חידושי אגדות על תמיד לב.

מן השמים לארץ רחוק כו׳ א״ל ממזרח למערב כו׳. ובפ׳ אין דורשין אמרינן (התם) דשוין הם דאדם הראשון היה מגיע מן הארץ עד לרקיע ומקצה השמים עד קצה השמים ואידי ואידי חד שיעורא הוא וכתבו התוס׳ שם דההיא סוגיא פליגא אמאן דס״ל הכא דמזרח ומערב רחוק טפי דאלת״ה אדם היכי קם כו׳ עכ״ל ע״ש והרא״ם כתב בפרשת ואתחנן דלמ״ד נמי התם דאידי ואידי חד שיעורא הוא הא פשיטא דמקצה השמים ועד קצה השמים ממש דהיינו מקצה השמים המקיף במזרח עד קצה שמים המקיף השני שכנגדו במערב הוא כפל מן הארץ עד לרקיע וא״כ אדם היכי קם כו׳ אבל מקצה שמים היינו מקצה המקיף במזרח עד קצה האחר שהוא מרכז הארץ והוא ודאי השיעור שמגיע מן הארץ עד לרקיע כו׳ ע״כ תוכן דבריו ולפי זה צ״ל נמי הכא הא דקאמרי חכמים דזה וזה שוין דממזרח היינו מקצה המקיף במזרח עד קצה המערב שהוא מרכז הארץ ולא קצה המערב המקיף דמשני קצות המקיף היה כפול כמן הארץ עד לרקיע כמ״ש הרא״ם וכן משמע קצת דממזרח למערב היינו מקצה המקיף במזרח עד קצה המערב שהוא המרכז הארץ מהא דא״ל ממזרח למערב הוא רחוק טפי תדע שהרי חמה במזרח הכל מסתכלים בה כו׳ דמשמע דאיירי ממזרח שהוא קצה המקיף ששם החמה עולה ועד קצה המערב שהוא מקום שהכל מסתכלין בו שהוא מרכז הארץ ולא קצה המקיף במערב ששם אין הכל עומדין להסתכל בו ודו״ק:

א״ל שמים נבראו תחלה או הארץ כו׳. פרש״י כלומר או ארץ ושמים נבראו ביחד עכ״ל ואין הלשון משמע כן אלא דיש להסתפק נמי או הארץ נבראת תחלה והכי איתא בפרק אין דורשין דאיכא למ״ד ארץ נבראת תחלה שנאמר ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים ושם יבואר פלוגתייהו ויש בזה מקום עיון כיון דשמים וארץ במאמר אחד נבראו מה שייך בזה ונופל בהם להיות הא׳ תחלה ומוקדם לחבירו ושם יבואר באורך ע״ש:

א״ל אור נברא כו׳ א״ל מלתא דא אין לה פתר כו׳. יש לדקדק כיון דידעו להשיב על זה שהחשך נברא תחלה אמאי לא השיבו לו כן ואם היה שואלים אח״כ מה למעלה מה למטה כו׳ ה״ל אז להשיב מלתא דא אין לה פתר ונראה לדעת זקני הנגב דשמים נבראו תחלה קרא סדר הבריאה קחשיב ובראשית כמו בראשונה והשתא מקשה למה לא השיבו לו כן דה״נ בחשך ואור ודאי סדר הבריאה קחשיב וחושך נברא תחלה ומשני דסברי דלמא אתי לשיולי מה למעלה כו׳ ר״ל דבהא גופיה בשאלת אור וחושך הוו סברי דאתי לשיולי מה לפנים ומה לאחור וכו׳ כדעת המינים שהחושך אינו אלא העדר אור ולא היה צריך בריאה קודם האור אבל אנחנו עדת המאמינים כי הש״י ברא שניהם יש מאין ואין לנו לשאול מה לפנים כו׳ וע״כ השיבו לו כן מלתא דא אין לה פתר כי אין לשאול מה לפנים כו׳ והמקשה אי הכי שמים נמי לא נימרו כו׳ הוה ס״ד דה״ק דלמא אתי לשיולי מה לפנים כו׳ דלכך לא השיבו לו באור וחשך משום דלמא אתי לשיולי מה לפנים כו׳ במלתא אחריתא ולהכי מקשה דא״כ שמים נמי לא נימרו ליה מטעם זה דלמא אתי לשיולי מה לפנים כו׳ במלתא אחריתא ומשני דהכי קאמרינן דמעיקרא כששאל משמים וארץ סברי דאקראי בעלמא כו׳ אקראי מלשון קראי דהוה שאיל אי כסדר הבריאה קחשיב בהו קרא והשיבו לו דכן הוא מקראי ושמים נבראו תחלה ושוב כששאל להו על אור וחשך סברי דאי כפשטיה שאל כיון דהשבנו לו כבר בשמים וארץ דכסדר הבריאה קחשיב קרא א״כ מה שאל בחשך ואור דודאי ה״נ נימא דכסדר הבריאה קחשיב אבל ודאי דכוונתו בשאלת אור וחשך כדעת המינים דהחשך אינו בריאה אלא העדר אור ולכך השיבו לו מלתא דא אין לה פתר דהיינו דאין לשאול מה לפנים כו׳ ודו״ק:

א״ל איזהו חכם הרואה את הנולד כו׳ ואיזהו גבור כו׳. בפ״ד דאבות קאמר גבי גבור ועשיר כי הכא אבל בחכם קאמר בע״א איזהו חכם הלומד מכל אדם והך דרואה את הנולד קא״ל בפ״ב דאבות גבי איזה דרך שידבק בה אדם ונראה דאלו השאלות כלפי עצמו שאלם שישבחו ויהללו אותו בהן לפי שהיה חכם בחכמת הפיליסופיא שהיה תלמידו של אריסטוטלוס והיה גבור כובש כמה ארצות וגם עושר בנכסים שאסף במלחמה אבל הם השיבו לו ע״פ מ״ש הכתוב אל יתהלל חכם בחכמתו גו׳ כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל גו׳ דהוא תכלית ואושר האמיתי וז״ש לו כששאלן שישבחו אותו בחכמתו הפילוסופיא א״ל דאין זה חכם אמיתי אבל הרואה את הנולד שהוא מביט ורואה לתכלית שהוא נולד לבסוף דהיינו וידוע אותי הוא החכם האמיתי ואח״כ שאלן איזו גבור שישבחו אותו על שכבש כמה ארצות והשיבו לו שאין זה גבורה אמיתית אלא כובש את יצרו כדמייתי לה מקרא בפ״ג דאבות וכן קא״ל איזהו עשיר כו׳ שישבחו אותו בעושר וא״ל שאין זה עושר אמיתי הבא לו בגזילה במלחמה אבל זה השמח בחלקו ונהנה מיגיע כפו כדמייתי לה מקרא שם זהו עושר האמיתי:

א״ל מה יעביד אינש ויחיה כו׳. רש״י פירשו לענין גאוה ושפלות וכה״ג כתב הערוך בערך חי ע״ש ויותר נראה לפרשו כמשמעו מה יעביד אינש ויחיה והשיבו לו ימית את עצמו בעוה״ז להרחיק מתענוגי עוה״ז כדי שיחיה לעוה״ב כמ״ש אדם כי ימות באהל וא״ל מה יעביד אינש וימות א״ל יחיה את עצמו בעוה״ז בתענוגים וימות בעוה״ב א״ל מה יעביד אינש ויתקבל כו׳ גם זה כלפי עצמו אמר שישבחו אותו את מלכותו כמ״ש לבסוף ירחם מלכו ושולטן דהיינו שיבקש מלוכה ושררה כדי שיעשה טובה לבריות והם א״ל בהיפך זה יסני מלכו ושולטן דהיינו שירחיק אדם עצמו מהשררה שא״א להם לעשות טוב וישר לכל א״ל בימא יאי למידר או ביבשתא כו׳ לפי שיורדי הים הרווחה להם מצויה כמ״ש בפ׳ הבע״י אין לך אומנות פחותה מן הקרקע שנאמר וירדו מאניותיהם גו׳ ואמרו בעירובין לא מעבר לים היא לא בסחרנים ולא בתגרנים היא אבל מצד אחר קשה להם בים דהסכנה מצויה בהם יותר מיושבי יבשה והשיבו לו מטעם זה דהא כל נחותי ימא לא מייתבי דעתייהו עד דסלקין כו׳ דהיינו דעלייה הוא להן ולא ירידה:א״ל אידין מנכון חכם יתיר כו׳. שהיה לו לב עליהן בכל הדברים אלה שהתריסן נגדו וביזו וגינו כל עניני חכמתו וגבורתו ועושרו ומלכותו וע״כ אמר איזה מנכון חכם יתיר דודאי על פיו השיבו לו כך ואמרו דאינו כן דאתה רואה דכחדא שוין דהא נתכוונו לדבר א׳ ואם תשים אשמה עלינו על כולנו הוא וע״ז א״ל על מה דין אתריסון נגדי לגנות ולבזות את כל מעלתי חכמתי ועושרי וגבורתי ומלכותי ורש״י פירשו לענין אמונה וקבלת אלהותו והוא דחוק שלא נזכר זה שהתריסו בזה נגדו ושבקש מהם על זה להפך אמונתם וא״ל שטנא נצח דמה שדברנו לך שטנא ותירוס נגדך הוא ניצוח שיש לנו נצחון אמיתי בכל הדברים וא״ל הא אנא מקטלינא כו׳ אע״ג דנצחתם אותי חייבים אתם קטלא כההיא דפ׳ אד״מ דא״ל קיסר לר׳ תנחום מימר שפיר קאמרת מיהו כל דזכי למלכא שדיוה לביבר כו׳ וא״ל דלא יאי למלכא כזב דכן דרך כל המנצחים עם שהתקיף ממנו שמבטיח אותו מקודם שלא יהיה לו לב ואיבה עליהם בעבור הנצחון אם ינצחן וק״ל:

חמרי לובאי. פרש״י חמור מצרי ופי׳ התוס׳ פ״ק לבכורות עש״ה פוט ולוב היו בעזרתך כו׳ ע״ש ודפרש״י בהברא פי׳ בערוך בערך הבר מלשון אפילה שתרגומו בהברא ואייתי קבורי דמתני כו׳ פי׳ פקעיות של חבלים כמו אייתו ליה תרי קיטרי כו׳ דפ״ק דע״ז:

בעא למיעבד קרבא בהדייהו כו׳. שכן דרך המלכים המנצחים שאינן מבקשים שלום מלכים ומדינות אחרות גם כשרוצים להיות נכנע במסים אבל הם רוצים לכבוש במלחמה כדי להיות הם כפופים ביותר ושיתגדל שמם בנצוח המלחמה וע״כ א״ל כי לא יהיה לך עמנו לשם ולתפארת דאי קטלת לן כו׳ וק״ל: