חידושי אגדות על נדרים מט:

כמאן מצלינן כו' ש"מ קצירי ממש מריעי רבנן כו'. מפירש"י נראה לכאורה דבב' ברכות מצלינן עלייהו קצירי ברכת רופא חולי עמו ישראל ומריעי רבנן ברכת על הצדיקים כו' על פליטת עמך ישראל אבל לא משמע כן דבהך דפליטת עמך ישראל לא הוזכר להתפלל על החולה כלל ועיקר החולים קאמר רבנן שנקראו מריעי והוא תרגומו של חולה אלא דודאי דברכת רופא חולי עמו ישראל כולל להתפלל על שניהם אלא דקאמר שהם צריכין לבקש רחמים טפי שהם צריכין חיזוק לפי שהם פליטת סופריהם ומתישין כחן בזה וק"ל:

בבלאי טפשאי דאכלי לחמא בלחמא כו'. כיון דדייסא עבה ופת טעם א' להם ל"ל לאוכלן ביחד דכ"א נמי זה הטעם יש לו ולהכי מסתפק רב חסדא בבלאי אי אפילו דייסא דחיטי ופת דחיטי שהן מין א' מחזיק להו בב' טעמים כיון דזה מבושל וזה אפוי או דוקא דייסא דחיטי ופת דשערי שהן ב' מינים או בהיפך יש לו ב' טעמים להכי קאמר רב אכלה בחסיסי דודאי יש לו טעם אחר:

אמאי קאכיל מר בידיה א"ל כו'. נראה דיש להסתפק בשאלתו אם ר"ל אמאי בידיה ולא בכף או אמאי בכולי ידיה ולא תסגי ליה באצבע א' או בב' וע"ז השיב לו דלכך לא אכלתי בכף משום דבסים באצבע ולהכי אכלתי בכל היד דבאצבע בסים וכ"ש בתרתין וכ"ש בג' ולא אתיא מלתיה כתנאי דאיכא למ"ד לקמן דאין לאכול באצבע משום דלמה אתה מאכילני צאתך דלא שייך אלא בשנים אוכלים מקערה א' משא"כ הכא שהוא לבד אכל:

למיכל דייסא עד פרסא למיכל בישרא דתורא עד כו'. לפי פי' הראשון בר"ן בישרא דתורא הוא מחזיק הלב יותר וכדאמרינן פ' מרובה דלא אכלתי בישרא דתורא כפי' התוס' שם ומיהו הא דאמר מזמנין לך כו' לא משמע כפי' זה אלא כפי' שני בר"ן וק"ל:

שהם דומין לפתילה של אבר כו'. הדמיון דאמרינן פ' ד' מיתות במצות הנשרפין שזורק פתילה של אבר לתוך פיו ויורד לתוך מעיו וחומרת מעיו וק"ל:

א"ל דאכיל באצבעתי' לדאכיל בהוצא עד מתי אתה מאכילני רוקך כו'. מפי' הרא"ש אבל אצבעו היה מקנח מן הרוק עכ"ל ואשכחן רוב מאכלים מבושלים שאוכלים בכפות ונראה נמי דהני תנאי אילו היה להם כפות לא היו מדקדקין ומקפידים זה על זה ואפשר דכף נוח לקנחו מן ההוצא וק"ל:

א"ל ר"ש אלו אין יוצאין מבני מעים כו' א"ל ר"י כ"ש שנסמוך כו'. ודאמרינן בכמה דוכתין בל תשחית דגופא עדיף י"ל היינו למאן דאית ליה אבל ר"י לא הוה לי' כדלקמן:

ר"י הוה יתיב כו' א"ל ר"ט היום פניך צהובין א"ל כו' ואם אכלנום במלח כ"ש כו'. עכ"ל לכאורה יש לדקדק דר"ט רק עם ר"י היה מדבר למה פניך צהובין ורבי יהודה בתשובתו כלל אחרים עמו וי"ל דר"י מתוך חסידותו כידוע כל היכא דאמרינן מעשה בחסיד הוא ר"י בר אלעאי לא רצה לתלות הדבר בחכמתו כדמסיק חכמת אדם וגו' ולכך כלל עמו כלם שהיו אוכלין אמש עמו בהני תרדי נעשו פניהם צהובין וק"ל:

אמרה ההיא מטרוניתא לר"י מורה ורוי כו' אלא חכמת אדם כו'. יראה דר"י לא השיב לה אלא דלאו שיכור הוא ותלמודא הוא דמסיק לה וטעמא מאי אלא חכמת גו' אבל בהך עובדא דמינא כו' ר"י בעצמו השיב לו טעמא מאי דכ"ד בית הכסא אית לי כו' ואפשר דבמלתא דעלמא אוקמיה למינא על שהיה חושבו למגדל חזירים הרגילים בבתי כסאות ונראה מלישנא דמורה ורוי שהוא קרוב למה שקראו אותו כל עולם מורי ורבי לשבח קראתו היא לגנאי מורה כבן סורר ומורה שהוא זולל וסובא דהיינו רוי וק"ל:

אלא קידושא ואבדלתא וד' כוסות כו'. משום שאלו הן כוסות של ברכת המצוה ואע"ג דברכת המזון נמי בעי כוס מ"מ לאו ברכת המצוה הוא כהני דלא ליסעוד ולא ליבריך בהמ"ז משא"כ הני דחשב חיובא הם ולא סגי ליה בלאו הכי והא דא"ר יהודה גופי' בפ' ע"פ ושמחת בחגך אנשים בראוי להם ביין י"ל דלסתם אנשים קאמר דראוי להם יין ואין שמחה להם אלא ביין אבל ר"י יצא מסתם אנשים שהרי לא היה ראוי לו כדקאמר חוגרני צידאי מן הפסח כו' וק"ל:

גדולה מלאכה שמכבדת כו'. ר"ל אע"פ שאסור לת"ח לעשות מלאכה בפני ג' כדאמרינן פ' י' יוחסין זו המלאכה של משא הכלים הותרה להם לפי שמכבדת כו' וק"ל:

וכד נפיק ר"י לצלויי הוה מכסי ביה כו' משום הכון לקראת גו' והוה מברך ברוך שעטני מעיל כו'. עיין בג' הפירושים וק"ק כיון דלאו מעיל היה מחזי כשיקרא גם אם היה חשוב לו כמעיל ונ"ל דהוה האי גלימא עשיי כעין מעיל ואשמעינן אע"ג דאתתי' נפקא ביה לשוקא לית ביה משום לא ילבש גבר שמלת אשה דהיינו דוקא בגד העשוי מיוחד לאשה אבל בגד מעיל הוא מיוחד לשניהם בנקבות נאמר כי כן תלבשנה בנות המלכים מעילים ולגבי זכר תמצא הרבה במקרא ולית ביה משום לא ילבש גבר גו' ודו"ק:

גזר רשב"ג תעניתא ר"י לא אתא כו'. רשב"ג נשיא היה אז וגזר תעניתא ודרכם היה להתאסף בכל תענית למקום הנשיא ואמר דר"י לא אתא משום דלא ה"ל כסויא ואפשר דההוא מעיל לא היה בידו דאתתי' הות צריכה ליה לצאת בו לשוק או שהיה מתבייש לכסות שם בכסות מיוחד נמי לאשתו כמ"ש לעיל ולזה אמר דשדר לו גלימא כו' דהוא כסות מיוחד לאיש וק"ל: