חידושי אגדות על יומא נד:

ע"ב שברכתן ברכה כו'. לכאורה יש לפרש ע"פ מ"ש שניתנה הברכה לאברהם ולזרעו לברך אחרים אבל אין לזה מקום כאן ונראה לפרש ע"פ מ"ש אוי להם לאומות שלא יודעין מה אבדו שהרי ע' פרי החג כנגד ע' אומות והיינו שברכתן של ישראל בקרבנות ברכה ג"כ לעובדי כוכבים ובהיפך קללתן כו' יעסקו בדברים הללו שהם דבר ערוה וע"ז כענין שאחז"ל גבי תפלצת ועי"ל ע"פ מ"ש לעיל שמה שהיו מעורין זה בזה הוא סימן ברכה וחיבה לישראל ובהיפך בקללתן אם לא היו מעורין הוא סימן קללה ושנאה וע"ז אמרו בשעת החורבן שזה אינו שהרי גם בשעת החורבן וסימן קללה היו מעורין כדמפורש לעיל בשם הרא"ם וע"כ מיד הזילוה שנאמר כל מכבדיה שהוא סימן ברכה וקללה הזילוה שאינו כן כי ראו ערותה שהיו גם עתה מעורין ולפירוש קמא כל מכבדיה שהקרבנות מכפרין על עובדי כוכבים הזילוה כי ראו ערותה דהיינו שחשבו שהם דבר ערוה ועבודת כוכבים וק"ל:

מאמצעיתו נברא כו'. בפרק אין דורשין פליגי בית שמאי ובית הלל וחכמים בשמים וארץ איזה נברא תחלה ושם מפורש אבל הכא לא פליגי אלא בארץ לחוד מאיזה מקום התחיל בריאתה ולפום ריהטא דאמר תנא כמאן דאמר מציון נברא היינו כחכמים דסבירא ליה הכי ופליגי ארבי אליעזר דאמר מאמצעיתו נברא ואם כן ציון לאו אמצעיתו של עולם אבל בכמה מקימות מוכח דציון ובתוכו אבן שתיה הוא אמצעיתו של עולם ועוד דדוחק לומר הא דאמרי' פ"ב כל מידי מאמצעיתו מתצר לא אתי כחכמים אלא כרבי אליעזר ואין סברא לחלק בין בריאת תולדות ארץ ובין בריאת כל דבר אחר וי"ל דחכמים לא פליגי אדר"א בהא דמאמצעיתו נברא אלא שבאו לפרש דהיינו אמצעיתו אבן שתיה שבציון ובצקת עפר למוצק גו' דאייתי ר"א היינו אבן שתיה וק"ל:

מציון מכלל יופי כו'. רישא דענינא אל ה' דבר ויקרא ארץ דהיינו לבראה בדבור היה מכלל יופי מציון:

וחכ"א אלו ואלו מציון נבראו כו'. פירשו בתוס' פי' אמצעיתו והצדדין מציון נבראו עכ"ל ולכאורה הוא קשה דהיאך הוזכר בהך ברייתא אמצע וצדדין אלא דאיכא לפרושי דהא כר"א הגדול קאי ובין תולדות שמים ובין תולדות ארץ מציון נבראו וי"ל דלא ניחא להו למימר דתולדות שמים מציון נבראו ולהכי קאמרי דהני חכמים היינו חכמים דלעיל וקאי אדר"א ור"י דפליגי אי מאמצעיתו נברא אי מצדדין נברא וקאמרי אינהו דאלו ואלו מציון נבראו וק"ק לפי מ"ש לעיל דמציון היינו מציעותיה ודו"ק: