חידושי חתם סופר על בבא בתרא ל:

את לאו קמודית דהאי ארעא דידי הוא. שיטת רשב"ם וסייעתו דאי לא דר בי' ג"ש לא מהימן במגו דלא הי' שלך מעולם וכ' מהרי"ט תשובה סי' קי"א הטעם דלא ניחא לי' לומר שלא הי' שלו מעולם דדלמא ימצא עדי' שהי' של אבותיו וכדאיתי' סברא זו ברא"ש. אבל אי דר בי' ג"ש יש לו מגו דמנך זבינתי' וצ"ל דהיינו גם מינך זבינתי וגם ממוכר שלי וכדלקמן דעביד אינש דזבין דיני' ע"כ לקחתי משניכם. דאין לומר מינך לחוד זבינתי' וא"כ בטענותו יפסול השטר והאחריות שיש לו על המוכר שלו ודלמא זה המוכר נוח לו להיות אחריותו עליו מעל המערער אע"כ צ"ל דמשניכם קניתי. עוד ס"ל לרשב"ם וסייעתו דאי לית לי' עדי' דדר בי' המוכר חד יומא לא מהימן שהוא ראה אותו דר בי' חד יומא במגו דמנך זבינתי' וכ' רמב"ן במלחמו' הטעם דתרתי קולי לא עבדי' לטעון עבורו ע"י מגו ונ"ל כוונתו כמ"ש בגליון הרי"ף דהאי מגו בלא"ה מגו דהעזה הוא דניחא לי' לומר דר בי' חד יומא מלומר מינך זבינתי ונהי בעלמא אמריני' מגו דהעזה אבל הכא אפי' נאמן לומר שדר בי' חד יומא אכתי לא זכה אלא שנטעון אנן עבור לוקח מה שהמוכר יכול ליטעון ולזכות במגו ותרי קולי בחדא דוכתא לא אמריני':

ונ"ל דב' שיטות הנ"ל תלי' זו בזו דרשב"ם ס"ל כשיטת רש"י מגו למפרע אמרי' ומגו דאי בעי' קלתי' הוחזק בב"ד פירש"י מקויים בב"ד ועשאה סי' לאחר מפורש ברש"י דס"ל התם מגו למפרע ובהא דשבועו' למחר א"ל הן ה"ל מגו למפרע מכמה ימי' מזה לא מיירי רש"י אבל בעמדו בב"ד בטענותיו יש לו מגו למפרע ועיי' רי"ף פ' הכותב גבי מלוגא דשטרא מ"מ כן הוא שיטת רש"י דאמרי' מגו למפרע וכדמשמע בעובדא דקשתא בעיליתא דאמר רב חזיתי' לדעתי' דחביבי וכו' משמע עדיין הי' נאמן בטענה זו כמו שהרגישו תוס' בשמעתין בזה. ואך קשה מר' חייא דאמר אייתי סהדי דדר בי' חד יומא משמע בלא סהדי לא מהימן במגו ומזה הוכיחו תוס' מגו למפרע לא אמרי' ולרשב"ם אין ראי' דלעולם מגו למפרע אמרי' אלא דלית לי' מגו דתרי קולי' בחדא דוכתא לא אמרי' וכנ"ל וא"כ אדרבא מוכח מדרב דאמר חזיתי' לדעתי' דחביבי וכו' דאמרי' מגו למפרע. וכיון דאמרי' מגו למפרע ממילא מוכח דלא יאומן במגו דשלא הי' שלך מעולם ומטעם מהרי"ט הנ"ל דאי ס"ד דנאמן בהך מגו א"כ תיקשי בשמעתין אכתי יאומן בכך דהא אמרי' מגו למפרע אע"כ אינו נאמן ובזה יובן המשך דברי תוס':

לאו קמודית דארעא דידי הוא וכו' דעת הרי"ף ורבינו יונה שברא"ש משום אין ס' מוציא מידי ודאי משמע אי טעין פלוני א"ל וכו' טענינן עבורו כל מה שהמוכר יכול לטעון. והקשה הרא"ש דאין ללוקח מגו דניחא לי' לתלות במוכר שלו דשמא ימצא זה עדי'. והקשה מהרי"ט בתשובה הנ"ל אטו הלוקח טוען אנן טענינן מה שהמוכר הי' יכול לטעון ועיי' בספר פלפלא חריפתא להתי"ט שנדחק ליישב זה. ואולי י"ל דס"ל להרא"ש דלשיטת רבינו יונה אינו נאמין לזה שאינו יודע. ומשו"ה נטעון אנן בעבורו כל מה שהמוכר יכול לטעון דלמא איערומי קמערי' דמן הסתם יודע ע"י מי בא ליד המוכר דלא שדי אינש זוזי בכדי וחוקר כשקונה קרקע ועיי' סברא זו לקמן מ"א ע"ב ע"כ מסתמא ידע. וחשש שיאמרו לו אין ס' מוציא מידי ודאי ע"כ קאמערים ואמר אינו יודע וק' אשיטת ר' יונה. ועכצ"ל דמאמיני' לו אינו יודע במגו דיאמר יודע אני שלא הי' שלך מעולם ועל זה טוען הרא"ש דאין מגו זו טוב ללוקח דחייש שימצא עדי':

