חדושי ר' חיים הלוי סט

בכא"פ טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, ועיין בתוס' שם שהביאו פ' רבנו אליהו דכל שיש בו כזית בכא"פ הוא בכלל טעמו וממשו וכל שאין בו כזית בכא"פ הוא בכלל טעמו ולא ממשו, וכ"ה גם דעת הרמב"ם והראב"ד הכא, אלא דדעת הרמב"ם היא דבטעמו ולא ממשו דאין לוקין עליו הוי גם עיקר איסורו מד"ס, ודעת הראב"ד היא דרק מלקות לית בי' אבל איסורא אית בי' מד"ת, וסיים הראב"ד דהכי מסתברא, משום דהא דכזית בכא"פ אינו שייך רק לענין דין שיעורין, אבל בעיקר הדין דטעם כעיקר הכל שוה, וא"כ ממילא דגם טעמו ולא ממשו הוי בכלל חצי שיעור דאסור מד"ת. והנה בפי"ד מה' מאכלות אסורות ה"י ז"ל כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהן עד שיאכל אותן דרך הנאה חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם וכו' כיצד הרי שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חם וכו' או שעירב דברים מרים וכו' לתוך קדרה של נבלה ואכלן כשהן מרין, או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם ה"ז פטור, ואם עירב דבר מר בתוך קדרה של בשר בחלב או ביין כלאי הכרם ואכלו חייב עכ"ל, הרי דכתב הרמב"ם בהך דשלא כדרך אכילתן גם אינו ראוי לגר, ומתבאר בדברי הרמב"ם דבבב"ח וכלה"כ דחייב בשלא כדרך אכילתן חייב גם באינו ראוי לגר, ואע"ג דתרי דינים הם, דדין אינו ראוי לגר הוי היתר בעצם החפצא, וילפינן לה מקרא דנבלה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבילה, וצ"ל דדעת הרמב"ם היא דבאיסורי הנאה ליכא כל דין אינו ראוי לגר, וכל היתר דין אינו ראוי לגר הוא רק היכא דהוי חלות דין של אכילה לבד, וגם י"ל בדעת הרמב"ם, דאף דהך דינא דאינו ראוי לגר הוי היתר בגוף החפצא, מ"מ יסוד דינו הוא דין היתר אכילה, דאינו אסור באכילה, ובבב"ח וכלה"כ דחייב בשלא כדרך אכילתן ממילא לא שייך גבייהו כל הדין דאינו ראוי לגר. אלא דצ"ע מהא דפסק הרמב"ם בפט"ו שם ה"ל דנו"ט לפגם מותר גם בבב"ח וכלה"כ, והרי בע"ז דף ס"ז מבואר דכל הך היתרא דנו"ט לפגם הוא משום דנבילה שא"ר לגר אינה קרוי' נבילה, ומאחר דס"ל להרמב"ם דבבב"ח וכלה"כ גם בא"ר לגר אסור א"כ הרי לא שייך גם הך דינא דנו"ט לפגם מותר, וצ"ע. והנראה לומר בדעת הרמב"ם, דס"ל דאע"ג דעיקר האיסור של בב"ח וכלה"כ לא תלי בראוי לגר, מ"מ בהטעם כעיקר שלהן בעינן שיהא ראוי לגר, ומשום דהך דינא דטעם כעיקר נהי דנכלל בזה דלא בטל, מ"מ אין עיקר דינו בדין ביטול, דבאיכא טעמא פקע דין ביטול, כי אם שהוא זה דין מחודש מקרא דמשרת וחלות דין בפ"ע דטעם כעיקר, ומכח זה החלות דין הוא דלא בטל ג"כ, וא"כ י"ל דהך דינא דטעם כעיקר יסוד דינו הוא דין אזהרת אכילה, ולא נאמר רק בדין אכילה ולא זולת, ובמקום דפקע מהחפצא דין ואיסור אכילה ממילא לא שייך בי' שוב גם הך דינא דטכע"ק. אשר ע"כ נראה, דגם בבב"ח וכלה"כ נהי דבעצם איסורן ליכא בהו דין דראוי לגר ומשום דלא כתיב בהו אכילה, מ"מ הך דינא דטעם כעיקר, כיון שהוא דין מחודש וחלות דין של אזהרת אכילה, וכתיב בי' אכילה בקרא דוכל משרת ענבים לא יאכל, ממילא דאינו נוהג רק בראוי לגר, ובאינו ראוי לגר דנאמר גזה"כ דפקע איסור אכילה ממילא דלא שייך בי' שוב הך דינא דטכע"ק, וע"כ זהו שפסק הרמב"ם דגם בבב"ח וכלה"כ נו"ט לפגם מותר, משום דהוי בכלל דין דאינו ראוי לגר וליכא גבי' חלות הדין של טכע"ק, וממילא דהרי הוא בדין ביטול, ולית בי' איסורא כלל. ונראה דכן הוא מוכרח מתוך הסוגיא כמש"כ, דהנה הרשב"א והר"ן הקשו דאיך מותר נו"ט לפגם מטעמא דבעינן ראוי לגר והלא נו"ט לפגם ראוי לגר הוא אלא שפוגם קצת, ותירצו (דתערובות שאני דכל שהוא לפגם אינו בכלל נותן טעם ושרי, והרי זה לא שייך אלא אם נימא דעל עצם חלות דין טעם כעיקר הוא דבעינן ראוי לגר, ובזה שפיר אמרינן דכל שהטעם פוגם ואינו משביח הוי בכלל אינו ראוי לגר, ואינו טעם כעיקר כלל, משא"כ אם נימא דהיתרא דאינו ראוי לגר קיימא על עצם האיסור המעורב, א"כ הרי כל שראוי הוא לאכילה אכתי הוא באיסורי' ולא פקע שם איסור מיני', והרי הוא עדיין בכלל נבילה הראוי' לגר, וא"כ הרי ממילא יחול בי' גם שם טכע"ק לאסור גם תערובתו, אלא ודאי כמש"כ דעל חלות הדין של טכע"ק הוא דדיינינן בי' דין אינו ראוי לגר, ומיושב היטב פסק הרמב"ם דגם בבב"ח וכלה"כ שאיסורן גם באינו ראוי לגר מ"מ נו"ט לפגם שרי בהו, ומשום דכל שאינו ראוי לגר פקע מיני' איסורא דטכע"ק והתערובת בהיתרו. ונראה עוד דמלבד דאיסורא דוכע"ק הוא אזהרת אכילה ומיתלא תלי בדין אוכל, אלא דגם עצם חלות שם של טכע"ק ג"כ מיתלא תלי בדין אוכל, ובלא"ה לא הוי טעם כעיקר כלל. ומבואר זה מהא דפסק הרמב"ם בפ"ד מהל' חמץ ומצה ה"ח ז"ל תערובת חמץ עוברין עלי' משום בל יראה ובל ימצא כגון המורייס וכותח הבבלי ושכר המדי שעושין אותו מן הקמח וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלין, אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה ה"ז מותר לקיימו בפסח, כיצד עריבת העבדנין שנתן לתוכן קמח ועורות אפילו נתנו שעה אחת קודם הביעור ה"ז מותר לקיימו, ואם לא נתן העורות ונתן הקמח קודם שלשה ימים לשעת הביעור מותר לקיימו שהרי נפסד והבאיש תוך שלשה ימים חייב לבער וכו' הפת עצמה שעפשה ושנפסלה מלאכול הכלב ומלוגמא שנסרחה א"צ לבער עכ"ל, וצ"ע מה שפסק הרמב"ם מתחלה בתערובת חמץ דאם אינו ראוי לאכילה ה"ז מותר לקיימו, ותלי דינא דבל יראה בשיעורא דראוי לאכילת אדם, ומ"ש מפת עצמה שעפשה דתלוי בראוי לאכילת כלב, וכמבואר בסוגיא דפסחים דף מ"ה ובדברי הרמב"ם שהבאנו, וצ"ע. האומנם דבסוגיא דפסחים דף מ"ה שם תניא הפת שעיפשה חייב לבער מפני שראויה לחמע בה עיסות אחרות, ולדעת הרמב"ם הא קאי זאת בנפסלה מאכילת אדם, כיון דבנפסלה מאכילת כלב באמת אינו חייב לבער, וכמבואר כ"ז במ"מ בפ"א מהל' חו"מ שם, הרי דמעיקר הדין באמת גם בחמץ עצמו כל שאינו ראוי לאכילת אדם ליכא בי' משום בל יראה, ורק משום דראוי' לחמע בה עיסות אחרות הוא שעוברין בב"י, וא"כ ניחא הך דתערובת חמץ, די"ל דהך תערובת חמץ שהזכיר הרמב"ם אינו ראוי לחמע בו עיסות אחרות, ולהכי הוא דקיימא אדינא דכל שאינו ראוי לאכילת אדם לית בי' משום ב"י וב"י. אכן אכתי צ"ע, דמי לא משכחת לה גם תערובת חמץ שיהא ראוי לחמע בו עיסות אחרות, והרמב"ם סתמא נקט דכל תערובת חמץ שאינו ראוי לאכילה מותר לקיימו בפסח. וגם אין לומר בדעת הרמב"ם, דהוא משום דהני תערובת חמץ נעשין אינן ראויין לאכילה עוד קודם שנתחמצו, וא"כ הוי נוקשה ע"י תערובת דאין עוברין עליו, וכמבואר בר"ן ר"פ אלו עוברין, דמלבד דהרמב"ם נקט סתמא, דנכלל בזה גם תערובות חמץ כי האי שנתחמצו ואח"כ נסרחו, דהוא זה חמץ גמור ולא נוקשה, אלא דהרי עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח קודם ג' ימים דאינו עובר עליו הא כללי' הרמב"ם ג"כ בהנך תערובות חמץ דלא חזו לאכילת אדם, ושיעור חימוץ הא הוי כדי הילוך מיל, וא"כ הא הוי נתחמץ ואח"כ נסרח דהוא זה חמץ גמור ולא נוקשה, וקשה דאמאי אינו עובר עליו, ומ"ש מפת שעיפשה דחייב לבער. אלא ודאי דדעת הרמב"ם היא דחלוק תערובת חמץ מחמץ בעין, ובתערובות חמץ תלוי דין בל יראה שלו בראוי לאכילת