חידושי חתם סופר על חולין כז

השוחט בשבת וביה"כ. סדר המשניות בתחלה נקיט הכל שוחטין וסמיך לי' שחיטת גוי. ועכשיו תנן זמן שחיטה אפי' בשבת ויה"כ וביני ובני תנן שחיטת לילה וסומא שהיא משניהם מזמן שחיטה בלילה ומדין השוחט שהוא הסומא ועיי' מהרי"ק שרש ק"ס מ"ש בזה ויבואר אי"ה לקמן בסמוך:

בשבת וביה"כ. כ' ת"ח ביה"כ לא אצטריך אלא לאשווי' שבת ליה"כ דאסורא באכילה ליומא כדלקמן ט"ו ע"א. ואמנם צריך לתת טעם שהקדים שבת ליה"כ אע"ג דברפ"ב דקידושין כ' תוס' דבשתי תיבות לא שייך לא זו אף זו כמו התם בו ובשליחו ע"ש היינו דלא סגי בהאי טעמא לחוד ומשו"ה הוצרך לשנויי הכא ג"כ דיה"כ אתי להשוות שבת ליוה"כ ומ"מ הי' לו להקדים יה"כ לשבת ע"ד לא זו אף זו. וברמב"ם הקדים יה"כ לשבת ושינה סדר המשנה. והנה לפמ"ש מהרי"ק שרש ק"ס דמתני' מיירי באין אחרים רואין וקמ"ל דמהימן ולא נחשד להאכיל אסורא. אך י"ל נהי לענין המרת דת הוה יה"כ לא זו אף זו דמחלל שבת בפרהסי' פשוט יותר שהוא מומר יותר ממחלל יה"כ בפרהסי' שאינו מכחיש בחידוש העולם. והו"ל למתני יה"כ תחלה מ"מ לענין חשד ונאמנות הוה יה"כ סברא טפי כיון שמחלל יום סליחה וכפרה י"ל שהוא חשוד לכל התורה כמ"ש תוס' לקמן ק"א ע"ב ד"ה הזיד וכו' ע"ש וכיון ששניהם שוים נקט שבת תחלה דשכיח טפי טובא מיה"כ שהוא פ"א בשנה:

אמנם כל זה למאן דלא ס"ל חשוד לשום דבר א' הוה חשוד לכל התורה אלא דוקא לדבר חמור שפיר איכא סברא לחלק בין חשוד ליה"כ דחמיר לאינשי מחשוד לשבת. אבל הרמב"ם פסק חשוד לדבר א' הוה חשוד לכל התורה אפי' חשוד לשום דבר קל א"כ אין מעלה ביה"כ לכן הקדים יה"כ לשבת דלענין רבותא דמומר הוה יה"כ לגבי שבת לא זו אף זו:

אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה. הרמב"ם בפי' המשנה כ' דמתני' בשוגג דאי במזיד ה"ל מומר מחתיכת חצי סימנים ובגמר שחיטה נפסלה. והקשו עליו הא בעי לאוקמי במזיד וכק' תוס' וי"ל הנה בחי' ר"ן ביאר דמשו"ה לא חילל שבת בתחלת שחיטה משום דה"ל מקלקל. ביאור דבריו לא דהוא מקלקל באמת דהרי גומר שחיטתו והולך אלא הכי קאמר אי הוה פוסק באמצע שחיטתו ולא גמר הרי הוי מקלקל וא"כ אינו מומר דכל רגע נוכל לומר השתא יפסוק ולא יחלל שבת ואינו מומר עד שביצע מעשיו הרעים וגמר שחיטתו ואז המראתו ושחיטתו בא כא' ומותרת אותה שחיטה כי הר"ן ס"ל הכי דלא כמשמע מתוס' דגם שחיטה שאח"ז מותרת עד שיחלל ב' פעמים הר"ן לא ס"ל כן אלא כנ"ל. מ"מ כ' הר"ן דה"ל מקלקל וצ"ל דרמב"ם ס"ל נהי דהוה מקלקל מ"מ איסורא הוי וה"ל מחלל שבת באיסור דרבנן בפרהסיא ושמענא לי' לר' יהודה במס' הוריות י"א לובש כלאים דרבנן נעשה מומר באיסור דרבנן וה"נ הרי מתני' כר' יהודה וא"כ א"א במזיד אלא בשוגג והשתא כדהוה בעי לאוקמי כר"מ ובמזיד לק"מ דר"מ ס"ל כת"ק דהוריות הנ"ל דאינו נעשה מומר באיסור דרבנן וא"כ ה"ל מקלקל עד גמר שחיטה וק"ל. וא"ש נמי בב"ק ע"א דלר"מ בטובח ע"י אחר בשבת דלר"מ ה"ל מקלקל ופטור ושחיטתו מותרת:

מיהו במהרי"ק שרש ק"ס משמע דס"ל כי אוקמינא כר' יהודה מיירי מתני' בין בשוגג ובין במזיד וכלשון ש"ס לקמן דומיא דיה"כ בין בשוגג בין במזיד לא אכיל ע"ש וקמ"ל מתני' אפי' במזיד שחיטתו כשרה ואפי' בשוגג אסורה באכילה ליומא. והא דאמרינן דלא מתוקמא כר"י הסנדלר משום דומיא דיה"כ כשרה בין לו בין לאחרים. היינו אי הוה אתי' כר"י הסנדלר דאסורה לו לא הוה דומיא דיה"כ אבל לר' יהודה דבשוגג מיהא מותרת לו אע"ג דמיירי נמי במזיד דאסורה לו למ"ש מ"מ שייך שפיר שחיטתו כשרה דומיא דיוה"כ לענין שוגג:

וכ' שם מהרי"ק מדהקשו תוס' מדר"מ דס"ל מומר לדבר א' הוה מומר לכל התורה כולה והרי ר"מ לא עביד לי' מומר ממש שאינו בר זביחה אלא חשוד ש"מ תוס' הקשו דה"ל עכ"פ חשוד ואינו נאמן על השחיטה ומתני' ע"כ באין אחרים רואין אותו דאי באחרים רואין אותו ומאי קמ"ל דשחיטתו כשרה והוא בר זביחה. ה"ל לסדר משנתינו לעיל בתר מתני' גוי ששחט שחיטתו נבלה והשחט בשבת שחיטתו כשרה. אע"כ לא לזה אתי' מתניתין אלא לענין נאמנות שלא שחט שפיר דומיא דשחט בלילה וקמ"ל דמהימן בלא אחרים רואין דשחט שפיר וע"כ הקשו תוס' הא לר"מ חשוד לדבר א' הוה חשוד לכל התורה אלו דבריו ז"ל ע"ש ואין להקשות אי מצד חשידות הקשו תוס' א"כ אפי' לכולי עלמא הא שבת ויה"כ חמירי משחיטה וחשוד לדבר החמור הוה חשוד לדבר הקל י"ל כמ"ש ב"י דוקא בענין אחד ממש אבל חילול שבת ויה"כ ה"ל ענין אחר מאכילת נבלה:

וכ' עוד מהרי"ק שם דתוס' שאנץ לא חשו להך ק' וס"ל דנעשה מומר בפעם א' רק הכא מיירי בצינעה ע"ש והיינו שלא בפני עשרה מישראל כמ"ש בתשו' רשב"א דמייתי ב"י בי"ד סי' קי"ט וכ"כ בשמלה חדשה סי' ב' ע"ש. והנה בח"מ סי' ק"ח בנשבע שלא למכור ועבר ומכר ס"ל למרדכי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והסמ"ע והש"ך כ' דכל שאין האיסור בגוף המקח שפיר מהני דאלת"ה טבח בשבת הוה שחיטה שאינה ראוי' אע"כ כיון דהשחיטה אין איסור רק איסור דשבת רביעא עלה. אך מהרי"ט בתשובה סי' ס"ט כ' לחלק בנשבע שלא למכור לא מהני וממילא לא עבר על שבועתו דהרי לא מהני ולא מכר משא"כ טבח בשבת א"נ לא מהני עכ"פ חילל שבת שהוציאה מידי אבמה"ח א"כ מהני ושחיטתו כשרה. א"כ לפ"ז דבעלמא כי האי גווני לא מהני. י"ל לעולם מיירי הכא אחרים רואין אותו וליכא משום חשידות ומשום מומרת נמי ליכא דמיירי בצינעה אך הוה ס"ד דלא מהני קמ"ל כמהרי"ט הנ"ל דמהני ושחיטתו כשרה וא"כ אין להקשות דה"ל למיתני לעיל גבי נכרי ששחט דאינו ענין להא אלא לשוחט בלילה דזמן גורם לו וה"נ זמנו גורם לו וקמ"ל דכשרה ולק"מ ק' תוס' מר"מ דחשוד לדבר א' ומשו"ה לא חשו ליה תוס' שאנץ עיי' וק"ל:

ונסבי' חברי' למימר ר"י היא. נראה הני חברי' אתי' כר"ח דלית לי' הואיל דאי אית להו הואיל א"כ ממ"נ אי חלה בין השמשות והבריא הא לא מתחייב בנפשו לפמ"ש תוס' לקמן ט"ו ע"ב דשכיח שיחזור לסכנתו א"כ הואיל ואי מיקלע סכנתא חזי לי לא חייב אשחיטה כמ"ש תוס' בפ' אלו עוברין בסוגיא דהואיל ואי לא חלה בין השמשות א"כ לכ"ע אסור ביומי' משום מוקצה אע"כ לית להו הואיל:

ונסבין חברי' למימר ר"י היא כ' תוס' הא לרבנן נמי לא חזי' ביומי' בלי מליחה. והקשה פלתי סס"י ע"ה הא מצי למיכל מבני מעים דאין מחזיקין בהם דם ולכאורה א"א להוציאם מבלי טלטול בשר מוקצה דלא חזי לאומצא וגם צריך לנקר מהם השומן דכנתא דצריך מליחה וכל זה אסור בשבת לכתחלה. ובכלל זה שתירצו שעבר ומלחם ה"ה הומ"ל שעבר והוציא הבני מעים וניקר אותם. והפלתי תי' דאין מחזיקין דם בהם שאם עבר ובשלם בלא מליחה הו"ל ספיקא דרבנן דם שבשלו ולא אמרינן שהם בחזקת דם וספיקא דרבנן לקולא. אבל באומצא דלא הוה ספק ולא דם שבשלו אפי' בלא אתחזק צריך מליחה. ולדבריו למ"ד דם שבשלו דאורייתא הא דאמרינן אין מחזיקין דם בבני מעים צריך לומר כשיטת רמב"ם דאומצא בעי מליחה מדרבנן מיהת וספיקא מותר באומצא משום שאין כאן חזקת דם:

ותירצו תוס' בעבר ומלח פי' דלא מצי אתי' כרבנן משום דאכתי לא הוה דומיא דיה"כ דאין שום תקנה לאכלו ביומו והכא עכ"פ משכחת בעברו ומלחו וה"ה דהומ"ל דמשכחת בנתערב ברוב היתר דליה"כ לא מהני ומשום דם מותר משא"כ לר' יהודה דמבשל הו"ל דשיל"מ ולא בטיל. אבל יש להקשות למ"ש רמ"א בא"ח סי' שי"ח דהמבשל בשבת במזיד דאסור לו לעולם ולאחרים ביומו לא הוה דשיל"מ כיון דאסור לו לעולם. ובגליון ש"ע כתבתי דאעפ"י דמג"א מייתי פלוגתא בהך דינא מ"מ במבשל בשבת הדין אמת לכ"ע. כיון דלא נאסר לאחרים אלא משום לתא דידי' דבשל בשבת וכיון דלדידי' לא הוה דשיל"מ אין נכון שנאסר לעלמא טפי מלדידי' ע"ש. וקשה א"כ בדפריך ולוקמא כר"י הסנדלר ובשוגג לימא דלא הוה דומיא דיה"כ דכיון דלדידי' אסור לעולם אפי' בשוגג לר"י הסנדלר א"כ אפי' לאחריני לא הוה דשיל"מ משא"כ איסורא דיה"כ לא שייך ביטול. וי"ל דלרב אשי קיימי סוגיא דלקמן ואיהו ס"ל ביבמות דאפי' תרומה מקרי דשיל"מ לכהנים וה"נ גם לדידי' וסיימי תוס' הוה דשיל"מ לאחריני לעולם כי היכי דמותר באומצא ה"ה לצלי ובמנחות גרסינן דף כ"א וכן לקדרה והרא"ה בבד"ה בית ג' ריש שער ג' כ' לקיים הגרסא וכן לצלי. דלא מיירי התם מדיני איסור והיתר אלא מקרבנות וקאמר כשם שמולחין הקדשים להקרבה משום ברית מלח כן מולחין אותם שאוכלים הכהנים והבעלים משלחן גבוה צריך מלח כקדשים הנקרבים ואמנם אי מבשלים את חלקם פשיטא דבלאה"נ בעי מליחה משום דם אך אי צולין אותם דבלא"ה לא בעי מליחה משום דם קמ"ל הכא משום ברית מלח בעי מליחה כמו כל הקרבנות. ור"ן בשמעתין מייתי לי' והרא"ש פ"ב דפסחים סי' כ"ג כ' שיטה זו בשם טועים דהרי לא בעי מליחה אלא הקומץ וכל הקרב למזבח ולא הנאכל והיינו השגת משמרת הבית שם וכ' שהיא ברייתא בת"כ וכל קרבן מנחתך קרבן קומץ למעוטי שיריים ע"ש ובאמת ברייתא זו מייתי ש"ס במקומה במנחות כ' ע"א שקיל וטרי' בה בכל הסוגיא עד דמסיים לבסוף האי וכן לצלי הנ"ל וא"כ א"א דנעלמה מהרא"ה ז"ל ולכאורה י"ל עפ"י מה שפסק רמב"ם פ"ה מאיסורי מזבח דאין מלח מעכב בשום קרבן אלא במנחה ועכ"מ ונראה טעמו דאמרינן שם דהא דמלח מעכב היינו מדכתיב ברית לעיכובא וס"ל לרמב"ם דרישא דקרא וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלקיך האי קאי אמנחה ומעכב משום דכתיב ברית ושוב סיפא על כל קרבנך תקריב מלח דקאי אשאר קרבנות שם לא נאמר ברית ולא מעכב אלא מצוה בעלמא. והשתא י"ל דהרא"ה ס"ל ג"כ כנ"ל וס"ל על כל קרבנך כולל גם אכילת כהנים וגם שירי מנחה הכל נקרא קרבן ולא אימעט ברישא מקרבן מנחתך ולא שיריים אלא מעיכובא שהקומץ מלח מעכב ולא השיריים אבל מצוה איכא כמו בכל הקרבנות. ואין להקשות איך אפשר לומר כל קרבנך כולל גם שיריים והלא אמרת קרבן מנחתך למעט שיריים משמע שיריים לא איקרי קרבן י"ל קרבן מנחתך לא איקרי אלא הקומץ הקרב מן המנחה אבל קרבן סתם איקרי וא"ש הרא"ה מ"ש דמשום ברית מלח צריכין הכהנים והבעלים למלוח הוא אשגירת לישנא בעלמא דהא ברית לא קאי עליו אלא מצות מלח:

אבל הצלע"ג שם כ"א ע"ב א"ל רבינא לרב אשי ה"נ מסתברא דאי ס"ד קרבנם למלוח וכו' ע"כ וק' תרתי חדא להרמב"ם תינח גבי מנחה דכתיב ברית עולם יביא משל צבור אבל שארי קרבנות דלא קאי עליהו ברית דקרא לא יביאו משל צבור אלא ע"י תנאי ב"ד. ב' קשי' להרא"ה ק' למאי דמדמה ש"ס כל קרבנות למנחה לענין זה א"כ מה בין קרבנם לאכילת קרבנם הא אכילת כהנים נמי קרבן הוא להרא"ה וי"ל בדוחק דס"ל ק"ו הוא השתא ומה מנחה דמלח מעכב והי' לנו לומר בכלל נדרו הוא מנחה עם מלחה שהרי הוא מעכב אפ"ה מביאו משל צבור כ"ש שארי קרבנות שאין המלח מעכב כ"ש שאינו בכלל נדרו ומביא קרבנו בלא מלח והמלח משל צבור ולא צריך תנאי ב"ד ומיושב הק' על הרמב"ם. והק' על הרא"ה נמי י"ל דוקא במאי דקרב למזבח אתי' בק"ו מקומץ מנחה ומייתי משל צבור בלא תנאי ב"ד אבל אכילת כהנים ובעלים נהי דמקרי קרבן ובעי מלח למצוה מ"מ כיון דאינו דומה לקומץ דקרב ע"ג מזבח לא אתי' בק"ו מיני' ולולי תנאי לא הי' רשות לכהנים למלוח חלקם ממלח של צבור ועדיין צ"ע. ועוד כ' תוס' דמהא דמלח גרמא גרמא אין ראי' וכו' ראיתי משתבשים ע"כ אפרש דע"כ כוונת הש"ס דפלט האי ובלע האי ושוב הו"ל דם בעין ואינו יוצא ע"י מלח א"כ חדא נמי פלט האי גיסא ובלע האי גיסא פי' ויהי' ג"כ כדם בעין ולא יועיל לו שיהוי במלח ולפי ס"ד דתוס' דמיירי דפריש מיני' ובי' וחשיב לי' דם בעין א"כ חשיב לי' דם איברים שפירש ויאסר אפי' לצלי ודחי תוס' דש"ס רוצה לומר פולט לחוץ ופשוט:

