חדושי ר' חיים הלוי רז

מדין עבד כנעני, ושפיר צריך להיות אסור, וכפסק הרמב"ם, כיון דהויא הלואת ישראל, דהישראל השני חשוב לוה לגבי הישראל הראשון, אבל ברישא גבי ישראל שלוה מן הנכרי והעמידו אצל נכרי, והישראל נותן מדעת הנכרי ובשבילו, ואם כן הרי באמת חשיבא רק הלואת נכרי, כיון דחל עלי' דין עבד כנעני, ואם כן ממילא דההלואה בעצם נתינתה שייכה רק להנכרי, והויא הלואת נכרי ורבית נכרי, דהישראל חשיב לוה רק מהנכרי, וצ"ע על הרמב"ם שפסק דאסור. אכן נראה, דכיון דיסוד דין עבד כנעני הלא נאמר בעצם נתינת המעות, דנתינתו של זה נחשבת עבור חבירו, אם כן גבי נכרי דאימעיט מדין שליחות וזכי', ממילא דליתי' גם בדין עבד כנעני, דנהי דדין עבד כנעני אינו דין שליחות וזכי' גמורה, והוא גזה"כ ודין בפ"ע, מ"מ נראה דכיון דעיקר דינו שתהא נתינת חברו חשובה ניתנת עבורו הוא מחלות דיני שליחות וזכי', וכל שהוא לאו בר שליחות וזכי' לאו בר דין עבד כנעני הוא, וגבי נכרי דאימעיט מדין שליחות וזכי' מקרא דאתם, שפיר ליתי' בדין עבד כנעני. ולפי"ז בהעמידו אצל נכרי, לא נעשה רק דין ערבות לחוד, כיון דעל פיו נתן, ושפיר חשיב גם הישראל מלוה וחשיבא הלואת ישראל ושפיר אסור, וכפסק הרמב"ם. ובאמת דנראה דזהו ביאור הסוגיא, דפריך שם הגמ' בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא כיון דאין שליחות לנכרי איהו ניהו דקא שקיל מיני' רביתא, אשר המבואר מזה דבהא דהעמידו אצל הנכרי איכלל בזה מעשה שליחות, ר"ל דעשאו שליח לתת המעות עבורו, וזה צ"ע. אכן לפי המבואר הדבר פשוט דכיון דהעמידו אצל הנכרי ונתן על פיו, הרי יש כאן דין עבד כנעני, וכמו שאמר הילך מנה והתחייב לפלוני, ודין עבד כנעני הרי מועיל שפיר שיהא חשוב רק איהו המלוה לחוד, ורק דכיון דאין שליחות לנכרי אם כן הרי לית גבי' גם דין עבד כנעני. ולפי"ז זהו דפריך הגמ' אלא רישא כיון דאין שליחות לנכרי, אם כן ממילא דלית גבי' דין עבד כנעני גם כן, ושפיר הוי הישראל שהלוהו מלוה, והו"ל להיות אסור כיון דהויא הלואת ישראל, וכפסק הרמב"ם. פ"ו הל"ז הורו רבותי שהמלוה את חבירו ומשכן לו שדהו ע"מ שיאכל פירותי' כל ימי המשכונה אע"פ שאינו מנכה לו כלום ה"ז אבק ריבית ואינה יוצאה בדיינים שאין הממשכן את השדה דומה לממשכן בית שהרי אין בשדה פירות מצויין בעת ההלואה וכו' ואפשר שיפסיד בזריעתה ועבודתה ולפיכך היא אבק ריבית, וכן אין המשכונה דומה למי שמכר באסמכתא שהמוכר באסמכתא לא גמר והקנהו והממשכן גמר והקנהו גוף זה לפירותיו וכו' עכ"ל, ובהל"ח שם ז"ל הורו מקצת גאונים שכל משכונה שאין בה נכוי כלל הרי היא ריבית קצוצה, ולא ירדו לעומק הדבר להפריש בין שדה לחצר ולפיכך נתקשו להם דברי חכמי הגמרא עכ"ל, ובהשגות ז"ל אמת הוא זה שהחמירו בכרם יותר משדה ולא להקל במשכונת שדה אלא להחמיר במכירת כרם אבל מי שסובר במשכנתא בלא נכייתא שהוא ריבית קצוצה אמר כן אף בשדה ומאי דקשיא להו דרבינא אדרבינא הא אתרצא לה כדכתיבנא לעיל ועוד יש לנו הפלגות כי יש חילוק בין אתרא דמסלקי ובין אתרא דלא מסלקי עכ"ל. ביאור הדברים, דבב"מ דף ס"ב קאמר שם רבינא דמשכנתא בלא נכייתא אין מחזירין ממלוה ללוה, והיינו משום דהויא אבק ריבית, וקשה למה לא יהיו הפירות שנותן לו ריבית קצוצה, אכן יעו"ש בדף ס"ז דקאמר רבה בר רב הונא דמכירה באסמכתא דלא גמר ומקני הויין הפירות אבק ריבית, וקאמר שם בגמ' משכנתא מאי התם טעמא מאי משום דלא קץ לי' ה"נ לא קץ לי' או דילמא התם זביני הכא הלואה אמר לי' התם טעמא מאי משום דלא קץ לי' וכו', וחזינן מזה דהיינו טעמא דבמשכנתא בלא נכייתא לא חשיבי הפירות ריבית קצוצה משום דלא קץ לי', והנה בפירושא דהך דלא קץ לי' נחלקו בו הראשונים, דרש"י פי' משום דלא התנה עמו שיאכל הפירות אלא אכילתו את הפירות היא ממילא ולא הויא ריבית קצוצה, והרבה מן הראשונים מפרשים משום דאין הריוח קייץ וברור, דאפשר שיפסיד בזריעתה, ונ"מ בין שני הטעמים היכא שהתנה עמו שיאכל פירותי', דלטעם הראשון הרי קץ לי' והויא ריבית קצוצה, ולטעם השני משום דאין הריוח ברור גם בכה"ג לא הויא רק אבק רבית, וזהו שנחלקו הרמב"ם והראב"ד, דהרמב"ם כתב ומשכן לו שדהו ע"מ שיאכל פירותי', וגם בכה"ג לא הויא רק אבק רבית, משום דאין הריוח ברור, והראב"ד חולק בזה וס"ל דכיון שהתנה הויא רבית קצוצה, משום דס"ל דגם בשדה דינו כריוח ברור, אלא דעיקר הטעם משום דלא התנה עמו, אבל בהתנה הויא רבית קצוצה. והנה הזכיר הרמב"ם חילוקא דשדה אינה דומה לבית משום דבבית הוי ריוח ברור, כי היכי דלא תקשי מהא דאמרינן בערכין דף ל"א דבבתי ערי חומה שיכול לפדותה הויא כרבית קצוצה אלא שהתורה התירתו, ולכן מחלק דבבית הוי ריוח ברור ובשדה לא הוי ריוח ברור, ועיין בתוס' ב"מ דף ס"ד ע"ב שכתבו בשם ר"ת דגם בבית לא הוי ריוח ברור דאפשר שתשרף, ופירשו הך דערכין דהויא רבית גמורה היינו מדרבנן, אבל הרמב"ם ס"ל דהויא רבית גמורה דאורייתא, ועל כן כתב דבית שאני משום דהוי ריוח ברור והנה הא דסיים הרמב"ם דלהנך גאונים דלא מחלקי בין בית לשדה וס"ל דבשניהם הוי ריוח ברור נתקשו להם דברי חכמי הגמרא, לפי הפשוט נראה דהוקשה להם למה הויא אבק רבית במשכנתא בלא נכייתא. ואע"ג דהבאנו לעיל פירוש רש"י דהוי הטעם משום דלא התנה בפירוש על אכילת פירות, אפשר דלא ניחא לי' להרמב"ם בהאי חילוקא, או דניחא לי' להרמב"ם לפרש סוגיין גם בהתנה עמו בפירוש על אכילת פירות, דבלא התנה לא הוה מספקא להגמ' בזה אי הויא רבית קצוצה, כיון דלא קייץ לי', פשיטא דלא הויא אלא אבק רבית. ובאמת דלהך פירושא דמיירי בלא התנה צ"ל דהיינו שלא התנה עמו בפירוש על אכילת פירות, אבל סתמא דמשכנתא הוי שיאכל המלוה הפירות, ובכה"ג ס"ל דלא הויא רבית קצוצה, משום דלענין רבית קצוצה צריך שיקוץ בפירוש הרבית. ובזה הרמב"ם חולק וס"ל דכיון דמסתמא אית לי' הפירות שפיר מקרי קייץ, וכמו דחזינן מהך דבתי ערי חומה, דלא התנה ג"כ בפירוש על הדירה, ומכ"מ הא קאמרה הגמ' דרבית הוא והתורה התירתו, אלמא דאע"ג דלא התנה בפירוש מ"מ כיון דמסתמא אית לי' שפיר הויא רבית קצוצה. ולדעת הגאונים צ"ל כמו שהבאנו בשם ר"ת דהא דקאמר בגמ' דערכין ה"ז רבית גמורה היינו מדרבנן. אכן מדברי הרמב"ם שמחלק בין בית לשדה הרי מוכח דס"ל דהויא רבית גמורה דאורייתא, ועל כן שפיר כתב דלפי דעת הגאונים קשה דברי הגמ'. אכן מדברי הראב"ד שכתב ומאי דקשיא להו דרבינא אדרבינא, נראה דמפרש דהא דקאמר הרמב"ם דנתקשו להם דברי חכמי הגמ' הויא קושיא אחריתא, והיא מדרבינא אדרבינא שהזכיר הראב"ד, ועיין שם בסוגיא דהקושיא הויא מהא דסבירא לי' לרבינא בדף ס"ב דמשכנתא בלא נכייתא הויא אבק רבית ובדף ס"ז קאמר בגמ' דעבד רבינא עובדא ואפיק פירי, הרי להדיא דס"ל דהפירות הויין רבית קצוצה, ומבואר שם בסוגיא דמיירי בלא קץ לי' המוזכר שם מתחלה בגמ', וקשיין דברי רבינא אהדדי, דלעיל קאמר רבינא דמשכנתא בלא נכייתא הויא אבק רבית, והיינו משום דלא קץ לי', לכל חד פירושא כדאית לי', והכא קאמר רבינא דהויא רבית קצוצה גם בדלא קץ לי', כן נראה מדברי הראב"ד בפירוש הקושיא שהזכיר הרמב"ם. אכן הדבר