן מודה ר"י לר"ש במסוכנת. מ"מ גם ר"ש מודה לר"י בבריאה שמתה ולא פליגי אלא בחולה לא בריאה ולא מסוכנת כמ"ש שם הר"ן על הרמב"ם וא"כ בהמה חולה ה"ל לא שכיחא ולא גזרו שלא יהנה:

המבשל בשבת בשוגג יאכל. סתירת רש"י עם פ' אלו נערות כתבתי שם למ"ש בדר' יהודה נ"ל דעת רש"י אי ס"ד לא גזרו בשוגג אלא בשלו לא ה"ל למיפלג בין שוגג דילי' ובין מזיד דילי' מכיון דבמזיד אסור לעולם. ה"ל למיסר סתם בישל בשבת אסור לו לעולם. אבל אי אסור לכולי עלמא אע"ג דבמזיד קנסוהו לעולם מ"מ לא חלקו בשוגג בין לו לכולי עלמא וחדא תקנתא תיקנו בשוגג יאכל בין לו ובין לאחרים ובזה א"ש גם סוגיא דגטין וק"ל:

אע"ג דבמזיד מתחייב בנפשו וכו' יש לעיין קצת מאי רבותי' כיון דאפי' במזיד גופי' שחיטתו כשרה לכולי עלמא מהיכי תיתי לא תהי' כשרה בשוגג וי"ל עפ"י מ"ש תוס' בתמורה וי"ו ע"א ד"ה שאני וכו' דמיירי שלא נתכוון האי גברא לעבור וכו' עכ"ל מבואר מדבריהם דאפי' מאן דס"ל בכל התורה אי עביד מהני מ"מ בשוגג דלא נתכוון לעבור ואי הוה ידע לא הוה עביד מודה אביי דלא מהני. וא"כ ה"נ אע"ג דבמזיד מתחייב בנפשו ואי הוה ידע דמחייב כרת לא הוה עביד ה"א לא מהני ואין שחיטתו כשרה כאלו נפלה סכין ושחטה קמ"ל שחיטתו כשרה מטעם שכ' סמ"ע וש"ך ח"מ סי' ר"ח הטבח ומכר בשבת מהני לכ"ע או מטעם שכ' מהרי"ט בתשובה סי' ס"ט וכבר כתבתי לעיל בריש שמעתין מזה ע"ש:

השוחט במגל יד בצור ובקנה וכו' ובכל שוחטין. למסקנא מוקי רבא בכל לרבות צור וקנה תלושין לכתחלה דסד"א כיון שיש במחובר מעיקרא נגזר אפי' בתלוש ממש קמ"ל דלכתחלה נמי שרי. וצור דרישא היינו מחובר בכותל וסתם צור מבטל לי' כמ"ש במלחמות ה' ומהרש"א לקמן בשמעתין וקמ"ל אפי' שביטלו בבנין נמי כשר בדיעבד וה"ל לאשמעינן נמי סכין שנעצו דלא לבטל לי' מ"מ אינו כשר לכתחלה אלא תנא אהתירא מהדר דכשר בדיעבד מאי דהוה ס"ד דליתסר. אבל לאשמעינן איסורא דסכין נענץ לכתחלה לא מהדר תנא אאיסורא:

והשיניים והציפורן שהם חונקין פירש"י אשארי קאי דציפורן פסול משום מחובר. והנה כן מבואר לקמן י"ח ע"א וע"ש תוס' ד"ה הא. והיינו משום דהאמת כן הוא דקיי"ל כרבי דמחובר פסול מן התורה. אבל לעולם אפשר לאוקמא כר' חיי' ובהרוחה דלפמ"ש רש"י מדגזרינן במגל יד משום אידך גיסא כ"ש בסכין פגומה מן הפגימה ולהלן ע"ש נמצא הוי סכין פגימה גרוע ממגל יד ואפשר אפי' בדיעבד פסול דגזרו בי' טפי וכענין שכ' תוס' לקמן י"ז ע"ב ד"ה אמר שמואל לענין שמא ידרוסו ובמגל קציר דרך הליכתו. אלא לדינא אין לנו לחדש דבר כיון דסכין פגומה בק"ו ממגל יד אתי' דיו לבא מן הדין וכו' ושרי' בדיעבד. מ"מ אין רחוק לומר כן. וא"כ י"ל צפורן דמתני' מיירי בציפורן שביד עצמו דהא מיירי במחובר ויש לאדם חמשה ציפורניים ופסול אפי' בציפורן א' לא משום מחובר אלא משום גזירה שמא יחבר ציפורניו וה"ל סכין פגימה שאפי' שלא מקום פגום אסר בדיעבד. ושיניים כיון דמיירי בלחי תלוש ואפשר שלא יהי' בו אלא שן א' ואז מותר לשחוט בו אפי' לכתחלה ע"כ נקט שיניים דכשיש בו ב' שיניים אסיר שחיטתו אפי' בא' מהם אפי' דיעבד משום סכין פגום וא"כ א"ש שהם חונקין אתרוויהו. אלא באמת למאי דקיי"ל כרבי וא"כ ציפורן בלא"ה פסול משום מחובר וחונקין לא קאי אציפורן וא"כ יש לנו לפרש דוקא שני שיניים פוסלין בדיעבד אבל שוחט בשן א' אפי' יש בלחי ב' שיניים היינו סכין פגום אינו אסור בדיעבד. אבל אי הוה מתוקי' מתני' כר"ח לא הוה קשי' מציפורן ומיושב ק' תוס' לקמן י"ו ע"ב סוף ד"ה תלוש וק"ל:

הא בסרנא דפחרא הא בסרנא דמיא. בסרנא דמיא אפי' בכח ראשון פסול משום דאינו אלא מסיר המונע וללישנא בתרא הסרת המונע הוה ככחו וה"ה ברציחה חייב ע"י שבא בהסרת המניע. וצ"ע לחלק בין הסרת הדף להביא המים על הכפות או בין הסרת התריס שתגיע החץ שהרי גם החץ תחלתו מכחו בא ואלו לא הי' תריס הי' חייב אפי' בריחוק מקום כיון שע"י כחו הראשון נדחף וא"כ למה לא יצורף כחו עם הסרת התריס ויתחייב:

שנאמר ויקח את המאכלת. צ"ע דלא מייתי קרא קמא ויקח את האש ואת המאכלת. ועוד מה דחי ר"ח זריזותי' דאברהם קמ"ל הא כבר ידעינן זריזותי' מקרא קמא. ובמדרש רבה פ' וירא משמע דלא מויקח דריש דאורחי' דקרא הכי אלא מלשון וישלח ידו ויקח וא"ש דבקרא קמא לא כתיב וישלח ידו. ואהא נמי א"ש זריזותי' לא על שלקח עמו מביתו אלא לשון שליחות יד היא זריזות ושילוח. אך בשמעתין לא משמע כן וכן תוס' כתבו דה"ל למימר ויכין משמע מויקח דריש א"כ ה"ל לאתויי מקרא קמא. וכן ק' לי בזבחים ומנחות מייתי כלי בעולה מהאי קרא וקאמר מנ"ל דעולה הוה ומייתי ויקח את האיל ויקריבהו לעולה תחת בנו וקשה הא לא לקח הכלי על מנת להקריב איל לעולה וה"ל לאתויי מקרא קמא והעלהו לי לעולה ולשם זה לקח כלי וצ"ע:

זריזותי' דאברהם קמ"ל. צ"ע איה זריזותי' דשם בהר וביער לא ימצא אלא מחובר וקשה מאוד ליקח יצחק בידו ולהעבירו על הצור וקנה וקל יותר להביא סכין מביתו ולהעביר סכין על צווארו בשלמא אי דינא קמ"ל י"ל מתורא דקרא דמאי קמ"ל בזה שלקח עמו סכין אע"כ דינא קאמר אלא אי ס"ד זריזותי' איך נשמע מזה זריזות אפי' עצל עושה כן. וי"ל לדעת הרא"ע שהי' יצחק בן קטן מאוד ולא ס"ל שמתה שרה באותו פרק. וא"כ נקל לו ליקחו בידו תחת כנפיו ולא יפרכס ולא יצטרך לעקדו וכדרך ששוחטין תרנגולת ולא הי' צריך להביא סכין מביתו ואלא משום זריזות ושפיר דחי. ולפ"ז י"ל רבי סמיך על קבלת חז"ל דסמכו אקרא ויהיו חיי שרה וי"ו דויהיו מוסיף על ענין הראשון בו בפרק היתה שרה בת קכ"ז וממילא הי' יצחק בן ל"ז שנים וקשה להעבירו על סכין מחובר ואין כאן זריזות במה שלקח עמו סכין וע"כ דינא קמ"ל. נמצא עיקר דינו של רבי בנוי' אוי"ו מוסיף על הראשונות ויהיו חיי שרה והיינו וי"ו דכתב אאופתא:

א"נ י"ל לפמ"ש לעיל הא זריזותי' כבר כתיב בקרא קמא ויקח את האש ואת המאכלת וי"ל כפירש"י למה נקרא מאכלת שישראל אוכלין שכרה בעה"ז ונמצא י"ל לא לקח סכין והאש נמי נקרא מאכלת שאוכלין שכרה בעה"ז בשלמא בהאי קרא כתיב לשחוט את בנו ע"כ היינו סכין אבל קרא קמא י"ל אש גופי' נקרא מאכלת ואי משום דכתיב וי"ו יתירה ואת המאכלת וה"ל לכתוב את האש את המאכלת כבר כ' רש"י כמה ווין יתירי' בקרא כגון וצבעון ואיה וענה נרדם ורכב וסוס. ואין לעשות דרוש מויו יתירה וא"כ י"ל קרא בתרא זריזותי' דאברהם קמ"ל אך רבי סמיך אוי"ו הנ"ל ע"כ אמר וי"ו דכתיב אאופתא קאמר. ובחי' תורה שלי אמרתי עפ"י דאיתא במ"ר וגם במכילתא בזכות שני בקיע עצים בזכות זה ויבקעו המים ופי' יפ"ת היינו שני מיני בקיעות מים א' הים והשני כל מימות שבעולם. ובס' זה ינחמנו על המכילתא פי' דמוי"ו ויבקעו לשון רבים למד שנבקעו כל שבעולם. והנה לומר דדוקא שני בקיעי עצים לקח הוא דוחק. אבל נ"ל בשנדקדק יצחק אמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה ולא אמר הנה הסכין המאכלת. ע"כ נ"ל שלא לקח סכין של מתכות שלא להניף עליו ברזל אלא של עץ קרימות של קנה דאפי' אי שחיטת עולה בעי כלי שרת דוקא ורבי ס"ל אין עושין כלי שרת של עץ כמ"ש תוס' לעיל ג' ע"א מ"מ היינו בביהמ"ק אבל אז היה כלי שרת של עץ וע"כ לא שאל יצחק אלא על העצים וסכין בכלל והיינו שני בקיעי עצים ר"ל שני מיני מצות בבקיעי עצים א' לסכין וא' להדלקה ויבקעו שני מיני מים. נמצא מוי"ו דויבקעו מוכח זריזותי' דאברהם שכבר לקח סכין של עץ מביתו וא"כ ויקח את המאכלת למה לי ש"מ לפסול מחובר והיינו וי"ו אאופתא אבקעת וי"ו דויבקעו דמוכח שני מיני בקיעי עצמם:

אמר רבא פשיטא לי וכו' במדרש רבה שאל רב לר"ח מנ"ל דשחיטה בתלוש וא"ל מושלח ידו ויקח את המאכלת והקשה לו רב מדתני לוי מחובר מעיקרא פסול תלוש ולבסוף חברו כשר ע"ש ואין מובן לקושיתו ונ"ל הפי' כך דהנה בע"ז כתיב ההרים ע"כ כל שאינו מחובר מעיקרו אינו דומה להרים. בהכשר כתיב כלי מה כלי בתלוש. פשיטא לי לר"פ דכל שאינו כותל מערה הוה ככלי. ולר"א נמי דאמר תברא היינו משום דלהך מ"ד ס"ל דכלי המבוטל בבנין נתבטל שם כלי מינה ומדכתיב כלי בעינן תלוש ממש. ואמנם הכא בשחיטה אי ס"ד מויקח נפקא לי' א"כ כל שאינו נלקח ביד או לכל הפחות ראוי ליקח כגון נעוץ סכין דלא מבטל לי' אבל כל שמבטל לי' אינו בכלל ויקח וא"כ איך תני לוי דתלוש ולבסוף חברו כשר זה הי' ק' רב ולא נמצא תי' במדרש רבה על זה. ונ"ל דלא מויקח יליף דזריזותי' דאברהם קמ"ל אלא מלשון מאכלת דהוה כאלו כתיב כלי וכל היכי דכלי דכתיב בהכשר פליגי בי' תנאי לר"א דאמר תברא ולר"פ פשיטא לי' דהוה כתלוש ה"נ בשחיטה ואע"ג דממאכלת ילפינן דבעינן כלי בעולה מ"מ ממילא משמע נמי תלוש ומסברא מוקמי' דבעינן כלי גבי קרבן ותלוש בחולין וכמ"ש תוס'. וי"ל היינו דקבע ש"ס איבעי' דרבא בתר דאר"ח וי"ו דכתיב אאופתא השתא איבעי לן אי לא נפקא לן מויקח אלא ממאכלת או דילמא מ"מ מויקח נפקא ועיי' בסמוך אי"ה: