חידושי חתם סופר על חולין, מהדורא תנינא מא

ניטל הירך וחלל שלה וכו' ביש"ש תמה על הרמב"ם שלא הזכיר דין זה גבי טומאת מת אדם שמטמא באהל ולפע"ד דס"ל להרמב"ם דבאדם אינו מטמא הואיל ואינו נשען על ירכו כל כך כמו בהמה כי האדם ישכב על מטתו וכעין זה כ' הראשונים לקמן גבי שמוטת ירך בעוף, וראי' ברורה לזה ש"ס דנדה צ"ד ע"א דמשמע דטרפה הוה וטרפה חי', וע"ש בחי' רשב"א דהפלוגתא התם קאי לרבי וקשה הא רבי ס"ל להדי' לקמן נ"ז ע"ב דטרפה אינה חי' למ"ד יום וצ"ע לכאורה אע"כ טרפה דירך דאדם קאמר דחיה ע"ש היטב כי הקצרתי וסמכתי על המעיין:

הותזו ראשיהן, הרמב"ם ס"ל דלא פליג אזעירי ושאני ליה בין חתך במקום מפרקת דאז הוה נבלה ברוב בשר בלא סימנים. ודריש לקיש מיירי בהותז הראש למעלה ממקום מול עורף אלא לאחריו בשיפוי ראש ומגיע לפניו עד הסימנים דאז בעי' הותז כהבדלת עולת העוף, ולהתוס' דס"ל דפליג צ"ל הא דתנן במתני' שחט מן העורף שחיטתו פסולה משום שהחליד בין פרקי העצם ומיירי בסכין שאינו רחב וכמ"ש תו' ד"ה מפני שהוא מחליד וק"ל, דדוחק לומר משום שנעשה טרפה ע"י פסיקת החוט דא"כ לא ה"ל למימר פסול דהשחיטה כשרה ומטהרהו נמי מידי נבלה אע"כ כנ"ל וק"ל.