חידושי אגדות על תענית ט.

מ"ד עשר תעשר. ואפי' למ"ד בפ' (המפקיד) [אלו מציאות] דברה תורה כלשון בנ"א היכא דאיכא למדרש דרשינן ובפ"ק דר"ה נמי דרשינן מיניה עשר תעשר בב' מעשרות הכתוב מדבר ועיין בתוס' פ' (המפקיד) [אלו מציאות]:

א"ל עשר בשביל שתתעשר כו'. ויהיה תעשר לשון עושר א"נ מלשון מעשר והכא קאמר עשר תן מעשר משלך ותזכה בזה לעשר עוד את שלך ולפי המדרש שכתבו התוס' בזה בכאן עיין מה שכתבנו בזה פרק הספינה פירוש יפה בפסוק עשר תעשר וגו' היוצא השדה שנה וגו':

ובחנוני נא בזאת כו'. משום דבזו יבא אדם לנסיון טפי דהיאך אפשר שמתוך שאדם מחסר ממונו ליתן מעשר יבא להוסיף לו עושר ואמר אל תתמה על כך ובחנוני נא בזאת בדבר גדול כזה אם לא אפתח לכם ארובות השמים שמהם באה הקללה לעולם במבול כמ"ש וארובות השמים נפתחו ומתוכן ע"י מעשר שתתנו והריקותי לכם ברכה עד בלי די כו':

עד שיבלו שפתותיכם כו'. מפורש פ"ג דמכות:

אולת אדם תסלף דרכו גו' יתיב ר"י וקמתמה כו'. נראה לפרש דודאי ר"י הוה ידע זה המקרא שבמשלי קודם ששמע מהינוקא אלא שלפי ענינו שם היה דעת ר"י לפרש האי קרא הכי כי ע"י אולת ושטות של אדם מסלף ומקלקל דרכיו ומעשיו גם על ה' יזעף לבו שמהרהר על ה' בדבר אמוניי ודבר זה ודאי רמוז בתורה כמ"ש כי תשטה אשתו אין אדם עושה עבירה אא"כ נכנסה בו רוח שטות והיה נראה לו דוחק לפרש דרכו על פגעי אדם עד אחר ששמע זה המקרא מפי ינוקא כפי המבוקש ממנו שאמר ליה פסוק לי פסוקיך כנראה מריש המאמר ולפי הענין אשר בקש ר"י ממנו פסוק לי פסוקיך ואמר ליה הינוקא זה הפסוק הבין ר"י ממנו שהוא מפרש זה המקרא כענין זה ודרכו על פגעי אדם ויזעף מלשון תרעומת והרהור האדם על ה' ומדת דינו ועל זה היה ר"י מתמה מי איכא מידי כו' ודו"ק:

ויאמר מה זאת עשה וגו'. הגם שאמרו והתודו על עונם ואמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו וגו' מ"מ מלשון מה זאת עשה אלהים לנו נראה שהתרעמו על מדותיו כאלו בא עליהם ח"ו בעקיפים והנראה בענין זה דודאי תלו הדבר במכירת יוסף כמ"ש אבל אשמים וגו' על אחינו וגו' כי ראו שנפרעו במדה כנגד מדה כמו שהם חשדו אותו שהוא כמרגל ומוציא דבה עליהם נגד אביהם וע"כ השליכוהו לבור כן נחשדו הם כמרגלים להשליכם לבור במאסר גם ראו מתחלה שאמר שלחו מכם אחד שהיה כוונתו על ראובן שלא היה חייב בדבר ולבסוף אמר להו אחד יאסר וגו' שכוונתו על שמעון שהיה העיקר במכירתו גם אח"כ ויפתח האחד את שקו וגו' שהוא לוי שהוא מצא את כספו במלון שהיה מונח למעלה בשק כדי שימצא בדרך לצערו שגם לוי היה עיקר במכירה משא"כ בשאר האחים שלא מצאו כספם עד ביתם לפי שהיה מונח בצרור למטה בשק בכל זה רמז שאלהים יפרע להם במדה כנגד מדה ואמרו אבל אשמים וגו' על אחינו אבל ממה שאמרו מה זאת עשה וגו' נראה כאלו התרעמו על מדותיו ונבאו בזה ולא ידעו מה נבאו דהיינו שכל זה עשה לנו אלהים לסבב ביאתם למצרים כמ"ש וישלחהו מעמק חברון וגו':

מטר בשביל יחיד פרנסה כו'. עיין פרש"י ועוד י"ל מטר שהוא אינו אלא צורך הפרנסה והוא ניתן בטבע מן השמים אם יש בה צורך ליחיד ניתן לו בזכותו אבל פרנסה גופיה בעינן שתבא מן השמים כגון המן והבאר הוא דבר ניסי ולא בא רק בשביל רבים:

דכתיב יפתח ה' לך את אוצרו וגו'. הגם שכל ברכות וקללות שבת"כ לכל ישראל נאמר מכל מקום כיון שנאמר בלשון יחיד בשביל יחיד מהן נמי נאמר:

ג' מתנות כו'. ואלו הן באר ומן וענן כו'. מה שיש לדקדק בזה מפורש פרק הפועלים:

חזרה בזכות שניהן כו'. כיון שחזרה בזכות שניהן כ"ש שלא היתה להסתלק כלל בזכותן אלא שנסתלק להורות ולהגיד לישראל שבזכותה היה עד היום וכן שחזרו שניהם בשביל משה ולא נסתלקו אלא להגיד שבשביל זכות אהרן היה עד היום וענין שלשה פרנסים באלו ג' דברים שיעקב לא בקש אלא על ב' כמה שאמר ושמרני בדרך הזה וגו' ונתן לי לחם לאכול ובגד וגו' דהיינו הענן לשמירה מאויבים המים לשתות ולגהץ מלבושיהם המן במקום לחם לאכול כי הצדיקים מסתפקים במועט:

שנאמר וישמע הכנעני וגו'. מה שמועה כו' אל תקרא ויראו כו' אלא וייראו מפורש פרק קמא דר"ה:

כי משמש בארבע לשונות אי דלמא אלא דהא כו'. מפורש בחידושי הלכות פרק קמא דר"ה:

בירח אחד כו'. פי' בז' באדר שבו מת משה ופסק המן והא דכתיב וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ דהיינו בט"ז בניסן מפורש במכילתא דמ' יום אחרי שמת משה נסתפקו ממן שבכליהם שלקטו בו ביום שמת משה:

שאני משה כו'. מדלא נקט בשינוי רק שאני משה כו' משמע דממשה בלחוד הוה פריך דאשכחן פרנסה גופה שהוא המן הוה בשביל יחיד אבל מבאר שהיה בשביל מרים לא פריך ליה ואפשר דמשום דאיכא למיחש דלאו בזכות' לחוד היה הבאר אלא דגם זכות משה היה עמה ומיהו מענן שהיה בזכות אהרן ניחא בלאו הכי דלא פריך ליה משום דלאו בכלל פרנסה הוא אלא הצלה מאויבים: