חידושי אגדות על נדרים לח.

במערבא פסקין להדין פסוקא לג' כו' מפורש פ"ק דקידושין:

לא העשיר משה כו' שלא תאמר שהעשיר משה משכר לימוד שנתנו לו שלמד לכל ישראל דהא אמר מה אני בחנם כו' כדאמרי' לעיל אלא שהעשיר מפסולתן כו' שנאמר פסל לך גו' מלת לך לא שייך על הלוחות גופייהו שלא למשה לחוד נתנו אלא שפסולתן יהיה לך ונראה שמלת פסל אינו נופל מגזרת פסולת בכ"מ דהיינו דבר טפל לגבי עיקר דה"נ דבר הנקצץ מבחוץ מן הלוחות שהיו סנפירין היה הפסולת מן עיקר הלוחות שהיה בפנים שניתן לכלל ישראל וק"ל:

שנאמר כתוב לך פסל לך מה פסולתן כו'. דכתיב לך מצד עצמו אינו מוכרח להיות כתבן שלך אלא שיהיה הספר שאתה כותב משלך כמו ואתה קח לך עגל גו' וכן עשה לך שתי חצוצרות שדרשו בו שיהיו משלך אבל גבי פסל לך שהיו סנפירינן א"א לומר בו משלך אלא שיהיה פסולתן שלך. ה"נ כתוב לך שנא' בפ' הסמוכה לו נלמד מענינו דר"ל נמי הכתב יהיה שלך שלא ניתנה תורה אלא למשה והוא נהג בה טובת עין כו' טוב עין הוא גו' וסיפא דקרא כי נתן מלחמו גו' היינו מלחמה של תורה ופרכינן ואותי צוה ה' גו' ללמד אתכם גו' הא ודאי דנתינת מצות התורה הוה לכלל ישראל ולא קאמר נמי מעיקרא דלא ניתנה אלא למשה כו' אלא דהיינו לימודה מן הכתב לא יהיה אלא שלך ולכך לא פריך אלא מהני קראי ואותי צוה ה' ללמד גו' ראה למדתי גו' כאשר צוני גו' דמוכח דגם לימודה ניתן ג"כ לכל ישראל ומשני ואותי צוה כו' ופריך ועתה כתבו לכם את השירה דמשמע הלימוד מתוך הכתב ניתן ג"כ לכלל ישראל ומשני אלא פלפולא בעלמא שהוא הלימוד מתוך הכתב ע"י הבנת דבר מתוך דבר כפירש"י וכאילו הוא דבר מבחוץ הוא ניתן למשה ולזרעו לחוד דומיא דפסולתן שלך שהוא דבר מבחוץ ופי' הר"ן למען תהיה לי השירה הזאת לעד גו' ואי שירה לבדה קאמר מאי סהדותא עכ"ל והוא דחוק דודאי בשירה שמדברת בפורענות אם יעברו על התורה מקרי שפיר עדות להם ונראה דה"ק כיון דגם השירה שאינה רק לעד היא בכלל הכתיבה והלימוד כדכתיב ועתה כתבו לכם גו' ולמדה את בני גו' מכ"ש שמצות התורה שנצטוו הוא בכלל הכתיבה והלימוד לכלם וקרא ה"ק גם השירה שאין בה צורך כ"כ למצות התורה כתבו אותה בכלל התורה ולמדו אותה בכללה שגם יש צורך בה שתהיה לעד כו' ודו"ק:

וכולן ממשה כו'. כיון שהיו במשה אלו מעלות נימא ג"כ בשאר נביאים מדכתיב נביא מקרבך מאחיך כמוני גו' ולפי שאלו המעלות גבור חכם עשיר הם המעלות הגדולות בעיני הבריות כמ"ש החכם אבן תבון בהקדמת ח' פרקים ראוי שלא יחסר מהם נביא שליח השם והוסיף לו במדות שלא יתגאה בכל אלו ג' מעלות אבל שיהיה ג"כ עניו אצל אלו המעלות כמשה ושאמרו חכם עדיף מנביא ודאי דכל נביא ג"כ חכם הוא אלא דה"ק דמעלת החכמה עדיפא מנבואה ועי"ל דחכם עדיף מנביא היינו בחכמת התורה משא"כ חכם דהכא היינו במילי דעלמא דומיא דאינך ועיין מ"ש בזה בפ"ק דב"ב וק"ל:

ודלמא דאריך וקטין כו'. וכתב הרא"ש תימה אמאי לא יליף מקרשים ויקם את המשכן עכ"ל ולאו קושיא היא דע"כ פירושו נראה במקומו אבל הוא קם מאליו בנס מדכתיב לקמיה הוקם הוקם מאליו משמע כדאיתא בתנחומא ועיין פירש"י בחומש וק"ל:

דכתיב ואתפוש בשני הלוחות גו' ואשברם ותניא כו'. מההיא דפ' כי תשא וישלך מידיו את הלוחות וישבר גו' אינו מוכח שבכח השלכתו לארץ מידו נשברו אלא שאחר שהשליכן לארץ שברן בכלי ברזל אבל בהאי קרא ששינה לומר שתפשם בב' ידיו אחר שהיה נושאן בידו אחת משמע דלכך תפשן בב' ידיו כדי להשליכן בכח כדי לשברן בהשלכה זאת וזה מורה על גבורתו ששברן בהשלכה בעלמא גם שהיו סנפירינון ועוביין ששה וק"ל:

חמשים שערי בינה נתנו למשה חסר א' כו'. בספ"ק דר"ה יליף ליה מדכתיב לארץ מזוקק שבעתים שבע שביעיות דהיינו מ"ט טעמי התורה ושאר כל החכמים לא הגיעו למעלה זו בחסר א' כדאמרי' בערובין במעלות תלמיד ר"מ שלא היה בדורו כמותו והיה יודע על כל דבר טומאה מ"ח טעמים ועל כל דבר טהרה כו' ע"ש:

שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים גו' כל אותו המזמור נדרש בפרק ר"ע על משה שבשעה שעלה משה למרום אמרו מה לילוד אשה כו' שנאמר מה אנוש כי תזכרנו גו' ע"ש:

אי בלא אגרא לאפוקי ממאן כו'. ולא ניחא ליה לתלמודא למימר דרבותי' דלא שקל אפילו כשהלך לצורכם כתרגומו ולא חמרא דחד מנהון שחרית וכפי' המפרשים דא"כ עיקר חסר מן הספר אך קשה דקאמר אלא אפי' באגרא מאי קאמר בהא להקב"ה שהיה לו עושר ולא היה צריך לחמורים כפי' התוספות והר"ן שפי' דאפי' באגרא שלא היה נהנה משל אחרים עכ"ל לא יתכן דא"כ מהיכא מוכח דעשיר היה גם קשה בשכר מאי הנאה איכא ואפשר לומר כפי' התו' שאמר להקב"ה כן מחמת שע"י שלא נשאתי חמור א' מהם אפי' בשכר רואים בעושרי שאיני צריך להם ואומרים עלי שאני משתרר עליהם מחמת זה ופריך דלמא משום דעני הוה וקאמר להקב"ה מחמת שאיני שוכר מהם חמור משום עניות אומרים עלי שאין ראוי לעני כזה להשתרר עלינו ומסיק אלא מן פסל לך כו' וא"כ ע"כ דאמר לא חמור א' מהם היינו אפי' בשכר וכדקאמר לקמן בפשיטות דאילו במשה כו' לא חמור כו' דאפילו בשכר וכן יש לפרש גבי שמואל ועי"ל דה"ק דאפי' בשכר לא לקחתי מהם בע"כ לצורכם כדרך השחוור ומ"מ שמעינן מיניה דעשיר היה שהיה לו לשכור חמור וגדול ממנו בשמואל דאפילו ברצון לא שכר מהם משום דשמא אין בלבם רצון גמור ופריך ודלמא משום דעני הוה ולא היה לו חמור משלו וקאמר דא"ה חמור לא נשאתי גו' דרך שחוור לצורכם מיהו לפי זה עיקר חסר גם מן התלמוד לפי זה ודו"ק:

שמואל דכתיב הנני גו' וחמור מי לקחתי אי בחנם לאפוקי ממאן דשקל בחנם אלא כו'. יש לדקדק דא"כ תקשי ליה דאמר נמי את מי עשקתי גו' וכי לאפוקי ממאן דעשק ומאי רבותא ויש ליישב דעושק היינו שכר פעולת אדם וכמ"ש לא תעשוק שכר שכיר גו' וקאמר את מי עשקתי מלתת לו שכרו על שעבד אצלי אע"פ שהם חייבים לעשות עבודתי בחנם כמ"ש ביומא מכאן לת"ח שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו ודו"ק:

ותשובתו הרמתה כי שם ביתו כו' כל מקום שהלך כו'. דלפי פשוטו דקאי ביתו אהרמתה לא ה"ל למכתב אלא ותשובתו לביתו הרמתה כמו ויבאו אל ביתם הרמתה גם לכאורה הפסוקים סותרים זה את זה שאמר והיה מדי שנה בשנה וסבב גו' ושפט את ישראל גו' דמשמע בסבובו שפט כל ישראל ובקרא דבתריה אמר ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ושם שפט גו' דמשמע ברמתה בביתו שפטם וע"כ אמרו דכל השנה סבב ובסבובו שפטם ולא היה רק תשובת סבובו בכל שנה הרמתה וקאמר כי שם ביתו בכ"מ שהוא שם בסבובו ששם שפטם ועי"ל דמשמע דשמואל לא היה לו שום בית ברמה דהא אמו חנה נדרתו וישב שם עד עולם דהיינו נ' שנה שהיה חי מיום שגמלתו ישב בבית ה' וע"כ אמר כי שם ביתו לא קאי רק על כל המקום שהיה סבובו שם ששפט בו ישראל היה ביתו עמו ודו"ק:

ואילו גבי שמואל אפי' ברצון כו' ולא רצותנו גו'. דלפי פשוטו מלשון רצוץ יהיה חסר צ' שניה וע"כ דרשוהו מלשון רצון ויש לדקדק אמאי לא מייתי קרא דלעיל מיניה דקאמר נמי שמואל את מי עשקתי ואת מי רצותי גו' וי"ל דהא נמי בכלל גדול שנאמר בשמואל יתר משנאמר במשה דלשמואל הודו כל ישראל על דבריו שא"ל לא עשקתנו ולא רצותנו שלא מצינו כן במשה שהודו על דבריו ודו"ק:

בוקר אנכי ובולס שקמים דמתרגם ר"י ארי מרי גיתי כו'. כפירש"י שם דאי בוקר רועה בקר ובולס שקמים פועל שמחפש שקמים קאמר קרא מאי לא נביא אנכי גו' שהרי נביא היה אלא דה"ק לא נביא שקר אנכי שמבקש שכר להנבא שהרי בוקר אנכי גו' דהיינו שאני עשיר כדמתרגם ואינני צריך לשכר זה וק"ל:

ויתן שכרה גו' ואר"י שכרה של ספינה כולה כו' דהכי משמע לישנא דשכרה ומה שנתן הוא כל שכרה יש לפרש כדרך הבורח שמקדים עצמו בדרכו והספן עדיין לא היה מוכן כ"כ ועדיין לא קיבל שכרו מאנשים שבאו לילך ג"כ תרשישה והוא הקדים לתת שכר כולם ולקבל אח"כ מהם השכר והכי משמע קרא שהקדים ומיהר את הספן דכתיב וימצא אניה באה תרשיש ויתן שכרה וירד בה גו' דמשמע מיד שבאה מתרשיש וקודם שירד בה לא נתן להשהותה שם ונתן שכרה והחזירה לילך לתרשיש וק"ל:

בתחלה היה משה לומד ומשכחה עד שנתנה כו'. לפי שא"א לדעת אנושי לקבל כל מצות התורה תוך זמן מועט כזה ארבעים יום כפירש"י בחומש ולהכי קאמר ר"י שהיה לומד ומשכחה שתקפה עליו משנתו אלא שמתנת אלהים היה לו שתקוים בידו ולא תשתכח וע"ז אמרו בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות למדו לומר כן ע"פ מ"ש במדרש ככלתו חסר כתיב שנתן לו הקב"ה התורה כחתן הנותן לכלה הקידושין שנותן בעין יפה ומתנה שלא להחזיר וכן פירש"י בחומש אך מה שפירש הכלה היא התורה והחתן הוא ישראל אינו כן אלא בכ"מ הקב"ה נדמה לחתן והישראל לכלה ודו"ק: