חדושי ר' חיים הלוי כט

קורות היו עשויות שתי וערב טומאה תחת אחת מהן תחת כולן טמא כולהו משום דינא דחבוט רמי נינהו, וש"מ דגם בעליון עודף על התחתון ג"כ אמרינן חבוט רמי, וקשה דברי הרמב"ם שפסק דבעינן שיהי' מכוון כנגד שפת היורד. וע"כ הנראה לומר בדעת הרמב"ם, דהנה בסוכה דף י"ח אמר אביי אויר שלשה וכו' ומיעטו וכו' בסוכה קטנה בקנים הוי מיעוט בשפודין לא הוי מיעוט, וה"מ מן הצד אבל באמצע פליגי בה ר"א ורבינא ח"א יש לבוד באמצע וח"א אין לבוד באמצע, הרי דמבואר בסוגיא דהא דאויר פחות משלשה אינו פוסל הוא משום טעמא דלבוד, אבל בלא"ה גם אויר משהו פוסל, וכמו באמצע למ"ד אין לבוד באמצע דלא מהניא מיעטו בקנים, אשר ע"כ זהו שכתב הכא הרמב"ם בסוכה המדובללת שיהי' העליון מכוון כנגד שפת התחתון, ר"ל שלא יהי' פחות מאויר התחתון, ומשום דס"ל דבמדובללת גם אויר משהו פוסל, ולא מתכשרא כי אם במכוון נגד שפת התחתון שלא ישאר שם אויר כלל. וטעמו של הרמב"ם בזה הוא, משום דס"ל דאע"ג דההילכתא דחבוט רמי מועיל למיחשבי' כאלו הוא למטה ומצטרף העליון עם התחתון ועם הדפנות, אבל לענין לבוד אין זה מועיל כלל, וכל שהעליון רחוק מן התחתון שלשה טפחים בין שהמרחק הוא ברוחב בין שהוא בגובה פקע מיני' דין לבוד, וממילא דהדר דינו דגם אויר משהו פוסל כמו באמצע למ"ד אין לבוד באמצע, וזהו שפסק הרמב"ם דבעינן שיהי' מכוון ממש כנגד שפת התחתון וכש"נ. ונראה דכן הוא מוכרח בדעת הרמב"ם כמש"כ, והוא מהא דפסק לעיל בפ"ד וז"ל היו הדפנות דבוקות לארץ ולא הי' מגיעות לסכך אם היו גבוהות עשרה טפחים אע"פ שהן רחוקות מן הגג כמה אמות כשרה ובלבד שיהיו הדפנות מכוונות תחת שפת הגג עכ"ל, ושם הרי בודאי קשה למה לנו מכוונות, והרי אף אם נימא דמשום חבוט רמי בעינן דוקא מכוונות, אבל הרי שם לא צריכינן כלל לההילכתא דחבוט רמי, והכשר הסוכה שם הא הוי משום ההילכתא דגוד אסיק מחיצתא דהמחיצות עולות עד סכך העליון, ועדיפא מינה פסק הרמב"ם דאפילו בסיכך ע"ג שפת הגג ג"כ הויא סוכה כשרה משום דאמרינן גוד אסיק מחיצתא, וכש"כ כאן שהמחיצות ניכרות, וא"כ ל"ל מכוונות, אלא ודאי דכוונת הרמב"ם היא שלא יהא בהן גם אויר פחות משלשה, ומשום דבלא"ה אין הדפנות מצטרפות לסוכה, כיון דהסכך רחוק ג' ויותר מהדפנות דפקע מינה דין לבוד, וא"כ הרי ממילא דהוא הביאור עצמו גם גבי סוכה המדובללת, דר"ל שלא יהי' שם גם אויר משהו, דתרווייהו חד דינא וחד טעמא להו, דכל שהסככות עצמן רחוקות זמ"ז או מהדפנות שלשה ויותר בגבהן, פקע מהן דין לבוד, וגם אויר משהו פוסל בהן, וכש"נ. אלא דקשה ע"ז מהא דאיתא בעירובין דף ט' רב אשי אמר וכו' כגון שנעץ שתי יתדות עקומות על שני כותלי מבוי שאין בגובהן ג' ואין בעקמומיתן ג' מהו דתימא או לבוד אמרינן או חבוט אמרינן לבוד וחבוט לא אמרינן קמ"ל, ועיין ברשב"א שם שהקשה דל"ל הכא לדינא דחבוט רמי והא כיון דאין בגובהן ובעקמומיתן ג' א"כ תתכשר מדין לבוד לחוד ותירץ דאיירי שיש בהאלכסון שבין קורה לכותל המבוי שלשה, והא דאין בעקמומיתן ג' פירושו בנטיתן לרוחב המבוי, אבל בהאלכסון באמת יש ג', ואין כאן דין לבוד, וע"כ צריכינן דוקא לטעמא דחבוט רמי, ולפ"ז הרי מבואר להדיא הכא דאף דיש בין הקורה לכותל המבוי מרחק שלשה, מ"מ כל שע"י החבוט רמי יהיו תוך ג' שוב אמרינן ע"ז לבוד, ומשום דאמרינן חבוט ולבוד ביחד, ולפ"ז גם בסוכה המדובללת אין אויר פחות משלשה פוסל, ונסתר מש"כ בדעת הרמב"ם, והמכוונות שהצריך אכתי צ"ע. אלא דבאמת יש לפרש הא דקאמר הגמ' אין בגובהן ג' ואין בעקמומיתן ג', דר"ל דגם