חידושי אגדות על סנהדרין צט:

ושאמר זמר בכל יום כו'. לפירש"י לא יתכן שפיר מאי דקאמר עלה מאי קרא שנאמר נפש עמל וגו' ויש לפרש דה"ק אם אתה מזמר בכל יום בלמוד תורה גם התורה מזמר לך בכל יום שמגלין לו רזי תורה ועלה שפיר קאמר מאי קרא כו' הוא עמל במקום כו' אי נמי י"ל דזמר מלשון זומר בגפנים ור"ל אם אתה נוטע ועומל גם וזומר שהלומד תורה וחוזר עליה הרי הוא כזורע וגם קוצר כדלעיל גם התורה עומל וזומר עליך במקום אחר. ושאמר לעמל פה נברא כו'. והיינו עמל פה שטורח ולומד וחוזר עליה בכל יום א"נ שעומל ומלמדה לאחרים כדלעיל והרמז שמעתי בזה במלת לעמ"ל שהוא ר"ת ללמוד ע"מ ללמד. ושאמר אם לעמל מלאכה כו'. ר"ל לעמל מלאכה דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה ומסיק הוי אומר לעמל פה נברא ואין צריך לעמל מלאכה כדאמרינן בברכות בחסידים הראשונים שהיה תורתן אומנתן ומלאכתן נעשית מאליה וכן היה תחלת הבריאה לולי שעל חטא האדם נאמר לו בזעת אפיך תאכל וגו'. ואמר אם לעמל שיחה כו' אפילו שיחה בטלה. כי תכלית בריאת אדם שנקרא חי מדבר סתם ובזה נשתנה צורתו משאר ב"ח ואמר דאינו כן דדבורו לא יהי' דבור ושיחה בטלה אלא דבור של תורה שנאמר לא ימוש וגו'. ואמר טוביה לדזכי כו' דהייני דזכי לתכלית מה שנברא וק"ל:

נואף אשה כו' זה הלומד תורה כו'. כי התורה דומה לאשתו של אדם בכ"מ והיא אילת אהבים כשעוסק בה תדיר ומצויה לו בביתו כאשתו אבל הלומד לפרקים אינה מצויה לו כאשה זו המנאפת וסיים ואמר שזה חסר לב לפי שיחשוב האדם כי איננו צריך לחזור בה תמיד כיון שיש לו לב טוב להבין וע"כ אמר שאינו כן אבל זה שאינו חוזר תמיד על למודו הוא חסר לב:

שהיה יושב ודורש כו'. פירוש שהיה מגלה פנים בתורה בפרהסיא והיינו אשר תעשה ביד רמה אבל בגרסת ילקוט איתא את ה' הוא מגדף זה מנשה בן חזקיה כו' ושאמר וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא ואחות לוטן וכו' ונראה דאקרא דלקמיה דכתיב ותמנע היתה פילגש לאליפז וגו' לא היה אומר שהוא דבר שאינו צריך דאם כן בכל ספורי נשי עשו ובניו ויחוס משפחותיהם אמאי לא היה אומר נמי שהוא דבר שא"צ אלא על שאמר הכתוב ואחות לוטן תמנע שבא להודיענו שתמנע שהיתה פילגש לאליפז היא היתה אחות לוטן ואשר מזה הוכרח ליזקק לכתוב כל משפחות החורי שלא היו מזרע אברהם ויצחק היה מלגלג דדבר שאין צריך היה בעיניו ליחס כל משפחות החורי בשביל תמנע שלא היתה רק פילגש לאליפז והכי פירושו וכי לא היה לו למשה אלא לכתוב כל ספר יחוס בני חורי אלא משום אחות לוטן תמנע להודיענו מאיזו משפחה היתה תמנע פילגש של אליפז מיהו בב"ר דריש לה אקרא קמא והכי איתא שם תני רשב"י למה לי לדרוש ולומר ותמנע היתה פילגש כו' אלא להודיעך שבחו כו'. והרא"ם כתב גם לפי הב"ר למה הוצרך הכתוב להודיענו שאחות לוטן כו' והוא דחוק לפרש דברי הב"ר כן עי' דברי הרמב"ן בזה לפי דברי הב"ר ובביאורי מהר"ן ע"ש ועוד נראה לפרש לדברי הב"ר שדרשו כן דלמה לו להזכיר שהיתה פילגש ולא אשתו אי לאו להודיעך שבחו וכו' דודאי מה שנשאת לאליפז לא היה חדוש דהא אהליבמה נמי בת אלופים ונשאת לעשו ולא קאמר שם להודיעך שבחו אבל מה שנישאת תמנע שהיתה בת אלופים לפילגש לאליפז הוי רבותא להודיעך שבחו כו' והכי מוכח לישנא מוטב תהא שפחה כו' וכל זה לדברי הב"ר אבל לדברי תלמודינו דנקט במלתיה ואחות לוטן תמנע אין לך אלא כמ"ש ודו"ק:

הוי מושכי עון וגו'. ועי' פירש"י הכא ובפ' מי שמתו ועוד נראה לפרש דה"פ שהיה מושך חטאו ועונו בשוא שאמר לשוא ולחנם כתב משה דבר זה. ומ"ש מאי כעבות העגלה וגו'. ר"ל כיון שמתחלה קאמר בחבלי שוא שאינו עב כל כך מאי קאמר שוב לשון הסותר כעבות העגלה שהוא עב הרבה ואמר להודיענו כי היצר הרע מתגבר על האדם בכל יום ומושכו ומרגילו בעון אחר שהוא אינו מתחלה אלא בחבלי שוא והוא דמיון חוט של בוכיא ולבסוף עבירה גוררת עבירה עד שיתרבו כ"כ עד שאפשר ליגדל מהם חבל עב כעבות העגלה:

דבעי לאגיורי ובאתה אצל אברהם כו'. נראה שיצא להם זה הדרש מדהקפיד הכתוב לומר שאמו של עמלק היתה תמנע שילדה אותו לאליפז כדכתיב ותמנע היתה פילגש וגו' ובכל שאר בני אליפז תימן אומר צפו וגו' לא הזכיר הכתוב מי היתה אמן דרשו בו דהכי קאמר דמשום דלא קבלוה אברהם כו' הוצרכה להיות פילגש לאליפז באמרה מוטב תהא שפחה כו' ועי"ז נענשו הם שנולד ממנו עמלק דצערינהו לישראל ודברים אלו נוטין לדברי הרמב"ן ע"ש ושאמר שהי' מלגלג על הא דכתיב וילך ראובן וגו' יראה שעל כל ספור הענין שמצא דודאים בשדה ויבא אותם אל אמו וגו' לא היה מלגלג דאם לא כן בכל ספורי ומעשה אבות שבתורה למה לא היה מלגלג אלא שהי' מלגלג שלא היה לו לכתוב שהיה נעשה כל הענין בימי קציר חטים אם לאו דמאי איכפת לן בזה וע"ז השיבו שבא להודיע שאין הצדיקים פושטים ידיהם בגזל ופירש רש"י בימי קציר חטים לאחר שקצרו השדה שהכל רשאין ליכנס כו' עכ"ל ואין לשון קציר חטים סובל פירושו דבימי קציר חטים משמע שאז היה זמן קציר חטים ולא עבר עדיין קציר חטים והכי מפורש בהדיא בב"ר למ"ד שעורין היו דשעורין בזמן קציר חטים בשדה של הפקר הן שכבר כלה קציר של שעורים כו' ע"ש וה"נ יש לפרשו לפום שמעתין דאע"פ שהיה זמן קציר חטים והיו החטים מצויין בשדה לא לקח מהם אלא מן המופקר שמצא דודאים בשדה וגו' וכן נראה מפירוש רש"י בחומש:

יברוהין פירש"י לא אתפרש עכ"ל ועי' ברמב"ן בחומש בזה באורך:

סיגלי הכא ובפרק כיצד מברכין ובפרק במה טומנין פירש"י וייאולש ובחומש פירש"י סיגלי עשב הוא ובלשון ישמעאל יסמין עכ"ל ועי' בזה טענת הרמב"ן ומתוך טענותיו כתב הרא"ם לשבש ספרי פירש"י שבחומש וטעות נפל בפירושו בין סימלק לסיגלי שסימלק הוא יסמין בלשון ישמעאל כמו שפירש"י בפרק כיצד מברכין זהו תוכן דבריו ואינן נוחין דלדבריו ישבש גם כל נוסחת תלמוד שבסוגיא זו שכתוב בהן לוי אומר סיגלי וכן הביאו הערוך בערך סיגלי ולפי פירש"י שבחומש הדודאים הוא סימלק הוו דלא כחד מהני אמוראי דפליגי הכא ודוחק הוא דשלשה שמות יש לו דסיבסוך דקאמר רבי יונתן הכא הוא סימלק דהיינו יסמין כפירוש רש"י בחומש לגירסת הרא"ם. גם אטענת הרמב"ן שכתב אבל אין זמנם בימי קציר חטים עכ"ל השיב הרא"ם לפי גרסתו בפירוש רש"י סימלק שהוא יסמין וזה ימצא בכל שנה עכ"ד אין זה מספיק לשמעתין דללוי שאמר הכא סיגלי תחול קושית הרמב"ן אבל לפי מה שפירש"י בשמעתין בימי קציר חטים לאחר שקצרו השדה לא קשיא מידי גם לפי הפי' שכתבנו דבימי קציר חטים היינו בזמן שעדיין היה קציר חטים י"ל שמצאן במקרה כמ"ש הרמב"ן. ואמר יצתה בת קול ואמרה לו תשב באחיך וגו'. הוא לשון תחלת המאמר שהיה יושב ודורש כו' באחיך תדבר ר"ל במשה רבינו דכל בני ישראל אחים הם בבן אמך תתן וגו' שהיו ג"כ אחים מן האם דד' אמהות היו משה מלוי ומנשה מיהודה מאם אחת נולדו מלאה והיינו שתתן בו דופי לומר עליו חס ושלום שהוא אמר בתורה דבר שאינו צריך אלה עשית אם החרשתי לך ולא אשיבך על לגלוגך דמית ח"ו והיית חושב שאהיה כמוך לדבר שוא ושקר אבל לא אחריש לך ואוכיחך ואערכה נא לעיניך שדברי אינם בדאים אבל הם צריכים וכדמסיק וק"ל:

כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא כו' שנאמר או יחזיק במעוזי וגו'. ר"ל כל העוסק בתורה שלא לשמה הוא רפה וחלש בתורה וקרוב הוא לעזוב ממנה מפני המלעיגי' עליו אבל העוסק בה לשמה הוא מעיז פניו נגד המלעיגים ומחזיק בה שע"כ נקראת התורה עוז שנאמר ה' עוז לעמו יתן וגו' וז"ש או במקום אם יחזיק במעוזי לעסוק בה לשמה יעשה שלום לי וגו' כפל הענין השלום לו יתברך ב"ה כי שני העולמות שלו יתברך ב"ה הם והיפך הענין כי בראשונה הקדים העשיה לשלום יעשה שלום לי ובשניה הקדים השלום לעשיה שנאמר שלום יעשה לי לפי שבפמליא של מעלה השלום הוא בעצמות וע"כ סמך השלום לו יתברך ב"ה אלא שע"י חטא באת הקטגוריא בפמליא של מעלה שיש מלמדים על האדם זכות ויש מלמדים חובה וזה שלומד לשמה עושה השלום העצמי בפמליא של מעלה אבל בפמליא של מטה סמך העשיה לו יתברך ב"ה לפי שהשלום אינו עצמי אלא מקרה כמ"ש בבריאת עולם שאמר שלום אל יברא שהוא כולו קטטה אלא שע"י מעשה האדם שלומד לשמה נעשה שלום בפמליא של מטה. ושאמר כאלו בנה פלטרין של מעלה כו'. ר"ל דרך בשר ודם שא"א לבנות העליה קודם שבונה הבית שהוא היסוד לו אבל מעשה אלהים שברא בנה השמים העליונים ואח"כ הארץ התחתונית כמ"ש בפרק אין דורשין לדעת ב"ש השמים נבראו תחלה ואח"כ הארץ והנה העוסק בתורה לשמה הפליא לעשות כמעשיו ית' ב"ה שהוא בונה בתחלה פלטרין של מעלה דהיינו שמקיים עולם של מעלה ואח"כ מקיים עולם שלמטה כמ"ש ושמתי דברי בפיך וגו' כמו שהיה דברי בבריאת עולם שמים ואח"כ ארץ כן שמתי בפיך לקיים פמליא של מעלה שהוא לנטוע שמים ואח"כ שלמטה ליסוד ארץ. ושאמר. אף מגין כו' שנאמר ובצל ידי כסיתיך וגו' כי צל ידו ורשותו הוא עולם ומלואו ואמר כי בכלל צל ידו ומגינו שמגין על כל העולם כסיתיך ר"ל בשבילך ושאמר לוי אף מקרב הגאולה שנאמר ולאמר לציון עמי וגו' כי לפי הענין ה"ל למכתב ולאמר לישראל או ליהודה עמי אתה אבל אמר לציון לפי שכבר אמר הנביא הושע ואמרתי ללא עמי ישראל בגלותם שתהיו עמי אתה בגאולה לעתיד אמר הנביא ישעיה ולציון כי ע"י שתהיו מצוינים בהלכה לעסוק בתורה לשמה תהיו נקראים עמי אתה בגאולה:

כל המלמד את בן חבירו תורה כו' כאלו עשאו שנאמר ואת הנפש וגו'. מפורש בב"ר אם מתכנשין כל אומות העולם אין יכולין לזרוק נשמה ביתוש ואת אמרת אשר עשו כו' ע"ש. והוא מבואר הנפש שזכר הוא נפש אדם אשר עשו כי טרם היותו יודע דרכי התורה מותר אדם מן הבהמה אין ובידיעתו דרכי התורה תבדל יצירתו מכל שאר ב"ח ונעשה אדם שזאת היתה תכלית בריאתו. ושאמר כאלו עשאו לד"ת כו' ע"פ מ"ש הרבה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ויותר מתלמידי שע"י משא ומתן בלימוד עם בן חברו נתחדשו לו דברי' והרי הם כאילו עשאם וחדשם בעולם וז"ש ושמרתם את דברי הברית שיהיה שמור בפיך ד"ת לבן חברך וע"י כך ועשיתם אותם. ושאמר כאלו עשה לעצמו כו'. הוא מוסיף בזה שאף הוא עצמו אפשר בתחלת למודו עם בן חבירו לא היה נקרא אדם ובלמודו עמו תוסיף לו החכמה עד אשר נפשו נעשית נפש אדם ודו"ק:

כל המעשה את חבירו לדבר מצוה כו'. שנאמר ומטך וגו' הורה דבר זה במקום הזה כלפי מ"ש לפי שהיו מרננים על המטה שהוא מוכן לפורענות בו לקו מצרים כמה מכות לכך אמר ומטך אשר הכית בו וגו' שהוא מוכן גם לטובה והוא מבואר שמעשה הש"י אינן בטבע אבל בדבר אשר הוא מוחץ הוא רופא ובמטה אשר הכית בו היאור לפורענות הכה בו הצור לטובה ולפי שיש בזה לבעל דין לחלוק כי מעשיו משתנים לפי השלוחים כי שם הכה אהרן לפורענות וכאן הכה משה לטובה וע"כ רמז לך הכתוב כאן כי הכאת אהרן ביאור היא עצמה כאלו היתה הכאת משה כי המעשה את חברו כו' שזה אינו אלא דבר מצוה מפי השי"ת וכן הם מעשיו בו שמוחץ בו הוא מרפא לפי עונש ושכר המקבל:

אפיקורוס מלשון אפיקורסות וחציפות וי"מ מין א' היה נקרא שמו כן ונראה לדעת ר' יוסף שאמר אפיקורוס כגון הני דאמרי מאי אהנו לן רבנן כו' היינו כמ"ד דאפיקורוס זה המבזה ת"ח גופיה וזה שאומר מאי אהנו לן רבנן כו' הרי מבזה אותן אבל המגלה פנים בתורה היינו כגון מנשה בן חזקיה שמבזה התורה גופה כדאמר לעיל וע"ז השיב לו אביי מכלל זה שאומר מאי אהנו לן רבנן לדידהו קרו להו כו' הוה מגלה פנים בתורה ומבזה דברים פשוטין שבתורה שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו' שהוא מפרש לה בפנים אחר שלא כהלכה. ושאמר ואמר הכי אמרי' התם כו'. ר"ל אף שהדבר אמת הוא שיצא מתוך משא ומתן של הרב עם התלמיד מ"מ אפקירותא הוא לתלות הדבר גם בו אלא שיתלה הדבר ברב לחוד דהכי אמר מר: