חדושי ר' חיים הלוי רח

תמוה, דמאי מהני הך חילוקא שבין בית לשדה שהזכיר הרמב"ם להך קושיא מדרבינא אדרבינא, והרי תרווייהו מיירו בשדה, וכמבואר בסוגיא שם, ולכאורה נראה מדברי הרמב"ם דהקושיא מדרבינא אדרבינא מתרץ לה במה שמחלק בין משכנתא למכירה באסמכתא, דמכירה באסמכתא לא גמר והקנהו, ובמשכנתא גמר והקנהו הגוף לפירותיו, והך חילוקא כתב לתרץ הקושיא מדרבינא אדרבינא, משום דמפרש דהא דאפיק רבינא קאי על מכירה באסמכתא, וזהו שכתב לחלק ביניהם, אבל החילוק הראשון בין בית לשדה הרי לא שייך כלל להך קושיא דרבינא אדרבינא, כיון דתרווייהו מיירו בשדה, וכבר הקשה זאת הלח"מ, יעו"ש בדבריו ונראה לומר, דהנה צ"ע בהא דכתב הרמב"ם דלהכי לא חשיבא רבית של תורה משום דאין הריוח ברור ואפשר שיפסיד, הרי מ"מ אפשר שלבסוף ימצא שיהא ריוח, והרי בהכי קיימינן היכא דלבסוף נמצא שהי' ריוח אם יוצא בדיינין אם לא, וא"כ לכאורה צ"ע מה מועיל זה שאפשר שיפסיד, אבל היכא שהי' ריוח הא מיהא נוטל את הריוח שקצץ לו. וצ"ל דמ"מ אכתי בשעה שקצץ אז לא הי' ריוח ברור, ועל כן גם כשנתהוה ריוח אח"כ קציצה מיהא לא הויא, ועל כן לא הויא רק אבק רבית. אכן אכתי אין זה ברור, די"ל דכיון דקצץ לו שיטול זאת בדמי רבית שוב הויא קציצה גמורה, דכן היתה קציצתו מתחלה שאם יהא ריוח יטול זאת ברביתא, ועל כן הויא זאת קציצה גמורה, וא"כ צ"ע קצת דמה מועיל מה שמתחלה אין הריוח ברור, אבל סוף כל סוף לבסוף מיהא נוטל את הרבית שקצץ לו מתחלה, וצריכה להיות רבית גמורה מד"ת, וצ"ע אם בכה"ג שאין הריוח ברור מקריא קציצה אם לא, אולם נראה, דאף אם נימא דזה מקרי קציצה גמורה, ג"כ ניחא, דכיון דכל זמן דאין הריוח ברור לא הויא רבית, א"כ תו לא אכפת לן במה שנתהוה אח"כ ריוח, דכיון דהקנה לו קרקע לפירותי', א"כ נמצא דזה שנתהוה אח"כ ריוח קרקע של מלוה היא דאשבחה, אבל מהלוה לא קבל רק דבר שאין הריוח ברור, וממילא דאין כאן רבית לעולם, ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה, ולא מה שהרויח המלוה לעצמו. אשר לפי"ז יתבארו דברי הרמב"ם על נכון, דהנה כבר הבאנו קושית הראשונים מדרבינא אדרבינא, דלעיל בדף ס"ב קאמר דמשכנתא בלא נכייתא הויא אבק רבית, והכא איתא דאפיק רבינא פירי משום דהויא רבית קצוצה, ועל זה תירצו הראשונים דהא דאפיק רבינא הוא במכירה באסמכתא ולא במשכנתא, והא דאפיק לאו משום דין רבית אלא משום דהויא מחילה בטעות וחוזר, והרמב"ם לא ניחא לי' בזה, משום דכל הסוגיא משמע דהא דאפיק רבינא הוא משום דין רבית, וכאשר כן מבואר ברמב"ם פרק זה דהא דהדרי פירי במכירה באסמכתא הוא משום דהויין רבית קצוצה, וע"ז כתב הרמב"ם הורו רבותי דמשכנתא בלא נכייתא לא הויא רק אבק רבית, משום דאין הריוח ברור, ואינו דומה לבית דהוי ריוח ברור, ואינו דומה למכירה באסמכתא, ר"ל דשם הא מיירי ג"כ בשדה דאין הריוח ברור ומ"מ הויא רבית קצוצה, לפי שהמשכנתא הקנה לו גוף לפירותיו, ר"ל וא"כ ברשות המלוה הוא דאשבח, אבל מיד הלוה לא לקח רק דבר שאינו ריוח ברור, אבל מכירה באסמכתא לא גמר והקנהו, ר"ל וא"כ ברשות הלוה הוא דאשבח, וא"כ הא נמצא דבשעה שנוטל מיהא הויא רבית, ועל כן הויא רבית ד"ת, כיון דלבסוף נוטל ריוח ברור משל לוה עצמו, ולהכי לא קשיא מדרבינא אדרבינא, דבמשכנתא בלא נכייתא, דקני הגוף לפירות, אין הריוח ברור, ואח"כ שדהו היא דאשבחה, ועל כן הויא אבק רבית, משא"כ במכירה באסמכתא, דמה שנוטל אח"כ היא משל לוה, על כן הוי לבסוף ריוח ברור, ועל כן הויא רבית גמורה דבר תורה וזהו שכתב הרמב"ם דיש מקצת גאונים שלא חלקו בין בית לשדה, ולדידהו הוי בכל ענין ריוח ברור, וממילא דשוב ליכא נ"מ בין משכנתא למכירה באסמכתא, כיון דבכל גוונא הוי ריוח ברור, ועל כן נתקשו להם דברי חכמי הגמ', והיינו דרבינא אדרבינא. והן יש ליישב, דהך דרבינא דאפיק פירי מיירי בכרם, דדומה לבית, והוי ריוח ברור, וכמבואר בראב"ד שם, והך דמשכנתא בלא נכייתא מיירי בשדה, דאפשר שיפסיד, וע"כ הויא רק אבק רבית, ויתפרשו דברי הרמב"ם בפשיטות. אכן עיין לעיל בהל"ד שכתב ז"ל המלוה את חבירו על השדה ואמר לו אם לא תחזיר לי מכאן עד שלש שנים הרי היא שלי ה"ז לא קנה מפני שהיא אסמכתא, לפיכך מנכה כל הפירות שאכל מפני שהוא רבית של תורה עכ"ל, וקשה מהא דפסק הרמב"ם לקמן דבשדה לא הויא רבית משום דאין הריוח ברור, והרי הכא דהויא רבית ולא דחיובו משום גזל, וא"כ הרי צ"ע מהא דמבואר ברמב"ם דבשדה לא חשיבא רבית משום דאין הריוח ברור, והרי כתב הכא הרמב"ם הטעם משום דלא קנה השדה על חיובו משום ריבית, ובע"כ כמש"כ, דכיון דלא קנה השדה א"כ גם עתה לבסוף בשעה שהריוח ברור נוטל מכח הלוה ומכח קציצתו שמתחלה וע"כ הויא רבית קצוצה, וזהו החילוק בין משכנתא למכירה באסמכתא שכתב הרמב"ם בהל"ז שם, וזהו להדיא כמש"כ. והראב"ד דס"ל דמקרי ריוח ברור, א"כ מוכח מהא דקאמר רבינא לעיל בדף ס"ב דמשכנתא בלא נכייתא לא הויא רק אבק רבית, דס"ל כרבה בר רב הונא דהוי לא קץ, וא"כ אליבי' תקשי דאיך אפיק רבינא פירי, כיון דרבית של תורה בשום אופן לא הויא הואיל וליכא קציצה, וזהו שסיים הראב"ד דמאי דקשיא דרבינא אדרבינא, ר"ל דכיון דרבינא ס"ל דהוי לא קץ ממילא נשאר הקושיא, ועל זה כתב כדכתיבנא לעיל, והוא לעיל בהל"ד בהשגה שם דטעמא דרבינא דאפיק פירי הוא משום דין גזל ולא משום רבית, וכמש"נ. פי"ט הל"ח מכר הלוה שדה ללוקח ומכרה לוקח ראשון ללוקח שני וכתב המלוה ללוקח ראשון דין ודברים אין לי עמך וקנו מידו הרי בע"ח טורף מלוקח שני אותה השדה ולוקח ראשון טורף אותה מבע"ח שהרי כתב לו ולוקח שני טורף אותה מלוקח ראשון שהרי הוא מכרה לו ובע"ח חוזר וטורף משני וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה ביניהן וכן האשה בכתובתה עכ"ל, ובהשגות ז"ל זה הפירוש למה שאמרו וכן בע"ח ושני לקוחות וכו', מכמה תשובות, האחת שאין זו החלילה אלא כשמכר הלוקח ראשון לשני באחריות ומשנתנו אין בו הפלגה וקאמר וכן בע"ח, והב' משנתנו הפשרה מתחלה לשלשתן וכאן אין הפשרה אלא לשנים בע"ח ואחד מן הלקוחות שהרי אחד מן הלקוחות קבל מעותיו, והג' שאף לב' אין כאן פשרה כי כשיטרוף בע"ח השדה מלוקח שני הלך אצל לוקח ראשון ולקח מעותיו כשיבא לוקח ראשון ויוציא השדה מבע"ח אותו בע"ח על מי יחזור והלוקח שני כבר לקח מעותיו והלך לו נמצא הוא לבדו מפסיד, והרביעית שאף לכתחלה אין ב"ח יכול לטרוף מלוקח שני משום דאמר לי' אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרי' וכו' עכ"ל, ונמצא דהראב"ד חולק בזה גם בעיקר הדין עם הרמב"ם, דלדעת הרמב"ם הוי בכה"ג חוזרין חלילה, ולדעת הראב"ד הוי אחת משתי אלה, או שהבע"ח אינו טורף כלל משום אי שתקת, ואם טורף הלוקח שני יגבה דמי אחריותו והלוקח ראשון יקח את השדה, ובין כך ובין כך הבע"ח מפסיד, ואין כאן חוזרין חלילה. אלא דקשה מאד בהא דהלוקח ראשון חוזר וגובה מב"ח, ובזה דעת הרמב"ם ודעת הראב"ד שוין, וקשה והלא מאחר דגוף השדה הרי כבר אינה של הלוקח ראשון, כיון דכבר מכרה ללוקח שני, ואיזה זכות יש לו בהקרקע כלל, וגם זה שכתב לו דו"ד אין לי עמך, הלא בזה לא נכלל רק