וברמב"ם פי"ו מטוען הלכה ד' מבואר דע"י שטוען המחזיק אינו יודע מה אתה סח זוכה בדינו והיינו כהרי"ף ורבינו יונה דאלו הוה מודה הוה אין ס' מוציא מידי ודאי. והשתא דטעין איני יודע טענינן לי' ללוקח וכ' ברי"ף אם ע"י הודאתו הפסיד אין המוכר מחזיר לו מעותי'. נ"ל כוונתו במ"ש כמסתפק אם ע"י הודאתו וכו' עלח"מ ולפע"ד אם התחיל הוא ואמר אין דידך הוה וא"כ הוא גרם הפסיד דה"ל למישתיק ולמימר סתם מפלני' זבינתי. ע"כ אין לו שום תביעה על המוכר שלו. אבל אי אמר סתם מפלני' זביני' דא"ל דזבין מינך והמערער אמר את לאו קאמודי' וכו' והוא שתיק דהוה שתיקה כהודאה ואלו כיחש לא הי' מתחייב. לא נימא דיפסיד מעותיו מהמוכר דמהיכי תיתי יענה ויוציא שקר מפיו לומר אינו יודע והוא יודע ע"כ כ' הרי"ף בלשון ספק ותלוי אם ע"י הודאתו הפסיד וכו' לאפוקי אם ע"י שתיקתו הפסיד. עוד סיים הרי"ף וכ' דלא הי' לו לקנות קרקע כזו פי' דאל"ה הומ"ל אהדרינהו שטר למוכר שלו ואיהו יטעון לא הי' שלך מעולם או יאומן בהך מגו עכ"פ אך כיון דאפסיד נפשי' וקנה קרקע ולא חקר תחלה אודותי' דהרי לא שדי אינש זוזי בכדי ע"כ יפסיד:

פלני' גזלנא הוא פליגי רשב"ם ותוס' הנה להתוס' א"ש דנקיט ואכלו שני חזקה פי' ועי"ז הי' זוכה המחזיק לולי שזה הבי' עדי' שבגזלני' נחית המוכר להאי קרקע ושוב אין לו חזקה. אבל לרשב"ם דמיירי דהמחזיק לא זכה בדינו וטענותיו א"כ לאיזה צורך הזכיר ואכלתי שני חזקה. וי"ל רבותא קמ"ל לפמ"ש סמ"ע דעכ"פ לא טוב עשה בעמי' ליעצו ליקח שדה שעתיד לעורר עליו. וקמ"ל הכא אפי' המתין עד אחר ג' שני חזקה אשר בין כך אבד זה המחזיק שטרו שיש לו מהמוכר ואינו יכול לחזור על מוכר שלו באחריותו נמצא שתי' רעו' עשה עמו ליעצו ליקח ולהמתין בערעורו ג' שנים. אפ"ה מצי אמר השני נח לו וכו'. והרמב"ם כ' שיעצו שהוא שדה טוב עושה פירות טובים אבל לא מיירי מבטחון וערעור. נראה כוונתו דרמב"ם ס"ל דבהאי עובדא אפי' לא טעין השני נח לי אנן טענינן לי' כאשר יבואר לקמן אי"ה. ואי הוה עובדא שזה שאלו אם הוא בטוח ויעצו בשקר ודאי אנן לא טענינן לי' מעשה רע כזה אלא הוא לא שאל רק אם הפירו' טובי' והשיבו לו זיל זבין כי הפירות טובים ועל זה טענינן לי' השני נח אבל אי הוה שואלו אם הוא קרקע בטוחה בלי ערעור והוא השיב זיל זבין והטעהו נהי אי טעין משום השני נח לו עביד הכי מהימן אבל מ"מ אנן לא טענינן לי'. אמנם נראה דאי שאלו אם הקרקע בטוחה והשיב לו זיל זבין וא"ל חזי דעלך קאסמיכנא וזבין דהדין הוא שהיועץ צריך לשלם לו להלוקח הפסידו כמו במראה דינר לשולחני עמ"ש בתומי' בזה נ"ל אז בשמעתין לא הי' הקרקע חוזרת למערער בטענת השני נח לי כיון דע"י העצה יתחייב הוא לשלם לו הפסדו והוה מעשה רב טפי מחתם עלי' בעד דקיי"ל כרבנן דאדמון ועמ"ש במרדכי פ' הגוזל סי' קט"ז וק"ל:

עביד אינש דזבין דיני פסק רמב"ם ובש"ע דהכא אי לא טעין לא טענינן לי' אנן. ונ"ל דנפקא לי' מדנקיט בהני עובדא דלעיל לשון דינא קאמר. ובהאי עובדא האריך לומר עביד אינש דזבין דיני' ולא אמר בקיצור דינא קאמר אע"כ הכא לאו דינא ממש קאמר שנהי' אנחנו טועני' כן אלא עביד אינש דזבין דיני'. וע"כ אפשר לקבל טענותיו אבל אינינו פשוט כל כך שיטעון אנחנו עבורו. ומ"מ נ"ל לשיטת רמב"ם וסיעתו דשמעתין מיירי שהמחזיק אמר למערער זבין לי וזה הוא ודאי טענה גרועה שהמחזיק נתן אצבעו בין שיני המערער לעוררו על השדה ע"כ טענה גרועה הוא ולא טענינן לי' אנן. אבל אי יארע כן בהיפוך שמערער רצה ליקח מן המחזיק למיזבן דיני' זה הוא טענה שהמערער הזה רואה נכרי' באו שעריו ואוכלי' פירו' קרקעו ורצה ליקח שלו מתחת ידו בזוזי למיזבן דיני' טענה מעלי' הוא ואנן נמי טענינן לי'. אלא דש"ס לא מיירי בהכי וכן משמע בש"ע סי' קמ"ו ע"ש סי"ו ודלא כסמ"ע שם:

זבין דיני' עיי' תשובו' רשב"א דמייתי ב"י סי' ק"מ ונתקשה בש"ך והמעיין בתשובו' רשב"א יבין כוונתו לאישורו וס"ל הא דאמר רבא מעות יש לו יהיב טעמא משום אחריות טעות סופר והטעם דלא שדי אינש זוזי בכדי פי' וליתן מתנה לגברא נוכראה דלאו אחותו הוה בכדי ודלא כשמואל אך גם לא כרב שהחליט דיהיב לפקדון ז"א אלא היכי דלא הוה בכדי לא תלינן בפקדון וע"כ כיון דקיי"ל עביד אינש דזבין דיני' תו לא הוה בכדי ולא תלינן בפקדון אלא הוה כמקדש אחותו דבהא הילכתא כשמואל והדברים ברורים לפע"ד:

שני חזקה טובא קאמינא כ' רשב"ם שלא היתי יודע שהי' לך שטר של ז' שני' וכו' ולפ"ז ע"כ לית לי' מגו כמ"ש תוס' ד"ה אבל אכלה וכו' דאין יודע אם יש לזה שטר וכו' עכ"ל וממילא לא יאומן שאכלה ז' שני' בלי עדי' וכיון דאית לי' עדי' א"כ הא דהוצרך רבא לומר עביד אינש וכו' ע"כ משום דאל"ה ה"ל כמכחיש עדי' בהודאת פיו כמ"ש תוס' ד"ה עביד אינש. אבל זה קצת דחוק דנהי דלא עביד אינש דקרי לשנין טובא שני חזקה מ"מ גם בהיפוך אינו במשמעו' שיהי' כמכחיש עדי'. ולא דמי ללא לויתי. ע"כ ס"ל להיש מפורשי' דמיירי דליכא עדי' אשב שני. ורק מיירי דהוא ידע שיש לזה שטר מכר ואית לי' מגו דאמר מינך זבינתי' ומהימן אשב שני בלי עדי'. וכדי דלא להוי כחוזר וטוען ע"כ הוצרך רבא לומר עביד אינש כיון דליכא עדי' על טענתו. ולפ"ז להי"מ דלית לי' מגו תיקשי' קו' תוס' א"כ אפי' בשית שני נמי נהמני' במגו כק' תוס' ד"ה אבל וכו' וצ"ל כיון דהוה מחאה והי' לו להזהר בשטרו ואירכס לי' תו לית לי' מגו והכי מסקי' בהדי' במס' ב"מ ק"י ע"א ומהתימה על הר"י בר מרדכי דהקשה דיהא נאמן במגו והא כיון דאירכס שטרו בתוך זמנו אבד מגו שלו. וצ"ל דס"ל דהכא לא הוה ריעותא כ"כ דאע"ג דבשמעתין אמרי' אין לך מחאה גדולה מזו מ"מ הא שמעתא דלקמן ל"ט ע"ב פליג וע"ש תוס' ד"ה וצריך והראשוני' חילקו בין הסוגיו' ופסקו שניהם מ"מ אינינו מחאה מפורסמת כ"כ שיאבד מגו שלו ע"י איבוד שטרו משו"ה הקשה הריב"מ מ"מ אשיטת היש מפורשי' לק"מ ועיי' מהרש"א ובש"ך ותומי' וק"ל: