חדושי ר' חיים הלוי ע

אדם, ובחמץ בעיני' הוי שיעורו בראוי לאכילת כלב, והטעם בזה הוא, דהרי הא דתערובת חמץ ישנה בב"י הוא משום דינא דטעם כעיקר, וכל שאינו ראוי לאכילת אדם פקע מיני' דין טכע"ק, וע"כ אינו עובר עליו, ולא שייך הכא טעמא דראוי לחמע בו עיסות אחרות, דכ"ז לא נאמר אלא לענין עיקר שם אוכל האמור לאזהרת ב"י, משא"כ לענין דינא דטכע"ק לא מהניא כלל הא דראוי לחמע בו עיסות אחרות, דמ"מ כ"ז שאינו ראוי לאכילת אדם פקע מיני' דין טכע"ק, וממילא דאין כאן חמץ כלל ואינו עובר עליו, משא"כ בחמץ בלא תערובת דאיתי' לחמץ בעיני', שפיר מהניא בי' טעמא דראוי לחמע בו עיסות אחרות, וע"כ עובר עליו עד שיפסל מאכילת כלב. והרי דין בל יראה אינו שייך כלל לאזהרת אכילה של טכע"ק, ומ"מ צריכינן בהטכע"ק שיהא ראוי לאכילת אדם, ומבואר מזה דמלבד דאזהרת טעם כעיקר היא אזהרת אכילה עוד גם עצם חלות הדין ושם של טכע"ק תלוי דוקא בראוי לאכילה, ובלא"ה אין זה טעם כעיקר כלל. והנה ברמב"ם בפ"ד מה' חו"מ שם ה"י ז"ל וכן הקילור והרטי' והאספלנית והתריא"ק שנתן לתוכן חמץ מותר לקיימן בפסח שהרי נפסדה צורת חמץ וכו' בגדים שכבסו אותן בחלב חטה וכן ניירות שדבקו אותן בחמץ וכל כיוצא בזה מותר לקיימן בפסח ואין בהן משום לא יראה ולא ימצא שאין צורת החמץ עומדת עכ"ל, וביאור הך מילתא דאין צורת החמץ עומדת נראה דכיון שנתכבסו מהן בגדים ונתדבקו מהן ניירות ונעשה מהחמץ מידי דלאו דמיכלא וכן יתר הדברים שחשב הרמב"ם דכולהו לאו מידי דמיכלא נינהו ע"כ מיקרי דאין צורת החמץ עומדת, וס"ל להרמב"ם דאף דבאמת החמץ ראוי לאכילה ולא נפסל מאכילת אדם, וכדחזינן דחשב בכללם תריא"ק, ובהי"ב שם מבואר להדיא דתריא"ק ראוי לאכילה, אלא שאינו מאכל כל אדם, מ"מ כיון שנעשה מהחמץ חפצא כי האי שאינו מידי דמיכלא שוב אינו בכלל אוכל לענין בל יראה, כיון דאין צורת חמץ שלו קיימת. אשר לפ"ז הרי יש מקום לומר, דלהכי הוא דס"ל להרמב"ם דתערובת חמץ שאינו ראוי לאכילה א"ע עליו בב"י וב"י, משום דס"ל דכל שהוא בתערובת שאינו ראוי לאכילה ממילא מיקרי אין צורת חמץ שלו קיימת, ותרי גווני נינהו בדין נפסדה צורת חמץ, או דהוי מינא דלאו מידי דאוכלא כמו בגדים וניירות וכדומה, ואם הוא מידי דמיכלא אז אם נסרח מיהא ונפסל מאכילת אדם ג"כ שוה לזה דהתערובת חמץ שבתוכו מיקרי נפסדה צורת חמץ, כיון דכבר בטל מתורת אוכל, ול"ד לפת עצמה שעפשה, דהתם כיון שהיא קיימת בפני עצמה בלי שום תערובת, ע"כ לא שייך בה הך דינא דבטל צורת חמץ מינה ולהכי איתה בב"י עד שתפסל מאכילת כלב. ולפ"ז הרי נסתרה הוכחתנו מדברי הרמב"ם דלדין טכע"ק בעינן ראוי לאכילה, כיון דהכא טעמא אחרינא הוא משום דלענין ב"י צריכינן שתהא צורת החמץ עליו. אכן מלבד דאין זה מוכרח בדעת הרמב"ם, די"ל דלא שייך ביטול צורת חמץ ע"י תערובת דבר שאינו ראוי לאכילה משום סריחתו, כ"א היכא שהוא דבר שאינו מין אוכלא כלל כמו ניירות ובגדים ודוגמתם, אבל אוכל שנסרח כיון שהוא מיהא ממין אוכל שפיר מיקרי צורת החמץ עומדת, אלא דגם בל"ז שפיר יש הוכחה לדברינו, מהראב"ד דפליג שם על הרמב"ם בהך דינא דנפסדה צורת חמץ, וסובר שם דהכל תלוי רק בנפסל מאכילת כלב עיי"ש בדבריו, וגבי הך דתערובת חמץ לא השיג, ומשמע דס"ל גם הוא דכל תערובת חמץ שאינו ראוי לאכילת אדם ליכא עלה משום ב"י וב"י, וצ"ע דהא דין ב"י תלוי לדידי' רק בנפסל מאכילת כלב, ובע"כ צ"ל כמש"כ דשאני תערובת דדין ב"י שלה הוא מדין טעם כעיקר ע"כ לא חל