חידושי חתם סופר על חולין, מהדורא תנינא יח

דבר שיש בו דעת לשאול ע' רמב"ם פ"טו מאבות הטומאה הלכה ז' ח' כ' תטעם משום שאין בו דעת לשאול, והראבד כ' שהוא שבוש אע"פי שיש בו דעת לשאול, וכוונתו משום שאין לטומאה מקום. וכן פי' הרע"ב משנה ב' פ"ד דטהרות, עיי' נזיר ס"ד ע"א יליף לי' מקרא השרץ השורץ על הארץ להתיר ספק טומאה שאין לה מקום. וה"כמ כ' דמשמעתין משמע דהטעם משום שאין בו דעת לשאול, ולפע"ד ליישב דעת הראב"ד בזה ע"פי מה שהקשה הרשבא בשמעתן מה עלה על דעת רב שימי להקשות וכי לא ידע שהטעם משום שאין בו דעת לשאול, והנלע"ד דהנה בק' דלעיל א"ל אביי ולא שאני בין ס' איסורא וכו' כבר פירשו דבהכי פליגי דאביי ס"ל דספק ר"הי להחמיר הלכתא גמירי מסוטה אבל ס' לטהר בה"ר לאו מסוטה גמרי' אלא דינא הכי לאוקמי אחזקה, ורבא ס"ל בהיפוך דלהחמיר ברה"י דינא הוא דלא אזלי' בתר חזקה בשום מקום ולטהר בר"הר הלכתא גמירי לה. והשתא בא רב שימי להוכיח דלא כרבא מדאמרי' חולדה מהלכת וכו' ספיקו טהור והיינו מקרא דהשרץ השורץ על הארץ כנ"ל, ובקרא לא מפורש אי בא להוסיף חומרא, דבר"הר לא יהי' ספיקו טהור אלא באין לטומאה מקום. או להיפך להקל ברה"י שלא ניטמא אלא ביש לה מקום והנה משנתנו דמס' טהרות ב"הי מיירי כמבואר והשתא אי אמרת בשלמא ס' טומאה ברה"ר טהור דינא הכי בכל התורה, ור"הי לטמא גזירת הכתוב הוא מסוטה א"ש דמוקמי' קרא דעל הארץ, לטהר בר"הי באין לטומאה מקום. ולא להחמיר בר"הר ביש לה מקום. אבל אי ס"ד כדרבא א"כ איפכא ה"ל למימר בר"הי טמא לעולם אפי' אין לטומאה מקום. וקרא כי אתא לר"הר שלא יהי' ספיקו טהור אלא ביש לה מקום. וע"ז תי' רבא אה"נ דבר"הר אינו טהור אלא באין לה מקום. ובר"הי טמא לעולם אך התם מיירי באין בו דעת לשאול דגמרי' בסוטה דאפי' בר' היחיד טהור, כן צריכי' לפרש, וא"כ למסקנא דקיי"ל ס' איסורא להקל היכי דאיכא חזקת היתר קמו סברת רב שימי וכהראב"ד, אמנם הרמב"ם לטעמי' דס"ל דילפותא מסוטה אסמכתא היא מדרבנן, ומן התורה ס' להקל ע"ש וליתא לכל הנ"ל.