חדושי ר' חיים הלוי רא

ואו"ת ביררו' לכל אחד שזהו חלקו, אבל כל זה הוא אם הם מחולקים זה מזה, אבל קודם שנתחלקו זמ"ז היתה א"י זכיית כולם ביחד, וא"כ הלא היו צריכין לגורל שעל ידו נתחלקו זמ"ז, שיוכל לזכות כל אחד בחלקו לבדו, וגורל לבדו ג"כ לא מהני, דהרי אין בגורל דין קנין שיזכה על ידו כל אחד בחלקו, וממילא דלא חלה דין חלוקה כלל, דעצם החלוקה הא הויא מה שנשאר כל אחד בחלקו בלא זכות חבירו, אלא דכיון דהיו קלפי ואו"ת שביררו לכל אחד שזהו חלקו ולא חלק חבירו אם יתחלקו, א"כ ממילא אהני הגורל. ונמצא דהגורל וקלפי ואו"ת כולהו צריכין להדדי, דבין כולם ביחד חלה חלוקה וזכייתו של כל אחד בחלקו ביחד, כיון דהיה כאן חלוקת גורל ובירור החלקים לכ"א מה שלו, א"כ ממילא שאינו חסר עוד קנין וזכיה ונתקיימה החלוקה. ולפ"ז הרי מתבארת שפיר הסוגיא, דבאמת אפילו אם נימא דיש ברירה ג"כ קשה הילפותא מתחלתה של א"י, דהרי באמת באחין שחלקו, להך מ"ד דיש ברירה הרי א"א לומר דהוברר הדבר דכל אחד היה צריך לירש אותו חלק שנטל, דהרי זה פשיטא דאינו, דהרי ברור דכל אחד יש לו כח ירושה על כל מקצת ומקצת, ואיך נימא דכח ירושתו של זה היינו רק על אותו חלק שנטל, וכן כחו של השני על חלק השני דוקא, אלא ודאי דה"פ דיש ברירה דזה החלק שנוטל יהיה שלו מדין ירושה, והוי הדין דכל אחד ואחד כל מה שנוטל יהיה עליו דין יורש. ולפ"ז הרי לא. שייך דינא דיש ברירה אלא אחר שזכה כל אחד בחלקו, דאז אמרינן דהוברר הדבר דהוא יורש ע"ז החלק, אבל קודם שזכה כל אחד בחלקו הרי פשיטא דיד שניהם שוה בכל הירושה. ובזה באמת חלוק כל יש ברירה דעלמא ליש ברירה של חלוקת א"י, דבחלוקת א"י היתה הברירה דנטל כל אחד חלק המגיע לו, ולא היה יכול להשתנות בשום אופן, דכיון דהיה על פי הדיבור ונביא ואורים ותומים פשיטא דנטל כל אחד חלק המגיע לו, ופשיטא דלא הי' צריך כל אחד לשום קנין, כיון דנתברר דזהו חלקו שלו, והשתא הוא דגמרה זכיית ירושתו של כל אחד בחלקו, משא"כ בכל יש ברירה דעלמא עיקר הברירה היא ע"י זכיית כ"א בחלקו וכמש"כ. אשר על כן זהו דפריך הגמ' אי מה להלן בקלפי ואו"ת אף כאן בקלפי ואו"ת, ר"ל וא"כ איך ילפינן כל חלוקה דעלמא מחלוקת א"י לענין גורל, והלא בחלוקת א"י כיון דנתברר ע"י הקלפי ואו"ת לכל אחד חלקו במסויים, וא"כ הרי אין בהגורל רק מעשה חלוקה בעלמא בלי שום קנין, ובזה הוא דמהני גורל, משא"כ בכל חלוקה דעלמא, דנתבאר דאפילו למ"ד יש ברירה מ"מ הרי בעינן בחלוקתו גם דין מעשה קנין, ולזה הרי לא שייך כלל ענין גורל, וממילא דאינה מתקיימת המעשה חלוקה. וע"ז הוא דמשני הגמ' בההיא הנאה דקא צייתי להדדי גמרי ומקנו להדדי, ר"ל וחשוב זאת כמו שנתבררו בחלקם, ואינו חסר עוד לכל אחד קנין וזכיה בחלקו, והכל תלוי רק במעשה חלוקה, ושוב ילפינן מתחלתה של א"י דגורל מהני לעשות מעשה חלוקה, וכמש"כ דגם בתחלתה של א"י חלות דין מעשה חלוקה היה ע"י הגורל לבדו, ומיושבת היטב הסוגיא גם לפי דעת הראשונים דלא גרסי אלא, וכש"נ. והנה צ"ע בעיקר הך דינא דמעשה חלוקה, אם שייך זאת לפ"מ דקי"ל אין ברירה, די"ל דדוקא אם יש ברירה, וכל אחד נוטל חלקו, אז דין חלוקה בזה, ושייך גבה גורל שיעשה את המעשה חלוקה, משא"כ לפ"מ דקי"ל אין ברירה, וכל אחד נוטל חלק בתורת לקיחה, א"כ עיקר המעשה הוא הלקיחה והזכיה בחלק כל אחד מה שהוא נוטל, וממילא הן מחולקין זה מזה, ואין כאן מקום כלל לדין גורל, שהוא רק על מעשה חלוקה, או דנימא דגם אם אין ברירה ולקוחות הם, מ"מ דין חלוקת ירושה לא פקע מינה, וע"כ שייך בזה גם דין מעשה חלוקה. ועיין ברמב"ם בפי"א מה' שמיטה ויובל שכתב ז"ל האחין שחלקו כלקוחות הן ומחזירין זה לזה חלקו ביובל ולא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה עכ"ל, הרי דעצם החלוקה קיימת ואין היובל מבטלה, ואם נימא דכולהו רק בתורת לקיחה נטלו חלקיהן, אבל חלוקת ירושה אין כאן כלל, א"כ כשהיובל מבטל המעשה לקיחה ממילא בטלה החלוקה כולה, אלא ודאי דיש כאן גם דין חלוקת ירושה, שזה לא מתבטל ביובל, ומשום הכי אינה מתבטלת חלוקתן מכמות שהיתה. ובזה מיושב הא דאפסיקא הלכתא בב"ב דף ק"ז דהאחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן דבטלה מחלוקת, והוא משום דיורשין הן וכמבואר בסוגיא שם, וכבר הקשו התוס' דלפי"מ דקי"ל אין ברירה הא הויין לקוחות, אכן אם נימא דיש בחלוקת אחין גם דין מעשה חלוקה של ירושה, ומשום דכל אחד בחלקו תרתי בי' יורש ולוקח, א"כ משו"ה בטלה מחלוקת משום דין חלוקת ירושה שבה. ונראה דזה תלוי בשתי הגירסות הכא, דהנה בעירובין דף ל"ז מבואר דר' יוסי ס"ל אין ברירה, והכא ג"כ אליבא דר' יוסי קיימינן, ולפ"ז לפ"מ דלא גרסינן אלא, והילפותא מחלוקת א"י קיימא גם לפי המסקנא, א"כ הרי הדבר מבואר להדיא דדין מעשה חלוקה שייך בכל גווני אף אם לקוחות הם, כיון דגורל מהני לר' יוסי מדינא, ואף דס"ל אין ברירה, והנך דגרסי אלא אר"א והילפותא מחלוקת א"י איפרכא, י"ל דהוא משום דס"ל דכיון דאין ברירה ולקוחות הן לא שייך כלל דין מעשה חלוקה, ועל כן אין גורל מועיל בזה. ולפ"ז נסתרו דברינו שכתבנו בדעת הראב"ד, דס"ל דלדידן דקי"ל אין ברירה לא מהני גורל, דהא ר' יוסי בעצמו דסובר דקנו כלם בגורל הא ס"ל ג"כ אין ברירה, וא"כ הרי להדיא דגורל מהני גם לדידן דקי"ל אין ברירה. ועל כן נראה, דהשגת הראב"ד היא עמש"כ הרמב"ם בלשונו בהנאה שנעשית להם ששמעו זמ"ז לדבר שהסכימו עליו וכו', ע"ז הוא שהשיג הראב"ד, דגורל לא מקרי דבר שהסכימו עליו לבד, כי אם דבר המועיל מדינא, וכמש"נ דעל מעשה החלוקה הרי ילפינן מתחלת א"י דגורל מהני מדינא, וזו היא כוונת ההשגה, אבל אה"נ דבעיקר הדין גם הראב"ד ס"ל דגורל מהני. ולדעת הרמב"ם צ"ל, או דס"ל ג"כ הכי דגורל מהני מדינא, והא דנקט בלשונו לדבר שהסכימו עליו, הוא משום דהקנין דגמרי ומקנו להדדי נעשה עי"ז שהסכימו לעשות החלוקה בגורל, או דהרמב"ם סובר כהגירסא דגרסינן אלא אמר ר"א, ולפ"ז לפי המסקנא באמת גורל לא מהני מדינא, ואינו רק דבר שהסכימו עליו. והנה לפ"מ דגרסינן אלא אר"א, הרי יש לפרש בפשיטות, דהא דפריך הגמ' אי מה התם בקלפי ואורים ותומים, פירושו הוא דבלא קלפי ואו"ת לא מיחשב גורל כלל, ומשו"ה הוא דגרסי אלא, ולא קיימא הילפותא מחלוקת א"י במסקנא. ולפ"ז י"ל דהראב"ד לטעמי' אזיל דמבואר בש"מ בב"ב דף קכ"א דעתו שם דבחלוקת א"י גופה חלוקת נחלה של כל שבט בפ"ע למשפחותיו היתה עפ"י גורל לבד בלא או"ת, וא"כ הרי מוכח דגם בלא או"ת חשוב ג"כ גורל, ועל כן מפרש דפרכת הגמ' אי מה להלן בקלפי ואו"ת אף כאן בקלפי ואו"ת, ר"ל דחסר עדיין קנין, אבל הגורל חשוב גורל כהלכתו, וע"כ לא גרס אלא אר"א, וכמש"נ פי"א הל"א מי שעשה גורן בתוך שלו וכו' צריך להרחיק וכו' כדי שלא יזיקו, אפילו היתה הרוח הוא שמסייע אותו בעת שעושה מלאכתו ומוליכה את העפר או נעורת הפשתן וכו' ה"ז חייב להרחיק כדי שלא יגיעו ולא יזיקו ואפילו ע"י הרוח מצוי' שכל אלו כמי שהזיקו בחציו הן, אעפ"י שהוא חייב להרחיק כל כך אם הוליכה הרוח המצוי' המוץ ואת העפר והזיקה בהן פטור מלשלם שהרוח הוא שסייע אותו ואין נזק זה בא מכח מזיק עצמו עכ"ל,