באלכסון ליכא ג', כי אם דהקורה היא בתוך שלשה לכותלי המבוי, והא דצריכינן לההילכתא דחבוטו רמי ולא סגי בטעמא דלבוד לחוד הוא משום דלבוד לא מהניא רק למיחשבינהו כמחובר, אבל מ"מ הקורה נחשבת כבמקומה ואינה ע"ג מבוי, ולענין הכשירא דמבוי קורה ע"ג מבוי בעינן, שלזה אין הלבוד מועיל כלל, אם לא משום ההילכתא דחבוט רמי דעיקרה נאמר דמחתינן לה למטה, ורק בזה הוא דנחשבת קורה ע"ג מבוי. אשר אם נימא כן שוב הדרינן לכללין, דאין לבוד רק היכא שעצם הקורה היא בתוך ג' לכתלים, ואין חבוט רמי מועיל כלל למיחל בי' דין לבוד, והא דקאמר מהו דתימא או לבוד אמרינן או חבוט אמרינן לבוד וחבוט לא אמרינן, היינו משום דהכא צריכינן לתרווייהו, חבוט לענין גובהה שהיא מעל המבוי, ולבוד לענין רחבה שאינה מגעת לכתלים, אבל אין הלבוד נוגע להחבוט, כי אם דכל אחד חל בפ"ע. ובהכי מתישבת היטב הסוגיא, דהנה התוס' שם הקשו בהא דקאמר הגמ' אין בגובהן ג' מהא דאיתא בסוכה דף כ"ב דכי יש ברחבו טפח אמרינן חבוט רמי אפילו ביתר מג', ותירצו דהכא שאני דבעינן קורה ע"ג מבוי וביתר מג' לא הוי היכר, וביאור דבריהם, משום דבאמת זה קשה לומר דהדין של חבוט רמי אינו מועיל לאשוויי קורה ע"ג מבוי, דהרי אדרבה זהו עיקר ההילכתא דחבוט רמי דחשבינן לה כאילו היא למטה, וע"כ זהו שהוסיפו התוס' טעמא דהיכר, ור"ל דאע"ג דמדינא הא הוי שפיר קורה ע"ג מבוי משום ההילכתא דחבוט רמי אבל מ"מ היכרא דקורה ליכא רק בתוך שלשה, אכן לפמש"כ הרי מתישבת הסוגיא היטב, דבאמת אה"נ דאי משום ריחוק הגובה בלחוד לא הוה איכפת לן גם אם היתה גבוהה הרבה כיון דאמרינן חבוט רמי וחשיב קורה ע"ג מבוי, אבל הכא שאני דיש כאן גם החסרון שברוחב, דהקורה אינה מגעת לצדדי המבוי, שלזה הרי לא שייך כלל ההילכתא דחבוט רמי, וכל הכשרה צריך להיות רק מדין לבוד לחוד, דנימא לבוד מהקורה לכותל המבוי, וע"כ צריכינן דוקא שעצם הקורה תהא סמוכה להכותל בתוך ג', וכש"נ דלמיחל דין לבוד לא מהניא לזה ההילכתא דחבוט רמי וצריכינן שיהו סמוכות זל"ז ממש בתוך ג'. והתוס' בע"כ דקיימי בשיטת הרשב"א דאיירי שיש באלכסונן ג', ובע"כ דאמרינן לבוד גם ע"י חבוט רמי, וע"כ זהו שהקשו דגם ביש בגובהן ג' ג"כ ליתכשר. אכן נראה דבדעת הרמב"ם מוכרח כמש"כ, והוא מהא דהשמיט כל הך אוקימתא דרב אשי, ולדעת התוס' והרשב"א דאיירי שיש באלכסון שבין קורה לכותל שלשה ואין כאן דין לבוד רק עי"ז דאמרינן מתחילה חבוט רמי, א"כ הא הוי זאת חידוש דין דאמרינן לבוד גם ע"י חבוט רמי, ואף שהקורה עצמה רחוקה יותר מג' מהכותל, וא"כ למה השמיט זאת הרמב"ם, אלא ודאי דהרמב"ם מפרש כמש"כ, דאיירי שאין בין קורה לכותל שלשה, ולבוד והחבוט רמי הם שני ענינים נפרדים, דהלבוד הוא לענין החסרון שבין קורה לכותל, והחבוט רמי הוא לענין מה שגבוהה מהמבוי ואינה ע"ג חלל המבוי, אבל אה"נ דהא שתהא הקורה תוך שלשה לכותל ע"י החבוט רמי אינו מועיל כלל לענין לבוד, כי אם דבעינן שתהא הקורה עצמה תוך שלשה לכותל, וע"כ שפיר השמיט הרמב"ם להאוקימתא דרב אשי, דכיון דפסק דאמרינן לבוד בתוך ג' ואמרינן חבוט רמי שתחשב כאלו יורדת למטה א"כ ממילא איכלל בזה גם אוקימתא דרב אשי דאמרינן חבוט רמי ולבוד ביחד כיון דכל אחד חל בפ"ע. ולפ"ז מיושב היטב דעת הרמב"ם כמש"כ, דהא דהצריך שיהא שפת העליון מכוון כנגד שפת התחתון הוא למעוטי גם אויר פחות מג', ומשום דכיון דגבוהות יותר מג' ופקע מינה תורת לבוד א"כ פוסל בה גם אויר משהו, וכמו שהבאנו מהסוגיא דאין לבוד באמצע דלא מתכשר אויר פחות מג' בסוכה רק ע"י לבוד, וכש"נ.