זאת כ"א בראוי לאכילה, וכש"נ. ולפ"ז נראה, דה"ט דהרמב"ם שפסק דהיכא דאין בתערובת כזית בכא"פ איסורו אינו אלא מד"ס, ואע"ג דהוא זה מדין שיעורין, מ"מ אין זה שייך לדין חצי שיעור, דטכע"ק שאני דבעינן בי' דין אכילה לעצם חלות השם של טכע"ק, א"כ גם אם חסר בי' שיעורא דאכילה ג"כ לא חלה בי' עצם השם של טכע"ק, ול"ד לח"ש דכה"ת כולה, דשם איסור שעל החפץ ממילא הוא, והדין שיעורין הוא לענין אזהרת אכילתו, משא"כ הכא דבלא דין אכילה אין זה טכע"ק כלל, א"כ ממילא דגם בחסרון שיעורי' ג"כ לא חלה בי' שמא דטכע"ק, וכל חלות שם טכע"ק שלו הוא רק מד"ס. ועיין בפ"ד מה' חו"מ דדעת המ"מ שם בדעת הרמב"ם דגם ב"י וב"י ליכא בתערובת חמץ כ"א בשיש שם כזית בכא"פ, ואע"ג דגבי ב"י לא שייך כלל לדין צירוף של אכילת פרס, אלא משום דזה שייך לחלות שם של טכע"ק על עיקר החפצא, וע"כ שפיר שייך הך שיעורא גם לגבי ב"י, וזהו להדיא כמש"כ. ולדעת הראב"ד אע"ג דנתבאר דסובר ג"כ דטכע"ק מיתלא תלי בדין אוכל, מ"מ לא תקשי אהא דסובר דטכע"ק שאין בו כזית בכא"פ הוי דאורייתא, משום דשאני הכא דהוי אוכל גמור וחזי לאכילה ורק דחסר בי' שיעורא דאכילה, וע"כ סובר הראב"ד דאין זה שייך כלל לחלות דין טכע"ק, ושפיר הוי מד"ת, ופשוט. והנה כבר הבאנו דברי הרמב"ם שכתב כיצד הוא ממשו של איסור כגון שהי' בתערובת כזית בכא"פ והוא אכל כדי פרס מן התערובת שנמצא שאכל כזית מן האיסור המעורב בה שהוא זה טעמו וממשו ולוקין עליו מה"ת, ואח"כ נקט תרי גווני דאין לוקין עליו אלא מכת מרדות מדבריהם, חדא היכא שיש בתערובת כזית בכא"פ ורק שלא אכל כל הפרס שנמצא שלא אכל כזית איסור, ועוד גוונא אחרינא כגון שעצם התערובת לא הי' בה כזית בכא"פ, והנה הבבא השלישית שעצם התערובת לא הי' בה כזית בכא"פ פשוט שהוא זה טעמו ולא ממשו המבואר בסוגיא שאסור ואין לוקין עליו, והוא המוזכר בריש דברי הרמב"ם דאיסורו אינו אלא מד"ס, אכן הבבא השני' שהזכיר הרמב"ם ביש בה כזית בכא"פ ורק שלא אכל כשיעור כזית מן האיסור המעורב בה דאין לוקין עליו צ"ע למה הזכירה כאן הרמב"ם, דלכאורה הרי הוא בכלל טעמו וממשו ועצם החפצא באיסורו, וכדחזינן דמצטרף לענין שאם אכלו כולו לוקה עליו, וכל פטורו ממלקות הוא רק מדין ח"ש שהוזכר בפי"ד מה' מאכא"ס שם, ולמה כפלה הרמב"ם גם הכא שאין לה שייכות כלל לדין טכע"ק. אכן לפי המבואר, הרי כל החילוק שבין טעמו וממשו לטעמו ולא ממשו, יסוד דינו הוא רק משום דין חסרון שיעורא דאכילה, ואע"ג דממילא הוי דינא דעצם התערובת לא חל בה איסורא דטכע"ק כלל, אבל אין בזה דין חילוק בין נותני טעמים, כ"א דעיקר היתרו הוא משום דבפחות מכדי שיעור אכילה לא חייל שמא דטכע"ק, ולפ"ז אם היינו אומרים דהיתר מצטרף לאיסור אז הוה הדר דינא דגם טעמו ולא ממשו דהיינו שאין בו כזית בכא"פ צריך להיות דינו שוה לטעמו וממשו דאסור מה"ת ולוקין עליו, דכיון שיש בו מיהא חלות שם אכילה ושיעורו, א"כ ממילא דחייל בי' דין טכע"ק להיות אסור מה"ת וגם ללקות עליו והכי נראה מבואר מהא דפסק הרמב"ם בפ"ו מה' חו"מ דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן אדם יוצא בה י"ח בפסח, ועיי"ש במ"מ דזה אפילו בשאין שם כזית בכא"פ, וכ"ה להדיא ברמב"ן בהלכות חלה, וקשה דהרי בזבחים דף ע"ח מבואר דהא דיוצאין בה י"ח בפסח הוא משום דנו"ט ברוב דאורייתא, וא"כ באין בו כזית בכא"פ דדעת הרמב"ם והרמב"ן שהובא דעתו בתה"ב דלא הוי ד"ת ואינו אסור אלא מד"ס, א"כ איך יוצאין בו יד"ח בפסח