ר' יהודה דהכנה היא. הכנ"ה הוא סי' לאוקמתות דשמעתין ר"ת "הכנה "כלים "נרות "המבשל בשבת:

מחתכין את הדלועין לפני בהמה רפ"ק דביצה פירש"י קמ"ל דמותר לתקן אוכלא והיינו כפירש"י דשמעתין דמיירי בתלושין ואתי' כמ"ד בשבת קנ"ו דמיירי ברכיכה דומי' דנבלה רכה. אך בשבת קנ"ו בהס"ד דפלוגתתם הוצרך רש"י לפרש דאשמעינן דיני מוקצה שלא הוכן הדלועין לבהמה ומשמע כמ"ש רשב"א בשמעתין על שם רש"י דבמחוברין ונתלשו היום איירי ואזדא למ"ד התם דמיירי באקושי ונבלה דומיא דדלועין ומשום טרחא ותיקון אוכל ליכא דהרי צריך ע"כ לחתכן וע"כ דיני מוקצה קמ"ל וצ"ל כמ"ש תוס' דאדם יושב ומצפה מתי יתלשו ע"י הרוח או גוי ובנבלה למ"ד בביצה כ"ז ע"ב דמיירי במסוכנת ע"ש בין השמטות א"ש יושב ומצפה מתי תמות מאלי'. אך למאי דמסקינן במסוכנת גם ר' יהודה מודה ומתני' דנבלה לפני הכלבים מיירי בבריאה ומיהו להך במס' שבת קנ"ו ע"ב הנ"ל דמיירי בבשר פילי דוקא והיינו בהמה טמאה א"ש יושב ומצפה מתי יהרגנה גוי להאכילה לבהמתו. אך למאי דמוקי התם כלבים בגוראיתא ובכל הנבלות איירי סתמא אפי' בהמה טהורה הוצרכו תוס' בשמעתין לומר יושב ומצפה מתי ישחטנה חשו"ק וצריך לומר דאתי' כמ"ד קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצוין להפרישו דאי ס"ד מצוין להפרישו א"כ הרואה אותו צריך להפרישו ואיך יהי' יושב ומצפה מתי יבוא דבר עבירה לידו ואע"כ כמ"ד אין ב"ד מצוין להפרישו ומ"מ צ"ע דביבמות קי"ד פריך מקטן שבא לכבות אומרים לו אל תכבה משמע מצוין להפרישו ומשני בקטן העושה על דעת אביו ופי' שם הריטב"א שהאב עומד אצלו ומראה לו פנים ה"ל כאלו ספי לי' בידים ולכולי עלמא אסור ע"ש וא"כ צ"ע איך ישחטו בשבת ואחרים רואין אותו ע"כ אינינו ראיה בעלמא אלא משגיחים שלא ישהו ולא ידרסו ולא יחלידו וששחטו רוב סימנים וה"ל כספו להו בידים ואיך יושב ומצפה על זה וצ"ע קצת ויש לחלק ועיי' לשון רש"י שבת קכ"א ע"א ד"ה על דעת אביו וכו' ע"ש:

התם מעיקרא מוכן לאם וכו' פי' אע"ג דהוה מוקצה מחמת איסור שחיטה ורב ס"ל לקמן לר"מ ולר' יהודה מוקצה מחמת איסור אפי' היכי דלא דחי' בידים מ"מ כיון דלא אשכחן כן לר' יהודה בהדי' מנ"ל למימר מתניתין ר' יהודה היא ומ"מ הוקשה לתוס' אדאביי פ"ק דביצה דבעי למימר יפה שתקרב משום השתא מוכן לאדם וכו' אכתי אמאי ולא השיב להם אני סבור מוקצה מחמת איסור בלא דיחוי בידים וא"כ התם בנבלה לא הוא מוכן לאדם זה נ"ל פי' תוס' ואולי גם מהרש"א נתכוון לזה ע"ש. ועיי' רשב"א בתה"א בית א' סוף שער ד' במשמרת הבית בשם רמב"ן ס"ל לחלק דאפי' למאי דס"ל מוקצה מחמת איסור היינו כשנסתלק המוקצה ע"י עבירה ששחט בשבת נהי דלא אמרינן מגו דאתקצאי מחמת איסורו בין השמשות אתקצי לכולי יומא עדיין אעפ"י שנסתלק ע"י עבירה מ"מ אסור כמו מבשל בשבת. אבל כשנסתלק בהיתר כגון שמתה הבהמה גבי נבלה לפני הכלבים לא אמרינן מגו דאתקצי. ומיושב הא דאביי דביצה אבל דאביי דשמעתין דקרי למשנתינו מוכן לאדם צ"ל כמ"ש לעיל. ובשם רבו רבינו יונה כ' רשב"א דגם אביי דביצה אזיל בהס"ד דשמעתין דלא אסיק דאית לי' לרב אליבא דר' יהודה מוקצה מחמת איסור אבל לקושטא דמלתא לא הוה נבלה לפני הכלבים מוכן לאדם דה"ל מוקצה מחמת איסור נ"ל אין כוונתו דלאו שפיר עביד דשתיק רב דנהי דהשתא ליכא ק"ו השתא מוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים דהרי לא הוה מוכן לאדם מחמת איסורו מ"מ גם מס' חוץ לא הוה לי' להשיב מוכן אגב אמו לכלבים די"ל מוכן לכלבים לא הוה מוכן לאדם:

והנה כ' תוס' הכא ובפסחים דיש גורסין מעי"ט והקשו על זה מדאמרינן בשבת סתים לן תנא כר"ש ולפע"ד י"ל אדרבא הכי עדיף טפי דהרי נדחקו תוס' ריש מס' ביצה דהא הך דמחתכין לאו סתמא היא אלא רובא ת"ק במקום ר' יהודה והוא דוחק. אך י"ל דהא ר"י ור"ש בעצמם נחלקו במוקצה בין בי"ט בין בשבת רק רבי שסתם המשנה הכריע בי"ט סתים כר"י ובשבת כר"ש. והנה בפלוגתא דמחתכין התיר ר"ש בין בשבת בין בי"ט ור"י אוסר בשניהם. ורבי שסתם המשנה בשבת סתם כר"ש ולא הזכיר מחלוקותו של ר"י עליו אלא בי"ט וכ' במשנתו אם לא היתה נבלה מעי"ט כי בתרוויהו פליגי ובי"ט לא בעי למסתם כר"ש ע"כ הוזכר מחלוקותו של ר"י עליו וא"ש:

בהמה לר"י בי"ט היכי שחטינן. הקשו תוס' מתרנגולת פ"ק דביצה אע"ג די"ל סתם עוף לאו לאכילה קיימא דלא כ"ע אכלו בשר עוף כל יום דהרי מידי דמימלך עליו שליח הוא מ"מ תיקשו עוף לר"י היכי שחטינן זה קו' תוס' וי"ל ע"י הזמנה מעי"ט בשלמא בהמה א"א לומר ע"י הזמנה כמ"ש רשב"א דהא תנן משקין ושוחטין הביתות דלא אזמן משא"כ בעוף י"ל כרשב"א ע"י הזמנה ולק"מ:

הלוקח יין מבין הכותים פירש"י לאשמעינן דכותים חשודין על התרומה ואינן כעם הארץ וכו' רמז לן רש"י מ"ש רשב"א דהא הנך תנאי דפליגי ס"ל בעלמא כותים גירי אריות רק שהשיבו לדברי ר"מ דס"ל גירי אמת הן ומ"מ נפקא מיני' להלוקח מעם הארץ והשתא כ' רש"י דלא נקיט פלוגתיהו בעם הארץ ואליבא דכ"ע משום דנ"מ לאשמעינן דכותים נחשדים על התרומה. וממילא מיושב הא דלא מצי לשנויי כי לית לי לר"י ברירה במעשר דאורייתא ותחומין נמי דאורייתא ס"ל כמ"ש רא"ש בעירובין אבל בהכנה דרבנן אית לי' ע"כ רמז לן רש"י דעיקר פלוגתהו בדמאי דרבנן ואפ"ה לית לי' ברירה: